ב

יום שישי שעבר, ברגע שדיסני פלוס שיחררה את פרק 7 של "וונדה־ויז'ן", הביקוש לצפייה היה כה היסטרי ששירות הסטרימינג כולו קרס למשך חצי שעה. הסדרה, שעלתה לאוויר לפני כחודשיים עם רייטינג לא מזהיר, הלכה וצברה תאוצה, וכיום היא הסדרה הנצפית ביותר מבין כל הסדרות בכל שירותי הסטרימינג. ובהתחשב בתקופה שבה אנחנו חיים — זה לא מקרי.

"וונדה־ויז'ן" חוזרת לשתי דמויות מסרטי "הנוקמים": וונדה מקסימוף ו־Vision, יצור בינה מלאכותית בגוף אנושי, שהיו זוג מאוהב עד מותו של ויז'ן ב"הנוקמים: סוף המשחק". לכן התעלומה שליוותה את הקדימונים לסדרה היתה איך יכול להיות שוויז'ן בכלל חי? התשובה לכך מגיעה די מהר בסדרה: וונדה, בהיותה במצב של אבל ופוסט־טראומה בעקבות מותו האלים של בן זוגה, השתלטה על עיירה פרברית כל־אמריקאית, ווסטוויו, ניו ג'רזי, העלימה אותה מעיני העולם ובראה לעצמה בכוחות העל־טבעיים שלה מציאות חלופית, שבה ת'נוס והנוקמים מעולם לא היו, ובעלה מעולם לא נהרג. אבל לאשליה הזאת יש מחיר: וונדה לכדה עיירה שלמה כבת ערובה והיא כולאת את תושביה בתוך הפנטזיה הפרטית שלה. וככל שמתקדמת הסדרה מתברר כי בית החלומות שלה הוא גם כלא לא רק לתושבי העיירה, אלא לוונדה ולוויז'ן עצמם: הם אומללים בביתם, אך חסרי קיום מחוץ לו.

"וונדה־ויז'ן" משתמשת באופן פארודי בקלישאות הסיטקום הטלוויזיוניות האמריקאיות הקלאסיות — כל פרק כאילו נלקח מסיטקום אמריקאי קלאסי, שמתקדם משנות החמישים ועד ימינו — כדי לחשוף את הזיוף שהיה בהן. זו אמנם סדרת פופ וקומיקס קלילה, אך היא מצליחה לתת ביטוי ויזואלי ורגשי למושג שטבע זיגמונד פרויד — "האל־ביתי" — תחושת הניכור, החרדה והזרות שתוקפת אותנו דווקא במרחב הביתי והמובן מאליו. הרגעים המאיימים האלה שבהם הבית הופך למקום של מועקה במקום למקום של נחת והשלמה. האל־ביתי הוא אותה תחושה של חרדה גוברת שעומדת בבסיס סרטי האימה של שנות השבעים ואילך: מ"אימה באמיטיוויל" ו"פולטרגייסט" ועד "לזמן את הרוע", שבהם הבית הופך להיות הישות המפלצתית שממנה צריך לברוח.

הסדרה גם מיטיבה לתאר את התחושה שתקפה אמריקאים רבים בשנים האחרונות — שנות הנשיא דונלד טראמפ שהאשים את כלי התקשורת המיינסטרימיים בהפצת פייק־ניוז, משום שלא יישרו קו עם השקרים שהפיץ. שנים שבהן אמריקה היתה הבית שהתנכר לרבים מדייריו. אפשר לדמיין שאחד הרעיונות מאחורי הסדרה היה להציג מציאות שכולה פייק־ניוז, שבה אישה אחת, כל־יכולה, בוראת עולם שנענה אך ורק לחוקיות שהיא קובעת. וונדה היא הדיקטטורית ששוטפת את מוח תושבי העיירה שלה להאמין שהם חיים באידיליה.

"וונדה־ויז'ן" היא לא היצירה הראשונה שמציגה את הפסאדה השקרית שמאחורי חיי הפרברים, את הסבל, הייאוש והאכזריות שמסתתרים מאחורי החיוכים המנומסים ברחוב. אבל היא כן מחדשת בכך שהיא מצביעה על הטלוויזיה האמריקאית כשותפה לפשע, כמי שבמשך שנים רבות הזינה את צופיה מגיל צעיר באשליה רעילה — מציאות שקרית ובלתי ניתנת להשגה של החלום האמריקאי, שיוצרת תסכול הולך וגובר אצל הצופים שרחוקים מהחיים האלה.

הפער המייאש בין החיים שהבטיחו לנו הסיטקומים לבין החיים שלנו בפועל מצליח להיטשטש בשגרה של עבודה, משפחה ומטלות היומיום, אבל ימי סגר הקורונה רק הדגישו אותו ביתר שאת. באופן אירוני הקורונה לקחה את החלום האולטימטיבי של כולנו — לקחת פסק זמן ממרוץ החיים, ופשוט לבלות בבית עם המשפחה — ובאמצעות מנה גדושה מדי ממנו פשוט הפכה אותו לסיוט, שממנו כולם מחכים להקיץ.