חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// אקירוב מדגים למה צריך להדק את חוק הריכוזיות /// ההייטק חוגג, אבל כדאי שיתעורר /// NSO היא בושה שרשומה גם על שם המדינה /// מיסטר ביג מעיד על סופו של עידן בשיווק
מוסף כלכליסט | 16.12.21
אקירוב
בעיית האפקט השקט
כסף גדול מביא איתו הרבה כוח, ולא צריך להשתמש בו כדי שהוא יהיה אפקטיבי. למשל, הכסף של אלפרד אקירוב, שמנסה בימים אלה לקבל את השליטה בכלל ביטוח. הדיון הציבורי הער עוסק בשאלה אם אקירוב, על שלל מעלליו העסקיים, ראוי להיות בעל השליטה בחברה שמנהלת 270 מיליארד שקל מחסכונות הציבור, ואם יש באפשרותו לעמוד בסעיפים המרובים של החוקים השונים החלים על בעלים של גוף מוסדי. השבוע רשות ניירות ערך הודיעה שאם יקנה את כלל, אקירוב עלול לעבור על חוק הריכוזיות.
העניין הוא שיש היבט אחד שנעדר מהדיון וגם מחוק הריכוזיות, שקבע שיש להפריד בין נכסים ריאליים ופיננסיים, אותו כוח רדום שיש לכסף. המשק הישראלי בסך הכל קטן. אלרוב של אקירוב היא חברה גדולה. רוב הפעילות שלה בחו"ל, ולכן היא לא נחשבת תאגיד ריאלי שמנוע מלקנות גוף פיננסי. אבל זה אזור אפור, ומטריד.
אם אקירוב, מאנשי העסקים הבולטים בישראל, יהיה בעלי השליטה בכלל, הוא ייהנה ממכפיל כוח פסיכולוגי ויהפוך לדמות משמעותית עוד יותר. כשנציגיו יגיעו לאחד הבנקים כדי לקבל מימון לפרויקט גדול, למשל, הם יהיו לא רק יזמי נדל"ן אלא גם שלוחיו של אחד מבעלי המוסדיים הגדולים בישראל. יש לזה משמעות ביחס שהם, והוא, וכל פעילותו העסקית, יקבלו מעתה והלאה. אף אחד לא ירצה לא לרצות את מי שאחראי לכל כך הרבה כסף מוסדי, הדלק המרכזי של המשק והשוק.
האפקט השקט הזה, ההילה, הפסיכולוגיה — מחוררים את ההפרדה שבלבו של חוק הריכוזיות. זה לא החור היחיד, אגב; מאז שנחקק לפני כשמונה שנים התגלו בו עוד פרצות. פרשת אקירוב היא הזדמנות לחשוב עליו מחדש בראייה הוליסטית יותר, להבין איך לצמצם את החורים, ולזכור שבסוף לא מדובר רק בגרפים של פירמידות שקל לצייר אלא בבני אדם, ואלה מצריכים גדרות מורכבות יותר.
/// ירדן רוז'נסקי
גיוסי ההייטק
כדאי לשים כסף בצד
25 מיליארד דולר ועוד כמה גרושים — זה הסכום האדיר שנכנס השנה לקופות של חברות הסטארט־אפ בישראל, כפי שהתברר מסיכום השנה שפורסם השבוע (עד סוף השנה הוא עוד יגדל). זה יותר מכפול מבשנה הקודמת, וזה לא כולל את הגיוסים בהנפקות, את מכירת החברות ואת הסקנדרי. מסיבות סוף השנה של חברות ההייטק מסתמנות כפרועות והראוותניות אי־פעם, ובציבור הולכת ומתחזקת התחושה שמדובר בתעשייה מנותקת. נכון, רבים מההייטקיסטים עובדים קשה, ומותר להם לחגוג הצלחות. אבל כדאי בכל זאת שמישהו שם יישאר ערני למתרחש מסביב, ולמה שעוד יתרחש בעתיד הקרוב. בוול סטריט חברות שהנפיקו השנה בהצלחה כבר איבדו עשרות אחוזים משוויין, וחוכמת ההמונים מתמחרת את כל חברות הצמיחה אחרת. יש סיכוי גדול ש־2021 תיזכר כשנת השיא, ובשנה הבאה התיקון שמכה עכשיו בוול סטריט בשקט יעשה כבר יותר רעש, יגיע לקרנות ההשקעה שחתמו השנה על צ'קים נדיבים — ואולי גם יחלחל לחברות ולעובדים. לסטארט־אפים שעפים על עצמם כרגע כדאי לא לבזבז הכל בבת־אחת; שימו משהו בצד ל־2022 ול־2023.
/// סופי שולמן
NSO
כשל גדול של המדינה
גם אם NSO תימכר, גם אם פעילות פגסוס, אותה תוכנת ריגול ידועה לשמצה, תיסגר, על האחריות של ישראל צריך לדבר. כי במשך כל השנים המדינה היתה שותפה שקטה של NSO. היא פתחה לה דלתות, יצרה קשרים, קידמה אותה מול ממשלים שונים וסידרה לה רגולציה נוחה במיוחד בבית. למה? כי זה שירת אינטרסים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים של ישראל, מול בעלות ברית וגם, או אולי בעיקר, מול מדינות שאין לנו יחסים רשמיים איתן. למשל, עיתונאי "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן חשף הקיץ שאחרי רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י ישראל לחצה על NSO להמשיך לעבוד מול סעודיה. למשל, הפעילות של החברה באוגנדה קשורה הדוקות לאינטרסים ישראליים שם. בקיצור, הקשר בין המדינה ל־NSO היה עסקה מצוינת לשני הצדדים.
אבל הקשר הזה מנע מהמדינה לראות את הנזק ארוך הטווח ש־NSO גורמת. ברגולציה הסמלית בלבד שהוטלה עליה, בהגנה שסיפקה לחברה ובשימוש בה לקידום אינטרסים גדולים — בכל אלה ישראל אחראית לשימוש לרעה בפגסוס לא פחות מ־NSO עצמה. והמדינה המשיכה לעשות את כל אלה גם כשהביקורת גברה, וגם כשהממצאים על שימושים קשים הצטברו והתחילו להזיק לישראל. זה לא רק אות קלון מוסרי, זה גם ניהול שגוי, כושל ואפילו מסוכן. לישראל יש כאן עוד הזדמנות להפיק לקחים להבא, לשנות את היחס לחברות סייבר התקפי ולהדק את הרגולציה עליהן. אבל היסטוריית החיבוקים החמים שהמדינה הזאת נותנת לסוחרי נשק לא משאירה הרבה מקום לתקווה.
/// עומר כביר
"סקס והעיר הגדולה"
לא רק ביג מת
עוד לפני שעלתה לאוויר היה ברור שאף אחד לא באמת זקוק לחידוש של "סקס והעיר הגדולה", סדרה פורצת דרך שהיתה צריכה להישאר בעבר. מה שהתאים לימים שבהם היה הגיוני להעמיד במרכז ארבע נשים לבנות מרוצות מעצמן כבר לא יכול לעבוד היום, וההוכחה הכי מפתיעה לכך הגיעה בסוף הפרק הראשון של החידוש, בפרשת הפלוטון שהרג את ביג.
כשפלוטון, יצרנית אופני הכושר היוקרתיים והיקרים, הסכימה שיוצרי הסדרה ישתמשו בהם, היא בטח חשבה שזה פשוט עוד רגע של פרסומת לא סמויה, כזה שאנחנו רגילים לו כבר עשרות שנים. העניין הוא שמיסטר ביג התאמן על האופניים, ירד מהם, חטף התקף לב ומת. ואז האינטרנט החליט שהאופניים הרגו אותו. וכיוון שהאופניים של פלוטון מזוהות מאוד, אמריקה לא הפסיקה לדבר על העניין, ומניית החברה צנחה ב־11% בתוך שעות ספורות. פלוטון מיהרה להגיב עם הסברים רפואיים ואפילו פרסומת אלגנטית בכיכובו של מר ביג עצמו.
אבל הלקח כאן עמוק יותר. הקהל היום רגיש לכל דבר — רגיש מדי, לפעמים — והרשתות החברתיות וכלי התקשורת מעצימים כל דיון בכל פרט קטן או צל של רגש. ההנחה שאנשי שיווק יכולים לשלוט בסנטימנט הציבורי סביב המותג שלהם מיושנת כמעט כמו הטורים של קארי בראדשו, והגישה של "לא חשוב מה אומרים, העיקר שמדברים עליך" מתה יחד עם מיסטר ביג. וזו אולי תוצאה לא רעה בכלל של דיון מגוחך למדי.
/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק
צילום: באדיבות HOT
מילת השבוע
//
דור סער־מן
משחר ההיסטוריה השליחים לכודים בין כוחות גדולים מהם
כולם מדברים על וולט. אנשים מזמינים, אנשים מתלוננים על השליחים הדוהרים ברחובות, יש סערות בשאלת זכויות העובדים, יש חשד שחברת קבלן שלה שילמה מתחת לשולחן לשליחים כדי להתחמק מתשלומים חוקיים. במוקד, כל הזמן, עומד אחד התפקידים הוותיקים בהיסטוריה בכלל ואצל היהודים בפרט — השליח.
בעולם העתיק השליח היה מי שנושא בשורות, טובות או רעות, ונולד הרעיון המעוות של להרוג את השליח. ביהדות צמח שליח הציבור, החזן שמוסמך לשלוח את התפילות לכתובת הראשית של אלוהים. זה לא שאנחנו לא יכולים להתפלל בעצמנו (או לאסוף את האוכל בעצמנו, או חלילה לבשל), אבל כמה נוח שיש מי שעושה זאת בשבילנו, וכמה קל לשכנע את עצמנו שצריך כאן איזה כישורים מקצועיים. אפילו לחברי הכנסת שלנו אנחנו מתייחסים כשליחי ציבור. זה כבר מזמן לא מי שמביא בשורה, שליח הוא מי שיש לנו ציפיות גבוהות ממנו.
התפיסה הזאת קצת השכיחה מאיתנו את העובדה שהשליחים בעצם לא השתנו. הם תמיד מתווכים שנקרעים בין הצדדים, בין כוחות ואינטרסים גדולים מהם, במלחמות תרבותיות או מלחמות של ממש, בין שדה הקרב למפקדה או בין לקוח עצבני למס הכנסה. ברור שגם להם יש חלק בבלגן (בטח זה המתרחש ברחובות), אבל בסוף יש להם אינטרס אחד פשוט הרבה יותר: להגיע ליעד בשלום, ולחזור הביתה בשלום.
