ה

מלחמה שניטשה במאה ה־18 באוקיינוס ההודי בין הממלכות ליליפוט ובּלפוּסְקוֹ החלה בוויכוח על מאיזה צד מקלפים ביצה קשה. זאת היתה סאטירה של ג'ונתן סוויפט על מלחמות. אבל אם רוצים, אפשר למצוא בה גם קריצה קטנה לוויכוחים הנצחיים האמיתיים שלנו, חובבי המטבח, סביב שאלות כמו אם להמליח את הבשר לפני הצלייה או אחריה, או באיזה שמן לטגן. השאלות טובות, אבל הרעיון שיש תשובה נכונה אחת הוא... קצת ליליפוטי.

אבל יש גם ויכוחים חשובים, שצריך ליישב. ובהם יש מקרים שבהם צד אחד צודק וצד אחד צריך להתמודד עם המציאות. היום ניישב ויכוח כזה. אני מצטער אם כמה מאיתנו ייפגעו מהתשובה, אבל לעובדות לא אכפת מרגשות. והנושא הרגיש הוא: מה טעים יותר — בקבוק זכוכית או פחית?

זה באמת רגשי. הנה תראו: ממה תעדיפו לשתות בירה? וקולה? רואים? התשובה קפצה מיד, כאילו היא חלק מזהותכם. כשני שלישים ענו שבשני המקרים יעדיפו מבקבוק זכוכית. כך לפי הרבה סקרים. זה גם מה שאני הייתי חושב.

בקולה זה נשמע נכון. גם אם בכל כלי הקיבול המשקה עצמו זהה, לזכוכית יש קלאסה. וכמו שאותן מילים ישכנעו יותר כשהן נאמרות מפי איש בחליפה, אותם סוכרים וחומצה זרחתית יענגו מפיית זכוכית יותר מאשר מכלי חד־פעמי מעיך. ב־2019 חוקרי ניהול מאוניברסיטת מארי בקנטאקי תיעדו את זה קורה, כשביקשו מ־82 אנשים לדרג טעם של סודה בטעם אפרסק עדין. אצל חלק מהמתנדבים היא הוגשה בפחית ואצל חלק בבקבוק זכוכית. שניהם היו ללא זהות ועמדו על השולחן בלי שהמתנדבים נגעו בהם, רק שתו בקשית. הסודה בבקבוק ניצחה בפער מובהק. הידע עינג.

אבל בלי קשר להשפעות המרומזות של כלי הקיבול על ההנאה, בקולה — הנוזל בבקבוק הזכוכית יהיה לעתים קרובות מוצלח יותר. וזה לא קשור ל"דליפת חומרים" מהדפנות, שהשפעתה על הטעם כנראה זניחה. ההבדל הוא בטריות.

כן, אפשר לחשוב על משקאות קלים במונחי "טריות". הם לא מזונות אמיתיים, אבל חומרי הניחוח שבהם הם עדיין חומרים, וככאלה הם מתפרקים לאטם בגלל הזמן והמפגש עם אור, חום וחמצן. ולחתיכות שמתפרקות מהם יש ריחות שאנחנו חווים כלא מוצלחים. ההד הרחוק־רחוק הזה של מי פה בקולה? זה אומר שהיא הגיעה לפרקה. באחסון אפל וקריר, ההידרדרות בתוך בקבוק הזכוכית והפחית תהיה דומה.

אבל הרבה קודם לכך, הקולה תאבד את טעם החיים האמיתי שבה: הגזים. ובשמירה עליהם לזכוכית יש יתרון בלתי מנוצח.

פחמן דו־חמצני במשקאות הוא הברקה. החמיצות המצליפה והעקצוצים בפה יוצרים מין חיקוי לחוויה של שפריץ של מיץ חמוץ רענן מפרי שכרגע נקטף. וכשהגז מתנדף זה פשוט לא עובד. החיים מתנדפים מהמשקה. והגז מתנדף כל הזמן, מרגע הייצור. כן, במדור הקודם כתבתי כאן על ההידרדרות בטעמי שמן זית, ומתברר שדבר דומה קורה גם בדרעק הזה. גם הקולה מחשבת את קיצה לאחור.

בקבוקי פלסטיק הם הנחותים שבמארזים. הגז מתנדף בהם מהדפנות, מבעד לחומר הפלסטי PET. בתנאי אחסון גרועים, 15% ממנו יסתלקו בתוך שלושה חודשים. בתנאים טובים — בתוך חצי שנה. אולי יותר. מדי פעם בפעם משפרים משהו באטימות ה־PET. אבל כששאלתי על כך את שירות הלקוחות של קוקה־קולה הם לא חזרו אליי.

מבקבוקי זכוכית ופחיות, הגז מסתנן לאט הרבה יותר. בבקבוקים זה מבעד לחרך המפגש בין הפקק לשפתי הזכוכית; כל ליטוש שאינו חלק על המיקרון הוא הזדמנות בריחה. מפחיות זה מבעד לליפוף הדקיק שמהדק את המכסה לגוף הפחית, כמו מכסה חמגשית. פרודות הגז מזדחלות גם שם. והקצב דומה בשניהם, עם יתרון קטן לבקבוק.

אבל יש לו גם יתרון גדול: הזכוכית החזקה. היא מאפשרת לדחוס בו עד 20% יותר גזים מאשר בפחית, בלי שהמשקה יתיז בפתיחה. קולה בבקבוק זכוכית יכולה להיות תוססת יותר מבכל מכל אחר, ולכן גם להישאר "טרייה" יותר מקולה שבפחיות ובקבוקי פלסטיק באותו הגיל. לא תמיד, כל מפעל ממנן לעצמו את הגזים, אבל מי שחוו בקבוק מובחר יודעים. לשונם זוכרת.

בבירה, כמו שהמושבעים בחובביה יודעים, זה להפך. לרוב הנוזל המוצלח יותר יימזג דווקא מהפחית. כשהיא טרייה אין הבדל — בניסויי טעימה יותר אנשים העדיפו את גרסת הבקבוק, אך כשהטעימה של אותה הבירה הייתה עיוורת לא הצליחו להבדיל. בניסויים עיוורים בבירות טריות פחות, דווקא הבירה מהבקבוק הואשמה ב"טעם מתכתי".

הבירה רגישה כל כך לאור, שמפרק ומעפש את השמנים האתריים שבה, שגם הכהים בבקבוקים לא ישמרו על הטעם כמו אלומיניום אטום. אפשר למצוא ביוטיוב הרבה מבחני השוואת בקבוק־פחית, של היינקן, גינס, סטלה. ערכו אחד כזה בעצמכם.

אגב, ביצה שוברים מהקצה הרחב. בועת האוויר מקלה את הקילוף. מי שטוען אחרת הוא שונא־ליליפוט.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"