/// איפקס מגלה את מחיר הטורפנות /// שטראוס משמר חוסר צדק חברתי /// אובר זוממת להפיל את אירופה /// הנמלים חייבים לפנות עוד מקום לחיטה ותירס
מכירת בית ההשקעות פסגות, שנחתמה השבוע, מסמנת ניצחון של מהות על דורסנות. קרן ההשקעות הפרטית אייפקס, בראשות זהבית כהן, טיפחה במשך שנים רבות מוניטין של מי שבאה, קונה נכס, משפצת, אורזת מחדש ומוכרת ברווח. אלא שבפסגות היא נתקלה פתאום בנכס שצריך יותר מזה. כזה שהרגולציה עליו עלתה מדרגה בשנים האחרונות, ועמה המודעות הצרכנית: החוסכים נשלחו לפתוח חיסכון לכל ילד וגילו שיש דבר כזה שנקרא תשואות, ושיש מי שטובים בהן יותר ומי שפחות. זה כבר לא מה שממליצה השכנה או הפקיד בבנק. במגרש הזה פסגות לא ידע לשחק מספיק טוב ולכן איבד מכוחו ולבסוף אייפקס נאלצה למכור אותו בהפסד עצום של 30%.
אבל בניצחון הזה יש רק מפסידים, ובראשם — איך לא — הציבור, שהחסכונות שלו שילמו על הניהול הגרוע שלהם. כעת אובדן המותג “פסגות” גם ישלח הביתה מאות עובדים ויהפוך את שוק החיסכון לריכוזי עוד יותר.
אייפקס כבר עשתה קריירה ארוכה מהטורפנות שלה: מייקור מוצרי החלב בתנובה שהוביל למחאת ענק חברתית, דרך מכירת תנובה לסינים ברווחי עתק בלי להשאיר שקל בקופת המדינה, ועד הניסיון להנפיק את זאפ במאות מליוני שקלים מעל שווייה האמיתי. מכירת פסגות צריכה להיות תמרור אזהרה, שיבהיר לכהן מה שהיתה צריכה להבין מזמן: טורפנות לבדה כבר לא מספיקה כדי לנצח במשחק.
/// גלית חמי
עפרה שטראוס היא אשה עשירה מאוד. הנתונים הגלויים מלמדים ששווי אחזקותיה בשטראוס נושק למיליארד שקל, שכרה השנתי כיו"ר החברה קרוב ל־5 מיליון שקל, וסכסוך נדל"ני עם עיריית תל אביב הצביע על בית מידות רחב ידיים במיוחד בבעלותה בשכונת צהלה.
השבוע חשף "כלכליסט" את צוואתו של אביה, מיכאל שטראוס, שנפטר לפני 4 חודשים. עיזבון של מיליארדרים ישראלים הוא עניין חשאי במיוחד, ונדיר שפרטיו נשזפים לעין כל. כך יכולנו ללמוד שמעבר למניות בשווי 2.5 מיליארד שקל, שטראוס האב החזיק בין היתר בבתי מגורים ומשרדים, בחברות השקעות בישראל ובמקלט מס באיי הבתולה, בשלוש יאכטות ובמזחים ברחבי העולם (מי בכלל ידע שאפשר לקנות מזח?!).
בימים אלה שליש לערך מהעושר העצום של האב עושה את דרכו אל הבת, שעושרה כבר עצום ממילא. עוד מיליארד שקל. נקי. פטור ממס. מעט מאוד אנשים או תאגידים זוכים לקבל מיליארד שקל בלי לשלם מס, וכשזה קורה אנחנו נוהגים להתרעם מאוד. תחושה של חוסר צדק עקרוני.
אבל בישראל אין מס ירושה או עיזבון — היה פעם ובוטל — והעושר הקונקרטי הזה של השטראוסים באמת ינדוד לדור ההמשך, ולדור ההמשך־המשך (כך בצוואה, 2 מיליון דולר לנכד). רק הדם השטראוסי יקבל, שקל לא יזלוג לאוצר המדינה (ואגב, בצוואה גם אין איזו תרומה יוצאת דופן לקהילה).
מתנגדי המס — עשירים מאוד ועורכי דינם — יסבירו שהמתים כבר שילמו מס על הכנסותיהם בחייהם ואין למסות אותם שוב, ושממילא הם מכירים את תרגילי המס ומקלטיו, כך שיהיה קשה מאוד לגבות אותו. יותר מעומק הטיעונים, אפקטיבי העושר שעומד מאחוריהם, שמכחיד כל ניסיון להטיל מס עיזבון.
לכן טוב שראינו את הצוואה של מיכאל שטראוס. מדובר בהרבה יותר מסתם הצצה חטטנית. אלה 3 מיליארד שקל (3 מיליארד!) שמחולקים לדור ההמשך אפילו בלי מראית עין של חלוקה שוויונית, והם מספקים פרספקטיבה מצוינת לאיך הדברים מתנהלים באמת בשכבות העושר העליונות — ובעיקר הם מצביעים על מה שהיה ראוי לעשות.
/// אמיר זיו
עם האוכל, כידוע, בא התיאבון. לאובר היתה ארוחה משביעה בקליפורניה בנובמבר האחרון, כשהצליחה לשכנע את הבוחרים להצביע לביטול החוק שחייב אותה (וחברות כלכלת חלטורה אחרות) להכיר בנהגיה ובשליחיה כעובדים שלה מן המניין. אז התיאבון שלה גדל, ועכשיו היא שמה את האיחוד האירופי על הכוונת, שם מתגבש בימים אלו מהלך להסדרת יחסי העבודה באובר ודומותיה.
הצעד הראשון של אובר היה מסמך ששמו "A Better Deal", שבו היא מנסחת בשפה מתייפייפת את יחסי העבודה הדרקוניים שאליהם היא חותרת – כאלו שבהם הנהגים הם קבלנים נטולי זכויות, שכל הטבה מיוחדת שהם מקבלים מגיעה מחסדיה של אובר ולא מכוח החוק, נטולי יכולת להתאגד באופן משמעותי.
אובר, וולט ואחרות יצרו כלכלה שלמה, שבה זכויות עובדים שנקנו במאבקים רוויי דם נעלמו כלא היו, מודל עסקי שמבוסס על כך שהעובדים האמיתיים של החברה, אלו שאחראים לפעילות הליבה שלה, הם פיונים בני־חלוף. זה הצליח להן בקליפורניה, ואם גם אירופה תיפול, שום דבר כבר לא יעצור אותן.
/// עומר כביר
שרת התחבורה מירי רגב הכריזה השבוע על "תיקון היסטורי", שיאפשר לנמל חיפה, עם סיום הפרטתו, להפוך את שטחו המערבי למתחם בילוי ובתי מלון. אחד המתקנים שייאלצו לנדוד במהלך הוא ממגורת דגון הוותיקה — מתקן בעל חשיבות לאומית גבוהה, שבו נפרקת כיום יותר מ־80% מהתבואה שנצרכת בישראל. אלא שעדיין אין תוכנית ברורה לאן תעבור.
יבואני התבואות מזהירים כבר שנים מתקלה או השבתה אפילו זמנית של ממגורות דגון או אשדוד (הממגורה השנייה בישראל), שעלולות לגרום לכך שלישראלים פשוט לא יהיה אוכל. דגון פועל כיום בתפוקה בלתי אפשרית של כמעט 100%, שלוש משמרות ביממה. ובכל זאת אוניות ממתינות לעתים שבועות עד פריקתן, מה שגורר קנסות עתק שמשלמים היבואנים, ומגולגלים ישירות לצרכן. ולכן, הרבה לפני שהממגורה תמצא בית חדש בחיפה, כדאי למצוא פתרון לתקופת המעבר.
בימים אלו ממש מחפשת הממשלה שימוש לשני רציפים בנמל אשדוד, 24 ו־25. הכוונה המקורית היתה להחכיר אותם לידי מפעיל נמל שלישי, אך עובדי נמל אשדוד התנגדו לעוד תחרות, והפשרה היתה להסב את הרציפים למחסנים של תעשיית הגז. אבל עם כל הכבוד לתשובה וחבריו, חיוני הרבה יותר להסב את הרציפים הללו לממגורת תבואה שלישית. אחרי הכל, אם אין לחם — אין תעשייה.
/// ענת רואה
השבוע החולף עמד בסימן מקלות וגזרים: העיריות חילקו תשורות לניאותים להתחסן, והמדינה בחנה הטלת סנקציות על סרבני החיסון העקשנים. ובעוד שקיות הצ'ולנט שחולקו בבני ברק עוררו גיחוכים, הדיון בסנקציות עורר בעיקר זעם ובהלה: האם זה צעד הכרחי למען בריאות הציבור או פגיעה דרקונית בזכויות הפרט?
עצם השימוש במילה "סנקציה" הפתיע, כי היא מופיעה לרוב בהקשר של יחסים בינלאומיים. ארצות הברית מטילה סנקציה על סין, האו"ם על איראן, וישראל על הפלסטינים. אלה ניסיונות לבלום אויב זר, בלי לצאת למלחמה ולהקריב חיילים. אבל כשזה מגיע לעימותים פנימיים בחברה, הסנקציה פתאום נשמעת כמו הפעלה של ארטילריה כבדה על השכן בבית שממול.
היה זה הימין שהנחיל לנו את הסיסמה "יהודי לא מגרש יהודי" בהתנתקות. ועכשיו זה אותו הימין שמנסה לשכנע אותנו שיהודי דווקא חייב לגרש יהודי, מהחנות שלו, אם אותו יהודי לא התחסן. הסנקציות הן מהלך חשוב ומציל חיים, שבבסיסו עומדת דרישה לסולידריות כלפי החלשים בחברה — אם לא תפגינו חמלה, נעניש אתכם. אלא שעד כה שמרנו את הסנקציות לאלה שסבלם לא מעניין אותנו, ולכן אין פלא שמתעוררת כזאת תגובת־נגד. זהו זעם שבבסיסו המחשבה שלנו מגיע יחס אחר, כי "מה אנחנו, ערבים?".
בשורה התחתונה שלטון שפועל ללא הרף נגד חמלה, מעמיק פערים בין המגזרים ומשסה אותם האחד בשני, לא יכול להתפלא כשהוא נכשל בעידוד חמלה. כך רק גורמים לסרבנים להתבצר עוד יותר בעמדתם.