שטראוס

דם סמיך ממס

עפרה שטראוס היא אשה עשירה מאוד. הנתונים הגלויים מלמדים ששווי אחזקותיה בשטראוס נושק למיליארד שקל, שכרה השנתי כיו"ר החברה קרוב ל־5 מיליון שקל, וסכסוך נדל"ני עם עיריית תל אביב הצביע על בית מידות רחב ידיים במיוחד בבעלותה בשכונת צהלה.

השבוע חשף "כלכליסט" את צוואתו של אביה, מיכאל שטראוס, שנפטר לפני 4 חודשים. עיזבון של מיליארדרים ישראלים הוא עניין חשאי במיוחד, ונדיר שפרטיו נשזפים לעין כל. כך יכולנו ללמוד שמעבר למניות בשווי 2.5 מיליארד שקל, שטראוס האב החזיק בין היתר בבתי מגורים ומשרדים, בחברות השקעות בישראל ובמקלט מס באיי הבתולה, בשלוש יאכטות ובמזחים ברחבי העולם (מי בכלל ידע שאפשר לקנות מזח?!).

בימים אלה שליש לערך מהעושר העצום של האב עושה את דרכו אל הבת, שעושרה כבר עצום ממילא. עוד מיליארד שקל. נקי. פטור ממס. מעט מאוד אנשים או תאגידים זוכים לקבל מיליארד שקל בלי לשלם מס, וכשזה קורה אנחנו נוהגים להתרעם מאוד. תחושה של חוסר צדק עקרוני.

אבל בישראל אין מס ירושה או עיזבון — היה פעם ובוטל — והעושר הקונקרטי הזה של השטראוסים באמת ינדוד לדור ההמשך, ולדור ההמשך־המשך (כך בצוואה, 2 מיליון דולר לנכד). רק הדם השטראוסי יקבל, שקל לא יזלוג לאוצר המדינה (ואגב, בצוואה גם אין איזו תרומה יוצאת דופן לקהילה).

מתנגדי המס — עשירים מאוד ועורכי דינם — יסבירו שהמתים כבר שילמו מס על הכנסותיהם בחייהם ואין למסות אותם שוב, ושממילא הם מכירים את תרגילי המס ומקלטיו, כך שיהיה קשה מאוד לגבות אותו. יותר מעומק הטיעונים, אפקטיבי העושר שעומד מאחוריהם, שמכחיד כל ניסיון להטיל מס עיזבון.

לכן טוב שראינו את הצוואה של מיכאל שטראוס. מדובר בהרבה יותר מסתם הצצה חטטנית. אלה 3 מיליארד שקל (3 מיליארד!) שמחולקים לדור ההמשך אפילו בלי מראית עין של חלוקה שוויונית, והם מספקים פרספקטיבה מצוינת לאיך הדברים מתנהלים באמת בשכבות העושר העליונות — ובעיקר הם מצביעים על מה שהיה ראוי לעשות.

/// אמיר זיו

הנמלים

אם אין לחם

שרת התחבורה מירי רגב  הכריזה השבוע על "תיקון היסטורי", שיאפשר לנמל חיפה, עם סיום הפרטתו, להפוך את שטחו המערבי למתחם בילוי ובתי מלון. אחד המתקנים שייאלצו לנדוד במהלך הוא ממגורת דגון הוותיקה — מתקן בעל חשיבות לאומית גבוהה, שבו נפרקת כיום יותר מ־80% מהתבואה שנצרכת בישראל. אלא שעדיין אין תוכנית ברורה לאן תעבור.

יבואני התבואות מזהירים כבר שנים מתקלה או השבתה אפילו זמנית של ממגורות דגון או אשדוד (הממגורה השנייה בישראל), שעלולות לגרום לכך שלישראלים פשוט לא יהיה אוכל. דגון פועל כיום בתפוקה בלתי אפשרית של כמעט 100%, שלוש משמרות ביממה. ובכל זאת אוניות ממתינות לעתים שבועות עד פריקתן, מה שגורר קנסות עתק שמשלמים היבואנים, ומגולגלים ישירות לצרכן. ולכן, הרבה לפני שהממגורה תמצא בית חדש בחיפה, כדאי למצוא פתרון לתקופת המעבר.

בימים אלו ממש מחפשת הממשלה שימוש לשני רציפים בנמל אשדוד, 24 ו־25. הכוונה המקורית היתה להחכיר אותם לידי מפעיל נמל שלישי, אך עובדי נמל אשדוד התנגדו לעוד תחרות, והפשרה היתה להסב את הרציפים למחסנים של תעשיית הגז. אבל עם כל הכבוד לתשובה וחבריו, חיוני הרבה יותר להסב את הרציפים הללו לממגורת תבואה שלישית. אחרי הכל, אם אין לחם — אין תעשייה.

/// ענת רואה