חתיכת שנה
חתיכת שנה
/// ניהול הקורונה מזכיר את ששת הימים ויום כיפור /// כלכלת השפע צריכה להתחלף בסולידריות /// נתניהו מרסק את המערכת /// השלטון המקומי משווע לאיחודים
מחדל הקורונה
יום כיפור של הדור הזה
הישג אדיר, אפילו היסטורי. התפעלות כלל־עולמית. אופוריה. שאננות. ואז הלם ומפלה צורבת. איום כמעט קיומי. סופרים את המתים, ולא יודעים לאמוד את הנזק שילווה אותנו עוד עשרות שנים.
חווינו את כל זה בין 1967 ל־1973, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. בחצי השנה האחרונה חווינו את זה שוב, בין הסגר הראשון לשני.
באביב, הפחד מהלא־ידוע חילץ מאיתנו הסתערות מהירה ואפקטיבית לתוך המערכה. שילמנו מחיר, אבל ראינו תוצאות, הרגשנו מנצחים, כל־יכולים, הפסקנו לפחד. זה הוביל לקטסטרופה הנוכחית, שסופה אינו ידוע.
ב־1973 זה נגמר בוועדת חקירה שחשפה שורת מחדלים אדירים. לציבור הרחב מותר לשגות בקונספציות ולשקוע באופוריה, אבל בדיוק לשם כך יש הנהגה, שאמורה לזהות את האיומים ולהיזהר, להיות מפוכחת, חכמה, דואגת כל הזמן, מתעלמת מרעשי רקע. היא לא עשתה את אז, והוחלפה. כך צריך להיות גם הפעם.
/// סופי שולמן
הקונספציה הכלכלית
סולידריות במקום שפע
ראש הממשלה בנימין נתניהו אוהב לדבר על "גלגלי הכלכלה". משבר בריאותי קשה מתגלגל למשבר כלכלי קשה, אבל הוא מבטיח: "נמשיך להניע את גלגלי הכלכלה כדי להחזיר את האנשים למעגל התעסוקה". הנה, אנחנו מחלקים לכם כסף, רק תניעו. כך נראית קונספציה. כאילו ישנה דרך אחת ויחידה להתמודד עם המשבר. גם כשבאופן ברור היא לא עובדת.
זה מותג טוב, "גלגלי הכלכלה". נשמע חיובי, מעודד, מתגלגל על הלשון, גם אם אתם לא בדיוק מבינים מה הוא אומר ואם הוא בכלל מתאים למשבר בכזה סדר גודל. זה חלק מהשפה של כלכלת שפע, של צמיחה, של חלחול העושר המובטח. אופטימיות.
אז מה אם מרבית הכלכלנים חושבים שחלוקת מזומנים לאזרחים אינה הצעד הנכון, ולא תניע את הכלכלה. אז מה אם בתי עסק קורסים בזה אחר זה, האבטלה גואה והמונים יוצאים תכף לחל"ת נוסף. אז מה אם הציבור בחובות, ויש לו כרגע פחות ופחות חנויות שבהן, ואליהן, הוא יכול להניע את הגלגלים.
הרעיון של "גלגלי הכלכלה" מתעלם מהרבה מאוד דברים. מאוכלוסיות שלמות והמצוקות שלהן. ממערכת הבריאות שהוזנחה שנים. מהיעדר כלים ממשלתיים לעצירת המגפה. ובלי עצירת המגפה, שום כלכלה לא תנוע. המשבר הזה מחייב יציאה מעולם המושגים של כלכלת שפע, ומעבר, למשל, לשפה של סולידריות. בין המדינה לאזרחים — עם סיוע ממשי לקשיים האמיתיים — וגם בציבור, בין אזרח לחברו. אנחנו רחוקים משם מאוד, ותודעה של תחרותיות ו"מגיע לי" היא הדבר האחרון שיחלץ אותנו מהמשבר הזה.
/// גלית חמי
משפט נתניהו
בזיל זולא
בינואר 1898 פרסם אמיל זולא את מאמרו המפורסם "אני מאשים", שבו חשף את תפירת התיק לאלפרד דרייפוס. בשנה היוצאת התמזגו השניים, דרייפוס וזולא, בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפך מנאשם למאשים. נתניהו גילה את חוליי המשפט רק מהרגע ששלושה מינויים מעשה ידיו — רוני אלשיך, שי ניצן ואביחי מנדלבליט — החליטו להאשימו. ה"אני מאשים" שלו מוטח במשטרה, בפרקליטות וביועץ המשפטי. כדי לחלץ את עצמו, נתניהו מרסק את מערכת המשפט.
לאדם פרטי שנאשם בפלילים מותר להתגולל על המערכת. לראש ממשלה אסור. בגלל האחריות והממלכתיות, בגלל הצורך לשמר את אמון הציבור, שבלעדיו יתפוררו לא רק המשפט אלא גם החברה והדמוקרטיה. ואת המחלים האלה, שכתב זולא לנשיא צרפת, צריך להפנות לנתניהו עצמו, עם ההבדל המתבקש: "תדמיתה של צרפת כולה תוכתם בזוהמה הזו, ובדפי ההיסטוריה יירשם שפשע זה נגד החברה קרה בתקופת נשיאותך".
/// משה גורלי
הכישלון הניהולי
להחליש את הניהול המקומי
הכאוס שבו מתנהלת המדינה בחודשים האחרונים הוכיח סופית את הצורך בשינוי בחלוקת הסמכויות, עם מעבר לשלטון מקומי דומיננטי יותר, כזה שיש לו אחריות נרחבת לחינוך, לרווחה, לכלכלה ואפילו לבריאות של התושבים. וכדי לאפשר לשלטון המקומי את מרחב העבודה הזה, הגיע הזמן לאיחוד רשויות.
בנימין נתניהו עצמו דחף למהלך הזה כבר כשר האוצר ב־2003, במסגרת "חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל". זה אכן בריא: איחוד רשויות יחסוך לקופה הציבורית מאות מיליוני שקלים על מנגנונים מיותרים. ריכוז הפונקציות יעניק את יתרון הגודל בחלוקת המשאבים, במתן שירותים, בהקמת מבני ציבור, אפילו בפינוי אשפה. איחוד גם יאפשר תכנון טוב יותר, למשל בלי לדחוף כמות מופרכת של משרדים לכל רשות מקומית, רק כי היא רוצה ארנונה עסקית, ועם חשיבה מסודרת יותר על תחבורה, נגישות למוקדי תעסוקה וכדומה.
אבל זה לא קורה, בגלל מיעוט אינטרסנטי של בעלי תפקידים שמשתכרים במנגנונים המנופחים הקיימים — ובגלל מיעוט אינטרסנטי של בעלי תפקידים בצמרת. הממשלה החלשה, המסוכסכת, מעדיפה גם את השטח חלש ומסוכסך, רק שימשיך להיות תלוי בה. אם היא לא מנהלת שום דבר, שאף אחד אחר לא ינהל.
/// דרור מרמור
מילת השבוע
//
דור סער־מן
עצם המילה מגלמת הבטחה
שקשה להיפרד ממנה
בכל פעם שסוגרים שנה יש לנו נטייה טבעית לסכם את מה שהיה ולקוות לטוב יותר. סוף שנה עברית, שנה לועזית, שנת לימודים, יום הולדת — אנחנו משליכים הכל על יחידת הזמן הזו, שנה, ומייחסים לה משמעויות עמוקות. ולא רק את חיינו, גם את החלל העצום אנחנו מודדים בשנות אור, ולהבדיל את ההכנסות בשנת מס. מהיקום עד הביורוקרטיה, הכל "שנה". היא הבסיס לציפיות רגשיות עמוקות שלנו, אבן דרך במסע החיים, וגם חומר גלם בחישובים כלכליים או מדעיים.
המהות הזאת שלובה גם בשם עצמו. לפי הבלשנים, השנה נקראת כך בעברית משום שהיא קשורה בשינוי. אנחנו מגדירים את יחידת הזמן הזאת באמצעות התקווה שגלומה בתחילתה. מה נשאר מזה כעת, תחת מגפה עולמית, הנהגה לא מתפקדת, סולידריות קורסת וחוסר אונים כללי?
ובכל זאת, נאחזים בנקודת הציון, בהמצאה אנושית שנועדה להטיל סדר בזמן שאין שולט בו. בהיעדר המסורות הבסיסיות של ראש השנה — ארוחה משפחתית, תפילות המוניות, טיולים או חופשות, הענקת מתנות וכו' — ובלי שום יכולת לדעת איך ייראה יום המחר, לא כל שכן מה יקרה איתנו עד סוכות, נגיד, אנחנו יודעים בוודאות רק דבר אחד: יחידת הזמן החצי־פיקטיבית הזאת, שנתנו לה שם רב־משמעות, נגמרה. עכשיו השינוי חייב לבוא. או שלא.
