ב

משך 15 שנה וולדמאר זיילר (Waldemar Zeiler) היה יזם הייטק כושל סדרתי, כהגדרתו. הוא בן 38, ומאז גיל 19 הקים שבע חברות טכנולוגיה, מונע בידי החלום לבנות חד־קרן, לעשות אקזיט ולהפוך למיליארדר. כולן — אלה שהציעו שירותים דיגיטליים, זו שסיפקה אינטרנט מהיר, ההיא שפיתחה אפליקציה למציאת עבודה, ממש כולן — נכשלו. "לא אוהבים לדבר על זה, אבל רוב הסטארט־אפים בסופו של דבר נכשלים", הוא אומר בריאיון ל"מוסף כלכליסט" מביתו בברלין. "בתעשיית ההייטק אצלנו בגרמניה לא נהוג להחצין כישלון, או אפילו לדבר על זה בתוך הענף. בארצות הברית זה נהפך למקובל יותר".

אחרי כל הכישלונות, הוא החליט שהבעיה היא בחלום. שבעצם הוא צריך להקים סטארט־אפ שלא יימכר לעולם, שלא יכוון לאקזיט, שלא רוצה להיות יוניקורן. אז הוא קרא לו דווקא איינהורן (חד־קרן בגרמנית). Einhorn, שזיילר ופיליפ זיפר (Siefer) הקימו ב־2015, מוכרת אמצעי מניעה ומוצרים של היגיינה נשית ב־6 מיליון יורו בשנה, רשמה בשנה שעברה רווח נקי של חצי מיליון יורו — וגם מייצרת מודל כלכלי שמבקש להיות מהפכני.

זיילר אפילו כתב על זה ספר (עם הסופרת קתרינה הופטמן־צ'יבוטרו), "Unfuck the Economy", שיצא לפני כחודשיים ומבקש להסביר גם לאחרים איך להקים חברה שלא מנצלת, לא את העובדים, לא את הצרכנים ולא את כדור הארץ. "ההחלטה הראשונה שהובילה אותי להקים את החברה עם השותף שלי היתה כשאמרנו לעצמנו שאנחנו לא מעוניינים להיות עשירים, שאנחנו לא רוצים לעבוד בשביל אקזיט ולא לחפש משקיעים. היו לנו סטארט־אפים לפני, כך שאנחנו יודעים איך עסקים בנויים. רצינו לאתגר את עצמנו ולבדוק אם יזם יכול להיות אדם מוסרי ולא לדפוק את העולם. לא ידענו אם זה אפשרי. כל מה שלמדתי באוניברסיטה (יש לו תואר בעסקים בינלאומיים) וכל הידע שהיה לנו הוא שמרגע שאתה יזם אתה בעצם דופק את העולם. זה חלק מהנהלים, זה חלק מהביזנס, אז אין ברירה, צריך להשלים עם זה. וכשלא רצינו להשלים עם זה המוצר לא היה ממש חשוב לנו, העיקר הכוונה".

ובכל זאת צריך מוצר. הם שברו קצת את הראש, עד שנמצא המוצר הראשון.

דווקא קונדומים?

"זה מה שאמא שלי שאלה אותי, 'אחרי כל הסטארט־אפים, למה קונדומים?'. באותה התקופה השותף שלי קנה הרבה קונדומים כי הוא היה מאורס. אז הוא הציע קונדומים, ואמרתי לו שמדובר ברעיון מחורבן. למה לכל הרוחות שנמכור קונדומים? אבל כשניתחנו את זה מול רעיונות אחרים ראינו שמדובר במוצר טוב, כי הוא לא מסובך. אם אתה רוצה להוכיח שהמוצר שאתה מייצר לא דופק את העולם, הוא צריך להיות פשוט. מדובר בסך הכל בגומי טבעי, ואפשר לעקוב במדויק אחרי חומרי הגלם, לראות מאיפה הם מגיעים. נוסף על כך בשוק הזה אין הרבה מתחרים, רק חברות ותיקות — לא כמו בסצנה של הסטארט־אפים, שם בכל תחום יש תחרות קשה".

איך מנהלים עסק בלי מנהלים

תכף נתעמק בהרסנות הזאת, אבל שווה להתעכב עוד על אופן הניהול וההעסקה של איינהורן. כל עובד בחברה נקרא "יוניקורן", "ובהתחלה חילקנו משכורות לפי הצרכים של כל עובד — כל אחד בחר את המשכורת שלו, כי ידענו שאין הרבה כסף ורצינו שלכולם יהיה מספיק כדי לחיות. כשנהפכנו לחברה רווחית אנשים אמרו שהם לא מרגישים בנוח במצב שבו כל אחד קובע את המשכורת שלו, אז החלטנו שככל שלעובד יש יותר ניסיון כך הוא ירוויח יותר. אבל הרגשנו שגם זה לא מספיק חדש או הוגן. עכשיו אנחנו בונים מערכת שבה השכר הבסיסי הוא על פי הניסיון, ומעבר לכך כל אחד יקבל לפי מה שהוא צריך להרוויח — אם יש לו ילדים, אם הוא תומך בהורים מבוגרים, אפילו אם הוא טבעוני, כי בגרמניה אוכל טבעוני עולה יותר. זאת המגמה".

מה זה אומר במספרים?

"השכר הכי נמוך אצלנו הוא 2,400 יורו לחודש (לשם השוואה, השכר הממוצע בגרמניה הוא 2,000 יורו). כל עובד שיש לו ילד מקבל עוד כ־400 יורו נקי למשכורת, אם יש לו שני ילדים הוא מקבל 600. החלטנו לעשות את זה כי הרוב אצלנו הן נשים, ובגרמניה הרבה נשים לא חוזרות לעבודה אחרי חופשת לידה. רצינו לתמרץ אותן לעבוד".

ואיך מנהלים חברה כשכל העובדים הם הבעלים? איך מחליטים במה להשקיע, מה לפתח, לאן הולך הכסף?

"בהחלטות דמוקרטיות. אין אצלנו היררכיות, אין אצלנו בוסים בחברה".

איך חברה עובדת בלי היררכיה ובוסים? מה, אתם עורכים הצבעה על כל החלטה?

"קשה לך להבין את זה כי אתה רגיל לקבל הוראות. אתה חי בתוך חברה שלא אפשרה לך מעולם משהו אחר, לכן אתה סקפטי. ולא רק אתה, גם בגרמניה הקונספט שלנו נחשב אוטופי מאוד. רוב האנשים מביעים את אותם ספקות כמוך, שואלים: 'ואין עובדים שמתבטלים, שמנצלים אחרים?'.

"זה הכל קשור לבעלות: אם אתה עובד בחברה גרידית או בחברה שאתה יודע שהיא משמידה את העולם, לא אכפת לך ולא תתעניין במה שהיא עושה או תחשוב בעצמך. אבל בחברה שלנו כולם יזמים, ולכל אחד יש עניין של אחריות, לעבוד, לדאוג שהעסק יצליח כדי שיוכל להתפרנס ממנו. כולם חושבים כמו יזמי הייטק. במשך שנים לימדו אותנו לא לחשוב כי יש לנו בוסים שחושבים עבורנו, וזה אחרת כשאין בוסים וכולם הבעלים של החברה. כשאתה עובד כך אתה חושב 'יש לי הג'וב הכי טוב בעולם, ואם אני אגרום לזה שהחברה תיהרס אני אפסיד את הג'וב הכי טוב בעולם ואפגע גם בבני משפחתי'".

ובכל זאת, עסק צריך לנהל.

"כשאני אומר שאין בוסים זה לא אומר שאין מנהיגות. וזה תפקיד שכל הזמן משתנה, הוא תלוי בפרויקט".

כך למשל קרה בפיתוח השני של החברה, של מוצרי היגיינה נשית אקולוגיים. "זה לא היה הגיוני שבחברה כמו שלנו שני גברים לבנים, השותף שלי ואני, יחשבו שהם יודעים הכל ויחליטו בשביל כולם. זה לא בא בחשבון. אז הליין להיגיינה הנשית לא הגיע מאיתנו, כי אין לנו מחזור — זה היה פיתוח של הנשים בחברה. וזה באמת טיפשי שהחברה תנוהל בידי גברים ולא בידי נשים, שהן 50% מהאוכלוסייה וצורכות מוצרי היגיינה נשית".

איך זה קרה?

"הן אמרו שיש להן בעיה עם הדרך שבה החברות הגדולות ניגשות לווסת, כאילו מדובר במשהו רע, בבעיה. החברות הגדולות נשלטות בידי גברים, לכן בפרסומות למוצרים כאלה אף פעם לא מראים דם אלא נוזל כחול: הדם הוא עניין מגעיל לגברים, אבל נורמלי לנשים. הנשים בחברה שלנו אמרו שזה לא מקובל עליהן, והן רוצות לפתח מוצר נשי. אמרנו שאנחנו לא מעוניינים בצמיחה והחברה מרוויחה מספיק טוב, לא מחפשים עוד כסף, אבל אם הן רוצות — שיעשו. אז הן פיתחו את המוצר, והוא הכפיל את ההכנסות של החברה ויותר. כיום רוב ההכנסות של החברה הן מהטמפונים ולא מהקונדומים. ואנחנו המייסדים כבר לא קשורים לזה".

מגוון המקצועות בחברה גדול — אנשי כספים ומעצבים, מומחי סביבה ואורזים — והשיווק הוא לא ליבת העניין, להבדיל מחברות רבות כיום. למעשה, אין לחברה כלל הוצאות על פרסום. "רוב התקציב של רוב הסטארט־אפים מבוזבז על פרסום, אבל כיוון שלא היה לנו תקציב ניצלנו את הרשתות החברתיות. אני מודע לבעייתיות שיש היום לרשתות החברתיות אבל עדיין אפשר להשתמש בהן ככלי דמוקרטי. סיפרנו שם את סיפור המסע שלנו באופן שקוף, דיברנו על ההתלבטויות שלנו בדרך הכי פתוחה.

"בדרך כלל עסקים אינם שקופים כל כך, הם לא מספרים לעולם על כל מהלך שלהם או כישלון שלהם, וכמה הם מרוויחים בעצם. אנחנו דיברנו על הכל. מי אמר שאי אפשר לדבר על עסקים ואסטרטגיות באופן פתוח ושקוף? גם כל אחד מהעובדים שלנו מדווח לכל העולם בכל יום מה שהוא עושה בעבודה".

זו לא חדירה לפרטיות? לא מגיע לעובדים לשמור על איזושהי מידה של אנונימיות?

"קודם כל, אין לנו עובדים, אני מתנגד לשימוש במונח הזה. כל אחד בצוות הרי נקרא יוניקורן, כל אחד הוא מנוע, הוא יזם. אז אמרתי לכל אחד מהיוניקורנים: 'אתם צריכים להיות פתוחים ולספר את הסיפור שלכם. אני יודע שזה לא קל לכולם לחשוף את עצמם כל הזמן, אבל אם לא נעשה את זה נצטרך לחפש משקיעים — אנחנו אלה שמספרים את הסיפור שלנו במקום כסף. לכן יש לנו הרבה יוניקורנים שנותנים הרצאות טד, זה לא רק זיפר ואני. כאמור, אין היררכיות".

חברה יכולה לדעת כמה זה מספיק רווח

כל אחד מקבל שכר לפי צרכיו. כל אחד נדרש לדווח בפירוט על עבודתו. וכולם שווים. יש אנשים שזה מעורר בהם אסוציאציות לא נוחות. גם בזיילר. המילה "קומוניזם" גורמת לו לזוז בכיסאו באי־שקט. הוא מכיר את השיטה ההיא; הוא נולד בקזחסטן הקומוניסטית, וכילד היגר עם הוריו לגרמניה.

"אני מגיע מקזחסטן, אז אני בשום פנים ואופן לא בעד קומוניזם, אבל אני גם לא בעד קפיטליזם", הוא אומר. "צריכים לחשוב על משהו חדש. קומוניזם ניסינו, זה לא עבד. גם היינו בשלב של הארדקור קפיטליזם, ועכשיו אנחנו רואים שהעולם לא יכול לשרוד כך, ויש לנו זמן מוגבל להציל את כדור הארץ, לפי המדענים. המיתוס של להפוך משוטף כלים למיליונר והנרטיב של העושר המחלחל — זה בולשיט. אלה נרטיבים של עשירים שרוצים הקלה במסים. אנחנו חייבים להשמיד את הנרטיבים האלה. ומשבר הקורונה הוא הזדמנות עבורנו: אני לא יודע מה המצב בישראל אבל אצלנו המצב הכלכלי נורא. זאת הזדמנות היסטורית לבנות את החברה הכלכלית אחרת ולזנוח את הדרך הישנה. בגלל זה קתרינה ואני הוצאנו את הספר".

ומבחינה עסקית, אתם לא רוצים לגדול עוד? לשכור עוד עובדים, להיכנס לעוד תחומים ולעוד שווקים, למשל במדינות נוספות?

"לא, אנחנו לא רוצים לגדול ולהתפתח. אנחנו שואלים את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות בחלון ההזדמנויות של שמונה עד עשר שנים שבו צריך לפעול כדי שהעולם יינצל מאסון אקולוגי. כיוון שיש לנו הכנסה קבועה, אנחנו מתרכזים באיך לעזור לו. כי די, מספיק, כבר יש לי מלא כסף. ומה אני אגיד לבן שלי, שהיום הוא בן 4, עוד כמה שנים? 'כן, העולם עמד להיהרס ולהיעלם ואני רק ניסיתי למכור יותר קונדומים?'".

‍אתה יודע, אם יותר אנשים היו משתמשים בקונדומים היו פחות בני אדם שיהרסו את העולם.

"שמע, אני מכיר את השוק הזה היטב — זה לא יעזור, כי רוב האנושות לא אוהבת להשתמש בקונדומים".

כך, החברה מתמקדת במאמצים שחורגים מהגדלת המכירות. לצד התרומה לארגונים סביבתיים, היא פועלת גם להגדלת המעורבות הפוליטית: בשנה שעברה איינהורן יזמה קמפיין שנועד לעודד את הציבור לחתום על עצומות כדי לעורר דיונים בפרלמנט; בגיוס הגדול ביותר בתולדות גרמניה של מימון המונים היא אספה 2 מיליון יורו, ותכננה אירוע ענקי באצטדיון האולימפי בברלין, בהשתתפות 70 אלף בני אדם שיפעילו לחץ לקידום נושאים החשובים להם ובהובלה של ועדות מומחים. בגלל הקורונה האירוע לא התקיים, והומר לפעילות דיגיטלית. לצד ההיענות הציבורית, "זכינו להמון ביקורת בטענה שהחברה שלנו בעצם מנסה לעשות גרינווש ולנצל את האקלים לטובתה. אבל אנחנו לא עושים את זה לטובת החברה כי אין לנו לאן לצמוח, אנחנו בסך הכל מנסים להציע דרך שלישית שהיא לא שמאל ולא ימין".

מהי הדרך השלישית?

"קפיטליזם קשוב — חברות שפועלות באופן קפיטליסטי אך קשובות לסביבה, לא מנצלות עובדים, לא יוצרות פערי שכר ובלי בעלי הון חמדניים שמטרתם היא רק להרוויח כסף".                  

אם חברות אחרות רוצות לאמץ מודל דומה לזה שלכם, איך הן יכולות לשרטט לעצמן את הגבולות? בהתחלה הרי חברה צריכה להתאמץ כדי לצמוח, אז כמה זה "מספיק" (רווח, מכירות, שכר)? מתי זה יותר מדי?

"אנחנו לא נגד כסף, אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך השגנו אותו. אם כדי להשיג כסף אנחנו פוגעים בבני אדם ובסביבה, אז בעיניי זה לא נכון. אצלנו הגבולות והקריטריונים נקבעים בהחלטות דמוקרטיות, כשקודם כל אנחנו חושבים על כדור הארץ ועל האנשים שמייצרים את המוצר, ורק אחר כך על הרווחיות של החברה. זאת החשיבה הבסיסית שמובילה אותנו. ומובן שמדובר בעניין דינמי, אין חוקים קבועים".