/// אלטשולר צריך למנף את השנה הקשה הזאת /// דו"ח העוני הוא רק הקדימון /// מקדונלד'ס הבינה שהיא לא צריכה את הצעצוע הזה /// "ספיידרמן" סוגר לספילברג מעגל
מוסף כלכליסט | 23.12.21
בית ההשקעות אלטשולר שחם סומן במשך שנים כמוביל בישראל. הוא לא רגיל לכותרות שלהן זכה בשבועות האחרונים, אלה שהכריזו שאלטשולר שחם מדמם, שהלקוחות עוזבים, שזו היתה השנה הקשה ביותר לקופות הגמל שלו. זו אכן היתה שנה פחות מוצלחת לבית ההשקעות, וחלק מהכסף שהוא מנהל אכן נודד לגופים אחרים. לענף כולו התחרות הזאת טובה, וגם לצרכנים. העזיבה תאלץ את בית ההשקעות המוביל להוריד את דמי הניהול, והשנה הקרובה תהיה שנת מבחן לבעלים ומנהל ההשקעות גילעד אלטשולר. הוא יצטרך להיות יצירתי יותר, ללכת לפעמים נגד הזרם, להציג תוצאות; בקיצור, לחזור להיות מי שהוא היה פעם. ברור שזה קשה יותר בגודל הנוכחי של בית ההשקעות, בטח אחרי שקנה את קופות הגמל של פסגות. אז אלטשולר צריך להזיע יותר. הוא, וכולנו, יכולים רק להרוויח מזה. ועל הדרך הוא יפיג גם את החששות מפגיעה בתחרות בעקבות החיבור לפסגות.
/// גולן פרידנפלד
במרכז הדיון בדו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת, שפורסם השבוע, עמדו שני נתונים: הצטמקות מעמד הביניים, והעובדה שקרוב למחצית מהאוכלוסייה חיה בעוני או בסכנת הידרדרות אליו. גם אם על חלק מהנתונים אפשר להתווכח, המגמות ברורות — ומדאיגות. למעשה, שורת נתונים בדו"ח היא כבר הבסיס לדו"חות העוני של הדורות הבאים: 400 אלף ילדים, אחד מכל שישה, חיים בחוסר ביטחון תזונתי חמור, כלומר רעבים. זה משפיע על הבריאות, על ההתפתחות, על הסיכוי לשבור את המעגל. שלושה מכל ארבעה נתמכי עמותות סיוע העידו שמשבר הקורונה פגע בלימודי הילדים במידה רבה (בכלל האוכלוסייה, פחות ממחצית מהמשיבים ציירו תמונה דומה). אחרי ההזדעזעות, הדו"ח צריך להכריח את הממשלה לבנות תוכנית חירום שתשקם את מערכת החינוך, תצמצם את נזקי המגפה, תאתר את הנושרים, תאפשר השלמת פערים. בלי תוכנית כזאת, הצעירים של עוד עשור יהיו בעיה חברתית גדולה שיהיה קשה מאוד להתמודד איתה.
/// שחר אילן
ב־2019 מקדונלד'ס הפתיעה, וקנתה את הסטארט־אפ הישראלי Dynamic Yield, שמתמחה בהתאמה אישית של אתרים ואפליקציות. הרעיון היה להשתמש בו כדי לשדרג את ה־Drive thru של מסעדותיה. השבוע ענקית המזון המהיר מכרה את דינמיק לענקית אחרת, מאסטרקארד.
מה קרה בשנתיים האלה? מקדונלד'ס קידמה את דינמיק והשתמשה בפיתוחים שלה, אבל היא הבינה שהיא לא צריכה להחזיק אותה בשביל זה; היא יכולה להשתמש בפיתוחים האלה גם אם דינמיק תהיה שייכת למאסטרקארד (שזקוקה נואשות למקפצות טכנולוגיות בעולם התשלומים המשתנה) או לכל חברה אחרת.
בעסקה המקורית, מקדונלד'ס היתה הראשונה מבין האימפריות שהחלו לקנות חברות הייטק. אחר כך באו, למשל, גם וולמארט וגאפ. עכשיו, במכירה הזאת ואחרי שכבר מכרה את המעבדות הטכנולוגיות שלה, מקדונלד'ס מסמנת את שינוי הגישה. יכול מאוד להיות שבשנים הקרובות נראה עוד חברות גדולות בתחומים לא טכנולוגיים נפטרות מהצעצועים הנחמדים האלה, סטארט־אפים, שקנו כדי להרגיש צעירות ומגניבות, ואז גילו שהם לא רק יקרים, הם גם כאב ראש ניהולי לא קטן, ושאין שום סיבה לקנות פרה שלמה (טוב, מקדונלד'ס...) כשכל מה שאתה צריך זה כוס חלב.
/// מאיר אורבך
במאי 1975 ראה במאי בן 29, סטיבן ספילברג שמו, איך הסרט החדש שלו, "מלתעות", משנה את תעשיית הקולנוע. הוא היה הראשון שהופץ בו זמנית בכל רחבי ארצות הברית באלפי עותקים, והצלחתו המיידית הובילה לכך שכמעט כל בתי הקולנוע הקרינו רק אותו. מבקרים רבים הזדעזעו, והכריזו על מותו של הקולנוע, אמנות נשגבת שנחטפה בידי אנשי שיווק והפצה שהפכו אותה לבידור המוני. הם טעו.
46 שנה אחר כך ספילברג, שחגג השבוע 75, ראה איך סרט אחר, הפעם על עכביש ולא על כריש, משתלט על כל האולמות ומעיף את הסרט החדש שלו, "סיפור הפרברים", מהמסכים. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" זכה לפתיחה השנייה בגודלה בכל הזמנים בארצות הברית, עם 260 מיליון דולר בסוף שבוע ארוך אחד ("הנוקמים: סוף המשחק" עדיין גדול ממנו); 92% מכל הכרטיסים שנמכרו באמריקה בסוף השבוע היו לסרט הזה. גם בישראל הוא רשם את הפתיחה השנייה בגודלה, עם 250 אלף כרטיסים (2.7 מיליון דולר. "מהיר ועצבני 8" מ־2017 עדיין מוביל). בעלי בתי הקולנוע בעננים: אחרי 20 חודשים של אולמות סגורים או ריקים, סרט אחד ממלא את אסמיהם. וגם הפעם מבקרים זועקים שזהו מותו של הקולנוע, שמעכשיו ישבץ באולמותיו רק סרטים על גיבורי־על ולא יעשה כבוד לבמאים בעלי שם (חידה: מי ביים את "ספיידרמן" החדש?). גם הם טועים.
כן, דפוסי הצפייה משתנים, ואיתם גם מדיניות ההשקעות של האולפנים. זו תעשייה מחזורית תלוית אופנות. כך זה היה תמיד, ותמיד הסרטים הפופולריים הביאו יותר קהל מסרטי האיכות, למורת רוחם של אניני הטעם. אבל 250 אלף כרטיסים בסוף שבוע אחד, בעיצומה של מגפה עולמית, הם לא מות הקולנוע. הם תחייתו.
/// יאיר רוה
העיסוק הבלתי פוסק בסופה כרמל הזכיר כמה אנחנו לא רגילים לסופות בישראל. רוב השנה פשוט חם, שאר הזמן חמים, מקסימום מטפטף. אז פתאום מערכת חורפית היא "סופה" שאפילו מצדיקה מתן שם, ומאפשרת למלא את מהדורות החדשות.
סופה היא בבסיסה מילה שנועדה לתאר אירוע חריג, ואם הרבה גשם זה אירוע חריג — אז שיהיה סופה. גם סופות חול, סופות שלגים וסופות ברקים הן אירועים חריגים. ולא רק בענייני אקלים; גם אלוהים מתואר בתנ"ך, בספר ישעיהו, כמי ש"סופה מרכבותיו", עוד דרך לומר שהאלוהות היא יוצאת דופן. בני אדם אנחנו לא נוטים לתאר בעזרת סופה; מקסימום הם סוערים, עמוסי רגש מתפרץ, או מסעירים, סוחפים במובן החיובי. הם לא "סופתיים".
כי להבדיל מסערה, סופה היא עניין טוטאלי, ואסוני. אי אפשר לדעת מה תעשה. "סופות מתוכי ומחוץ מוטטו את קירות הבית", כתב אביתר בנאי, והזכיר שסופה היא חורבן שמחכה לפרוץ. מהבחינה הזאת, סופות הן לא באמת עניין נדיר כאן; חורבן שמחכה לפרוץ הוא מצבנו השגרתי למדי, ונדמה שבשנים האחרונות אנחנו חיים בסופה מתמדת של משברים פוליטיים ובריאותיים. הרבה גשם אין פה, אבל בסופו של דבר ישראל היא מדינת סופה.