*

בנובמבר האחרון התעוררה מהומה ציבורית גדולה סביב קונצנזוס אמריקאי מתקתק: הגיבור המצויר צ'רלי בראון. וליתר דיוק סביב "It’s the Great Pumpkin Charlie Brown", ספיישל חג ההודיה הקלאסי שלו ושל חבורת פינאטס המצוירת, שמאז שנות השישים משודר בטלוויזיה הארצית בכל חג מחדש, נהנה ממעמד של סמל חג לאומי. אלא שהשנה, דווקא בעיצומה של מגפת הקורונה, רשת ABC לא שידרה את הספיישל. הסיבה לכך היתה שהיא איבדה את הזכויות לספרים ולדמויות של צ'רלי בראון וחבריו, שנרכשו לשידור בלעדי בשירות הסטרימינג של אפל.

עם כל הכבוד לחזון השוק החופשי, הצעד הזה היה יותר מדי עבור רוב האמריקאים, ולכן נדרשה פשרה. הטלוויזיה החינוכית הציבורית PBS (ולא חלילה ABC, שנמצאת בבעלות המתחרה דיסני) הודיעה כי מעתה כל הספיישלים הקלאסיים של צ'רלי בראון ישודרו אצלה בחינם. "אנחנו מודעים לכך שלא לכל המשפחות יש גישה לשירותי הסטרימינג ואמצעים לשלם עליהם", אמרה לסלי רוטנברג, מנהלת התוכניות של PBS, "ולכן אנחנו עושים מאמץ להמשיך לאפשר להן לקבל את התכנים שהן התרגלו לקבל".

המתחרה של אפל, HBOMax, מיהרה ליישר קו והורתה לשדר בחינם את הפרקים החדשים של "רחוב סומסום" — המותג הוותיק שעליו השתלטה — אבל רק אחרי שידור הבכורה אצלה, וכמותה עשתה גם הרשת פיקוק עם "ג'ורג' הסקרן".

הפשרה על צ'רלי בראון היתה הפוגת אש קלה במלחמת העולם שמתחוללת סביב סדרות לילדים ולנוער. בשנים האחרונות הרגלי הצפייה בתוכני הילדים עברו שינוי דרמטי: לערוץ דיסני, שהיה ערוץ הילדים המוביל בארצות הברית, היו 2 מיליון צופים לכל תוכנית בשעות הפריים־טיים (בממוצע שנתי) ב־2014, אבל מאז המספר הזה צנח ב־83%. הסיבה לכך היתה שנטפליקס נהפכה ללקוח הגדול של דיסני ושילמה לה 300 מיליון דולר בשנה כדי לשדר מתכניה.  

כשדיסני הבינה שאובדן הבלעדיות עלה לה במספר הצופים, היא החליטה להשיק שירות סטרימינג משלה ולכנס אליו את כל תכניה. בעקבותיה החליטו גם וורנר לנעול את כל תוכני באגס באני ו"לוני טונס" בתוך HBOMax; ותאגיד ויאקום שאב לשירות "פרמאונט פלוס" שלו את "בובספוג מכנס מרובע", "דורה" ו"מפרץ ההרפתקאות".

על יתר תוכני הילדים הקלאסיים התחוללו קרבות רכישה, וכך, למשל, השיגו נטפליקס בלעדיות על התכנים של אולפני אארדמן ("שון כבשון"), ו־HBOMax, כאמור, על "רחוב סומסום".

השלב הבא, כמתבקש, היה קרב על יוצרי התכנים המצליחים. נטפליקס למשל, גנבה מתחת לאף של דיסני את הבמאי והכוריאוגרף קני אורטגה, שחתום על להיטי הענק "היי סקול מיוזיקל" ו"היורשים"; את גלן קין, האנימטור הראשי של שלאגרים קלאסיים כמו "בת הים הקטנה", "היפה והחיה" ו"אלאדין"; ואת כריס ני, יוצרת סדרת הלהיט "Doc McStuffin". כולם התחייבו לחוזים ארוכי טווח בתמורה למה שדיסני לא נתנה להם — חופש אמנותי מוחלט.

המערכה על הילדים משקפת שינוי באסטרטגיה של רשתות הסטרימינג. הן מבינות כיום שסדרות דגל כמו "גמביט המלכה" (נטפליקס), "המנדלוריאן" (דיסני פלוס) ו"הבנים" (אמזון פריים) יזכו לבאזז תקשורתי גדול ויביאו אליהן את המנויים, אבל מה שימנע מהם לבטל את המינוי מיד בתום הצפייה בסדרה (לעתים עוד לפני תום תקופת הניסיון בחינם) הוא ההתמכרויות של ילדיהם. אלו סדרות שלעולם לא יככבו ברשימות התכנים הנצפים ביותר או יגרפו מועמדויות לפרסים יוקרתיים, אבל דווקא הן מבטיחות את הנאמנות החזקה ביותר. "זה לא סוד שילדים אחראים לדקות הצפייה הרבות ביותר בשירותי הסטרימינג. תוכני ילדים הם כלי מצוין לשימור לקוחות", אמר בריאן רובינס, מנכ"ל ניקלודיאון ל"וראייטי".

כל הורה מכיר את הרגע הזה שבו ילדיו מתמכרים לסדרה או דמות, ואת יכולת הנדנוד האינסופית שלהם בדרישה לקבל אינפוזיה סדירה שלה. זו הסיבה שבובספוג והדמויות מ"מפרץ ההרפתקאות" ו"דורה" כיכבו בפרסומת ששודרה הכי הרבה פעמים במהלך הסופרבול בשבוע שעבר, לשירות פרמאונט פלוס. זהו שירות הסטרימינג השביעי שמושק באמריקה, וסביר להניח שלצופה הממוצע אין תקציב ליותר משניים־שלושה שירותים. כך שהורים כנראה יעדיפו את המתחרה שתציע את הסדרה האהובה על ילדיהם — פרמטר קריטי במיוחד בשנה של סגרים ובידודים, שבה הורים מצפים מהטלוויזיה שתהיה הבייביסיטר והמוצץ של פעוטותיהם, בתקווה שגם יספגו ממנה קצת חינוך וערכים, ולא רק צבעוניות נוצצת וצלילים מתוקים.

האם לישראלים יש גם סיבה לדאגה? נראה שלא. תוכני המקור של HOT ו־yes שונים זה מזה כבר כיום, אבל זה לא בגלל יצר תחרותי אלא רגולציה, שאילצה אותן להפריד את הפקות המקור. וכך "אליפים" של yes התחרתה ב"השמינייה" של HOT, "החממה" ב"גאליס", ו"כוכב הצפון" ב"שכונה" — מציאות שגרמה לכך שכל ילד או ילדה שהוריהם מנויים ל־yes, היו צריכים למצוא לעצמם חבר או חברה עם מינוי ל־HOT כדי לא להישאר מחוץ לתמונה בהפסקות. מצד שני רוב הערוצים לפעוטות ורוב תוכני הרכש של ערוצי הילדים בארץ זהים אצל כל ספקי התוכן, וזה לא ישתנה בקרוב: רוב שירותי הסטרימינג האמריקאיים עדיין רחוקים מאוד מהשקה בארץ, וגם אלה שיגיעו לישראל בקרוב (כמו דיסני פלוס) לא אמורים להפסיק את השידורים בערוצים שלהם בכבלים ובלוויין.

במובן העמוק יותר, אין לישראלים סיבה לדאגה כי הקפיטליזם האמריקאי מעולם לא קנה אחיזה בישראל. כאן אף אחד לא יחלום לחסום מאחורי חומת תשלום תכנים שהיו נחלת הציבור, כמו "פרפר נחמד". וזו הסיבה שהקרב על צ'רלי בראון זעזע כל כך הרבה אמריקאים — הוא היה מימוש של תרחיש בלהות צרכני שפוצץ את בועת השוויון המדומה, שהאמריקאים אוהבים לטפח. סדרות כמו "רחוב סומסום" נהפכו לאייקוניות כי הן מנגנות על הרגש הלאומי הזה, כי הן מגלמות אמריקה אוטופית, שבה ניתנת לכולם הזדמנות שווה ללמוד. ואילו עכשיו, באופן אירוני, אפילו סדרות כאלה עלולות להיות נחלתן הבלעדית של משפחות אמידות.