מ

פיק הקולנוע אהוד בלייברג נוטר טינה לעיתונאי אחד כבר 14 שנה. ב־2007 "ביקור התזמורת", שבלייברג היה אחד ממפיקיו, זכה בפרס אופיר והיה נציג ישראל לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. אלא שלבסוף הסרט נפסל מהתחרות, כי בניגוד לתקנות כמות האנגלית שבו היתה יותר מ־50%. ישראל שלחה במקומו את "בופור", שזכה למועמדות, אך הפסיד ל"הזייפנים" הגרמני. ובלייברג עדיין בטוח ש"ביקור התזמורת" לא היה נפסל ואף היה קוטף את האוסקר, אלמלא עיתונאי אחד מרגיז, שהוא במקרה — אני.

יום למחרת הזכייה בפרס אופיר של "ביקור התזמורת", בבימויו של ערן קולירין, פרסמתי ידיעה על כך שמספירה שנעשתה בחו"ל, הסרט דובר יותר אנגלית מעברית וערבית. הידיעה זכתה לפולו־אפ בבלוגים אמריקאיים בולטים, והורחבה לאייטם בחדשות ערוץ 2, שגם פנו לאקדמיה האמריקאית לקבלת תגובה. בלייברג משוכנע שאם אני לא הייתי אומר דבר, איש לא היה שם לב לכך. הוא אפילו התקשר אליי ממקום מושבו בלוס אנג'לס וצעק עליי שבגללי הסרט שלו לא יזכה באוסקר. זו היתה שיחתנו הראשונה. עכשיו, רגע לפני צאת סרטו החדש כמפיק וכמשקיע, "תמונת הניצחון" בבימויו של אבי נשר — נפגשנו לראשונה ודיברנו בפעם השנייה. "הסיפור הזה מאוד פגע בי", אומר בלייברג כעת.

אבל "ביקור התזמורת" הפך לסרט הישראלי הכי מצליח בעולם. ואי אפשר להתעלם מכך שריבוי האנגלית, שפסל אותו מהאוסקרים, הוא גם מה שהפך אותו לנגיש לקהל לא ישראלי ולכזאת הצלחה ענקית.

"ברגע שהאקדמיה הישראלית אמרה לאנשי האוסקרים שיש להם סרט חלופי לשלוח במקרה של פסילה, זה גרם לאקדמיה האמריקאית לשבת עם סטופרים ולמדוד את כמות האנגלית שיש ב'ביקור התזמורת'. 'בופור' סרט מופלא וסידר במאי מעולה, אבל אני אומר לך דבר אחד: אני, אהוד בלייברג, אם לי זה היה קורה הפוך, אם היו אומרים לי שהסרט שזכה פסול וכתוצאה מזה אני אלך לאוסקר, הייתי הולך לכל ארבעת המועמדים האחרים ואומר 'אנחנו לא ניתן יד לדבר הזה'. האקדמיה בחרה בסרט, וזה הסרט שצריך ללכת, ואם הוא נפסל, לא שולחים אף אחד אחר במקומו. במקרה כזה אני מאמין שבאוסקרים היו מוצאים דרך לספור את האנגלית אחרת, לא לחשב את השירים בתוך הזמן, לא לספור כל מילה באנגלית הרצוצה".

בלייברג לא הגיע לאוסקר מאז, אבל לפחות בטקס פרסי אופיר האחרון הוא קיבל מעין סגירת מעגל אירונית, כש"תמונת הניצחון" שלו הפסיד ל"ויהי בוקר" של קולירין. "זה שבר לי את הלב, כן. אבל מצד שני, קמתי, הלכתי וחיבקתי את ערן. גם אמרתי להם לפני כן 'אם להפסיד, אני מעדיף להפסיד לערן'".

אקשן זול שמממן סרטי איכות

בלייברג (67) חי על הקו בין תל אביב להוליווד, שם הוא הבעלים של בלייברג אנטרטיינמנט, שמוכרת סרטים למפיצים. קטלוג החברה מונה כ־100 סרטים, רובם סרטי אקשן דלי־תקציב מהסוג שבעבר היה הולך ישירות לווידיאו, וכיום מבוקשים על ידי שירותי VOD וסטרימינג; ולצדם כמה סרטי פסטיבלים עצמאיים, כמו "הניסוי" של מייקל אלמריידה עם ווינונה ריידר ו"הוא היה איש שקט" עם וויליאם מייסי וכריסטיאן סלייטר. לדברי בלייברג, ב־2020, בזמן סגרי הקורונה, הכנסות החברה הוכפלו פי שלושה ממכירות ל־VOD, שעזרו לחברה לשרוד בתקופה שבה כל ההפקות החדשות נדחו או בוטלו.

אחד המצליחים בקטלוג של בלייברג הוא הסרט "אייסמן" (2012), שביים הישראלי אריאל ורומן. אם לא שמעתם עליו מעולם, זה המקום להבהיר משהו בקשר להצלחה של בלייברג: מכירות הכרטיסים הגלובליות של "אייסמן" אינן מרשימות: 4.5 מיליון דולר, לסרט שהתקציב שלו היה בערך פי שלושה. אבל בלייברג אינו מפיץ הסרט, אלא סוכן המכירות הבינלאומי שלו. הוא זה שמוכר את הסרט למפיצים המקומיים תמורת מקדמה (Minimum Guarantee), לרוב בסך 25–50 אלף דולר. ברגע שהסרט נמכר למספיק טריטוריות, הוא כבר מכסה בקלות את ההשקעה של בלייברג בו. ואז, המפיץ המקומי צריך רק לכסות את עלות המקדמה, באמצעות מכירת כרטיסים או צפיות בערוצי סרטים.

ההכנסות מהסרטים דלי־התקציב, מודה בלייברג, מאפשרות לו להשקיע בהפקות שקרובות יותר ללבו, בעיקר בקולנוע הישראלי — הוא מקפיד להיות מעורב בהפקה של סרט ישראלי חדש לפחות פעם בשלוש שנים, ובשונה ממפיקים ישראלים אחרים, הוא גם משקיע בסרטים הללו מכספו. "אני מקבל לפחות חמש פניות בחודש ממפיקים ישראליים שרוצים שאכנס כשותף וכמשקיע להפקות שלהם. אנשים חושבים שאם יש להם קרן אז זהו, צריך לעשות את הסרט, אבל זה לא ככה. לפני שאני נכנס להפקה של סרט אני בודק מה הסרט אומר לי, אם הוא נוגע לי, מי היוצר, לאן הסרט יכול להגיע, כמה זמן אני צריך להקדיש לזה, ואם יש סיכוי שאראה את הכסף שלי בחזרה. אני מסתכל על כל המכלול, לא רק על ההיבט הכלכלי".

עד כמה השיקולים הכספיים גורמים לך להתערב בעבודת הבמאי?

"התרומה שלי בעבודה עם במאי היא לא לבוא ולהגיד לו 'תקצץ כאן, תקצץ שם' כמו אידיוט. הסרט הוא מוצר, אתה לא יכול לפגוע בו. לקצץ 10% מהתקציב לכל האורך לא חוסך כלום. תהיה חכם, תראה מה אתה יכול לעשות בתסריט קודם. יש לי את זה, יש לי היכולת להבין את התסריט, את המוצר, אני יודע מה זו יצירה קולנועית, אני מבין את נפש הבמאי. אני מבין את הלב של איך זה מתחבר. מה אני צריך לתת, מה אני לא צריך לתת.

"עשיית סרטים היא שילוב בין החזון האמנותי, שאני טוב בו, לבין הפן הכלכלי. אני לא במאי ואני לא הולך להיות במאי, אבל אני יודע לספר סיפור. ומי שרוצה להיות מפיק קולנוע — זה הדבר הכי חשוב שהוא צריך לדעת".

כדי לממן את הסרטים האישיים, בלייברג ממשיך לחפש להיטים מסחריים בינלאומיים. ובניגוד למה שעשוי היה להשתמע, הוא מתייחס ברצינות גמורה גם לסרטי האקשן הכי אלימים ומסחריים. כך למשל הוא עובד כעת על "בארץ החטאים והחוטאים", שיצולם במרץ — לכאורה עוד סרט אקשן גנרי בכיכובו של ליאם ניסן. אבל בלליברג מתעקש כי "זה לא סרט סטנדרטי של ניסן, זה תסריט סופר־חכם שמתרחש באירלנד בשנות השבעים. מכרנו את הסרט לכל העולם בתוך חמישה ימים בשוק הקולנוע האמריקאי האחרון".

במקביל עובד בלייברג גם על עיבוד עכשווי לאגדת "עליבאבא וארבעים השודדים", שיביים מרטין קמבל ("קזינו רויאל", "גולדן איי"). "זו הפקה שהיתה צריכה להצטלם בשנה שעברה במימון סיני, אבל אז הקורונה הגיעה וסין נמחקה מהמפה כמשקיעה בסרטים והיינו צריכים לבנות את כל הסרט מחדש. עכשיו הוא יצולם באיחוד האמירויות עם כסף אמירתי".

לא תביא את אחת מההפקות האלה לישראל, לחזק את התעשייה המקומית בהפקות בינלאומיות?

"זה בלתי אפשרי כלכלית. בגלל יוקר המחיה הכל יקר כאן בצורה בלתי רגילה".

אתה מצלם סרטים באירלנד, באירופה, באמירויות — וכאן יקר יותר?

"הרבה יותר יקר, ולא בגלל משכורות. לאנשי הצוות מגיע כל גרוש, כי הם קורעים את התחת. אבל יוקר המחיה כאן בארץ גבוה לעומת כל מקום אחר. סרט כמו 'תמונת הניצחון', אם הייתי מצלם אותו ביוון, הייתי חוסך 2.5 מיליון שקל. אבל אני החלטתי לעשות אותו כאן, הכל כאן, הכל ישראלי".

"בלתי אפשרי לצלם בישראל הפקות בינלאומיות, כי הכל יקר כאן בצורה בלתי רגילה. ואני לא מתכוון למשכורות. לאנשי הצוות מגיע כל גרוש, כי הם קורעים את התחת. אבל יוקר המחיה כאן בארץ גבוה לעומת כל מקום אחר. סרט כמו 'תמונת הניצחון', אם הייתי מצלם אותו ביוון, הייתי חוסך 2.5 מיליון שקל. ובכל זאת החלטתי לעשות אותו כאן"

הצלקות מיום כיפור ומלבנון

בלייברג גדל בבאר שבע בשנות החמישים. "זה היה מקום מופלא", הוא נזכר. "גרנו ליד חצרים בשכונה ששמעון פרס הקים לצוות של הכור האטומי. כולם שם היו מדעני אטום עם איי־קיו של 160 ומעלה. אנחנו הורדנו את האיי־קיו לשכונה. זו היתה סביבה מאוד מנותקת מהעולם הגדול, ומאוד חופשית. הכי אהבתי לקרוא ספרים ולראות סרטים. גם כיום אני קורא כמעט כל יומיים ספר".

איך נראתה חוויית הקולנוע בילדות שלך?

"את הסרטים הראשונים ראיתי ליד הבית שלי, בבית יציב, היה שם קולנוע פתוח, תחת כיפת השמים, על בטונדות. הסרטים שהכי נדלקתי עליהם היו איטלקיים. כל הקומדיות דל'ארטה, כל סרטי נינו מנפרדי, אלברטו סורדי, אוגו טוניאצי. הם היו בשבילי חגיגה. ועכשיו סגרתי מעגל, כשכל הצוות של 'תמונת הניצחון' ישן באכסניה של בית יציב, שאירחה אותנו נפלא".

אמו של בלייברג, ממוצא בוכרי, היתה האחות הראשונה בבאר שבע. אביו, יליד פולין שעלה ארצה לפני מלחמת העולם השנייה, שמחקה חצי ממשפחתו, עבד במחלקה להתיישבות עם לובה אליאב, "הוא הקים את כל הרפתות באזור".

בשנות השישים, אחרי שהאב עזב את הסוכנות, הוא רכש את הזיכיון בדרום להפצה של חברות הגלידה אדניר וטנא נגה. "הייתי נוסע איתו להביא סחורה לכל בתי הקולנוע בדרום, שם בהפסקות היו קונים הרבה גלידות וקרמבו", מספר בלייברג. כך הוא הכיר את משה אדרי, המבוגר ממנו בשלוש שנים, שניהל עם אחיו ליאון את בית הקולנוע בדימונה. כיום אדרי מפיץ בארץ את רוב הסרטים שבלייברג מפיק.

בצבא שירת כקצין צנחנים בזמן מלחמת יום כיפור, שהיתה אירוע טראומטי עבורו. הוא ראה את חבריו למחלקה נהרגים, וכשחזר הביתה אחרי המלחמה גילה שלא מעט מחבריו ללימודים לא חזרו. כשהוא מדבר על המלחמה משהו בטון הדיבור שלו משתנה — בקצב, במבט. "חצי מהגדוד שלי הושמד בחווה הסינית. הפלוגה שלי נאבדה מהגדוד, היא היתה אחרונה", הוא מספר. "היינו לפני סיום קורס מ"כים. נחתנו בביר גפגפה ואז נלחמנו רק עם גדוד 202. אם היינו נלחמים עם גדוד 890 לא הייתי בחיים היום".

הוא לוקח פאוזה. "הרבה דברים אני נושא איתי משם עד היום. בלשון המעטה. אבל המלחמות חישלו אותי כי הבנתי שהכל שטויות. באמת. הכל יכול להיעלם בתוך שנייה. רוב העשייה הקולנועית שלי בארץ קשורה לחוויות העבר שלי. ראיתי מסביבי הרבה מוות מיותר ולכן הסרטים שלי, גם הפיצ'רים וגם הדוקומנטרי, מראים את אימת המלחמה ומקדשים את החיים: 'חימו מלך ירושלים', 'אדם בן כלב', 'ביקור התזמורת', 'חיים יקרים', ועכשיו 'תמונת הניצחון' הם תוצר לוואי של מה שעברתי. כי זה התפקיד של אמנות בכלל וקולנוע בפרט — לשקף לנו את עצמנו, כדי שנצא מהאולם חושבים וחומלים יותר".

אחרי הצבא הוא עשה תואר ראשון בכלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית, ואז עבד בסוכנות הפרסום דחף, שניהלה את קמפיין הבחירות של הליכוד בשנת המהפך. "שם ראיתי איך המדינה מתנהלת, ואיך שולטים בסדר היום הציבורי". משם עבר לעבוד בסוכנות נדל"ן, עד שהגיעה מלחמת לבנון וטרפה את הקלפים: "אחרי המלחמה הייתי פשוט הרוס, אז החלטתי לעזוב לספרד וללמוד פלמנקו, ומשם המשכתי לשבדיה בעקבות בחורה".

אתה עוד רוקד פלמנקו?

"רק לעצמי, לא בציבור".

אבל אחרי מסע החיפוש העצמי באירופה ההארה קרתה לו לבסוף דווקא בארץ, בערב אגבי לגמרי: "הייתי בן 30, כשראיתי את 'הלילה של סן לורנצו' של האחים טביאני, והוא פשוט הימם אותי. דפקתי על השולחן, ואמרתי שמעכשיו אני רוצה לעשות סרטים. פשוט עזבתי הכל".

היה לך רעיון לסרט הראשון שתרצה להפיק?

"כשהייתי באירופה קראתי את הספר 'היהודי האחרון' של יורם קניוק, וחטפתי ממנו בוקס בפנים כמו שלא קיבלתי בימי חיי. זה העיר אותי ממש. אז הרמתי ליורם טלפון ואמרתי לו שהספר נהדר, והוא שאל אם אני רוצה להיפגש. אמרתי לו שאין לנו על מה להיפגש כרגע, וכשיהיה לנו על מה, אז ניפגש".

בלייברג רצה קודם להבין משהו בקולנוע, לפני שהוא הופך אותו לייעוד החדש בחייו, אז הוא הלך לקורס קיץ שייסדו רנן שור ואילן דה־פריס בבית צבי, שם למדו הבמאים עמוס גוטמן, איילת מנחמי ונירית ירון. ומשם הוא הגיע להפקה הראשונה שלו — "חימו מלך ירושלים" (1987), עיבוד של עמוס גוטמן לספר של קניוק. אנריקה רוטנברג היה המפיק הראשי, ובלייברג נכנס כשותף להפקה ב־20%.

הסרט, שמספר על אחות במלחמת העצמאות, דיבר אל בלייברג אישית: אביו נלחם במלחמת העצמאות, ואמו היתה אחות. ועכשיו — שלוש שנים מאז אותה שיחת טלפון — היתה לו סיבה לפגוש את קניוק. "הרמתי לו טלפון ואמרתי לו 'יורם, זוכר את ההוא שאמר לך פעם שניפגש כשיהיה לנו על מה להיפגש?'. הוא אמר כן, ונפגשנו. ישבנו כמעט תשע שעות וניתחתי לו את כל הספרים שלו, הוא היה בהלם ממני. אני חושב שאני הבנתי אותו כמו שאף אחד אחר לא הבין אותו, ונהיה לנו חיבור נפשי, שמעולם לא היה לי עם אף בן אדם אחר. הוא כל כך חסר לי היום".

גוטמן ("נגוע", "בר 51", "חסד מופלא") היה במאי שהקהל כמעט שלא היה מודע לקיומו, אבל מבקרים וקולנוענים העריצו אותו. ובכל זאת, "חימו מלך ירושלים" זכה לקונצנזוס ביקורתי שלילי. "המבקרים כיסחו לו את האמאמא והרגו אותו. פשוט זוועת אלוהים". וגם הצופים לא הגיעו להקרנות. אבל בלייברג לא ויתר והחליט לדחוף את הסרט בחו"ל.

"אני אוהב את הסרט אהבת נפש", הוא אומר. "אז אמרתי יש שוק בחו"ל. נסעתי לפסטיבל ברלין והקרנתי אותו בשוק הסרטים שם. ראיתי אנשים יוצאים בוכים, אמרתי 'וואלה אני לא המשוגע היחיד'. רשת ZDF הגרמנית קנתה את הסרט ב־300 אלף דויטשמרק, שכיסו את כל עלות ההפקה. מכירה אחת חיסלה את כל החובות. הסרט התקבל לפסטיבל טורונטו ב־1988 ונמכר עד היום ל־40 מדינות".

ההצלחה המקומית הגדולה הראשונה של בלייברג הגיעה רק ב־1992 עם "סיפורי תל אביב", סרט האנתולוגיה התל אביבי של איילת מנחמי ונירית ירון, שהכניס לקולנוע הישראלי ערכי הפקה מהודרים שלא היו מוכרים כאן. "רצינו להראות שהקולנוע הישראלי לא חייב להיות עלוב", הוא אומר.

ההצלחה הזאת פתחה לו את התיאבון להצליח עוד יותר מחוץ לישראל: "בכל שוקי הסרטים בחו"ל אנשים אמרו לי 'כשיהיה לך סרט דובר אנגלית, נקנה אותו הרבה יותר טוב'. הבנתי שאם אני רוצה לשלוט בגורלי, אני צריך להקים חברה בארצות הברית שתמכור סרטים ותיתן לי את היכולת לעשות הכל".

אז הוא חבר למפיק יצחק (יוץ) גינסברג, שעמו עבד ב"סיפורי תל אביב", להפקה של "Soft Kill" (1995), מותחן פשע אירוטי בהשתתפות קארי־אן מוס ("מטריקס"), שביים אלי כהן ("הקיץ של אביה"). "בנק איגוד נתן לנו טיפה כסף", מפרט בלייברג, "והבאנו עוד כמה משקיעים. הוספנו לזה את הכסף שעשינו מתוכנית הטלוויזיה 'דובל'ה', והקמנו את החברה. הסרט הזה לא היה פיצוץ, אבל הוא החזיר את עצמו ברווחים קטנים. מזה התחלנו, ולאט לאט צמחנו. יוץ היה אמון על פיתוחי הסרטים, ואני על הצד ההפקתי והכלכלי".

"חלום הפקות", החברה של גינסברג ובלייברג, המשיכה להפיק סרטים דלי־תקציב, ובהם "Baja" (1997), מותחן עם מולי רינגוולד; "100 בנות" (2000), אחד הסרטים הראשונים של קתרין הייגל ("הדייט שתקע אותי"), שזכה להצלחה פולחנית מסוימת; "דאהמר" (2002), על הרוצח הסדרתי ג'פרי דאהמר, עם ג'רמי רנר ("הנוקמים"), ו"ג'ים הבודד" (2005), סרט הביכורים של סטיב בושמי כבמאי, עם קייסי אפלק וליב טיילר, שהוקרן בפסטיבל סאנדנס.

ב־2005 השניים נפרדו ובלייברג הקים את "בלייברג אנטרטיינמנט", בין השאר כי הוא רצה להפיק סרטים ישראליים. "אחרי שנת 2000, הבנתי שמשהו השתנה בקולנוע הישראלי. אבל יוץ ראה את זה אחרת ממני".

מה היה הרגע שבו הבנת שמשהו השתנה פה?

"היו כמה מקרים. 'ללכת על המים' של איתן פוקס ו'חתונה מאוחרת' של דובר קוסאשווילי, למשל, הוכיחו שלקולנוע הישראלי נהיה כוח בפסטיבלים ובשווקים. זה קולנוע אחר, דור חדש של יוצרים שבאו לעשות סרטים. הבנתי שמתחולל כאן שינוי ולא רק מבחינה ויזואלית, אלא מבחינת התפיסה של סרטים שיכולים יותר לעבוד מסחרית".

"הקורונה ייקרה את 'תמונת הניצחון' ב־18%. היינו צריכים לבנות מחנה גדול יותר עם קפסולות, בידיעה שאם מישהו מתגלה כמאומת, ההפקה נסגרת. כלכלית לא הייתי צריך לעשות את הסרט. אבל עשיתי אותו בשביל עצמי. זו הגדולה שלי. יום יבוא ואסתכל בפני בורא עולם ובפני אבא שלי, ואוכל להגיד: 'אבא, עשיתי מה שהייתי צריך לעשות בשבילך'"

להעז לחלום על ג'ון קליז

אחת ההפקות הראשונות של בלייברג אנטרטיינמנט בישראל היתה "ביקור התזמורת", שנהפך ללהיט הכי גדול שלה. הכנסות הסרט ממכירת כרטיסים בעולם קרובות ל־20 מיליון דולר, וזה עוד לפני הכנסות ממכירות לטלוויזיה ותמלוגים. "ההכנסות של 'ביקור התזמורת' היו הכי גבוהות, בצורה ניכרת, ביחס לכל סרט ישראלי אחר שהייתי מעורב בהפקתו".

מאז הפיק בלייברג שורה של סרטים בארץ, שלא כולם הפכו ללהיטים מקומיים, אבל הכילו לפחות נקודה אחת מסחרית שתהפוך אותם אטרקטיביים למפיצים בינלאומיים. הוא מעדיף סרטים שיש בהם אנגלית ולפחות כוכב בינלאומי אחד, שהיה גדול בעבר או שיהיה גדול בעתיד. כך היה עם "קירות" (2009), סרט אקשן בכיכובן של נינט ואולגה קורילנקו, ששבוע אחרי ליהוקה נבחרה להיות נערת ג'יימס בונד לצד דניאל קרייג ב"קוואנטום של נחמה", מה שהזניק פלאות את העניין בסרט הישראלי הקטן.

וכך היה עם "לצוד פילים" (2013) של רשף לוי, שבו ג'ון קליז לוהק לתפקיד הראשי לצד מוני מושונוב וששון גבאי. "כשפניתי לאהוד עם התסריט של 'לצוד פילים', הוא אמר לי שהוא אהב את 'איים אבודים', אבל זה סרט שמעניין רק ישראלים. 'אם אתה רוצה להצליח בעולם תכתוב תפקיד לג'ון קליז'", מספר לוי. "חשבתי שהוא מטורף, אבל מיד אמרתי 'כן'. בלב חשבתי מה הסיכוי שג'ון קליז יסכים לקרוא תסריט של ילד מכפר סבא ומפיק מבאר שבע. אבל לא רק שהוא קרא, הוא גם הסכים לפגוש אותנו במונטה קרלו, ושכתב איתנו את התסריט.

"אהוד ואני לא האמנו שאנחנו בסשן כתיבה עם אחד הקומיקאים הגדולים בהיסטוריה. ישבנו איתו בלובי של מלון וכל פעם קליז הזמין סטייק טרטר עם ביצה טרייה. ואז שלושה שבועות לפני תחילת הצילומים קליז קיבל התקף לב ולא עבר בדיקת ביטוח. אמרתי לאהוד: 'מה קנית לו סטייק טרטר? גמרת לו את הלב'. אז הוא אמר לי שעכשיו חייבים להשיג מישהו יותר טוב במקומו, ושבוע לפני הצילומים הוא השיג לנו את פטריק סטיוארט".

איזה מין מפיק הוא?

"מפיק עם לב של ילד. אני חושב שעד היום יש בו תחושה של הילד הקטן מהפריפריה שבא להוכיח את עצמו מחוץ למעגל המקורבים. הוא חולם חלומות ענק ומצליח להגשים אותם. אין לו פחד חוץ מפחד מוות".

"רוב העשייה הקולנועית שלי בארץ קשורה לחוויות מהמלחמות. ראיתי מסביבי הרבה מוות מיותר ולכן הסרטים שלי מראים את אימת המלחמה ומקדשים את החיים: 'חימו מלך ירושלים', 'אדם בן כלב', 'ביקור התזמורת', 'חיים יקרים', ועכשיו 'תמונת הניצחון'. כי התפקיד של אמנות הוא לשקף לנו את עצמנו כדי שנצא מהאולם חושבים וחומלים יותר"