ל

פני שבועיים נפתחו רשתות בתי הקולנוע המסחריות בישראל, אחרי שנה של בצורת קורונה. מלאי הסרטים הראשוני היה מצומצם והכיל רק 15 כותרים. כל מפיץ בחר בפינצטה את הסרטים הראשונים שהניח כי הקהל ירצה לשעוט אל הקופות לכבודם: "וונדר וומן 1984", "נשמה" ו"טרולים 2" המדובבים נועדו לכל המשפחה; "ארץ נוודים", "סיפור חיי", "חיים אחרים" ו"עד בלתי נראה" כיוונו לחובבי סרטי האיכות; ו"סתם אחד", "ללא מעצורים", "טנט" ו"גנב עם כבוד" חיזרו אחרי הקהל הגברי שרוצה מינון גבוה של אגרופים ופיצוצים. בסוף אותו שבוע המנצח הגדול היה, כצפוי, "וונדר וומן 1984". אבל ההפתעה הגדולה היתה במקום השני — ממש בצמוד לגל גדות התברג דווקא "גנב עם כבוד", הסרט הכי אנונימי בחבורה, שהגיע ארצה ללא שום באזז, והתהדר רק בשם הכוכב שלו: ליאם ניסן.

הצלחת הסרט הפתיעה אותי מאוד. במשך כמה ערבים בדקתי את מצב האולמות באתרי רשתות הקולנוע, ושוב ושוב התברר ש"גנב עם כבוד" — סרט שלא תכננתי לראות מרוב שהוא נראה כמו שאריות סוג ב' — ממלא את האולמות לחלוטין. כששיתפתי את פליאתי עם גורם בכיר בענף ההפצה בארץ, שהפיץ בעבר כמה מסרטיו של ניסן, הוא אמר: "למה הופתעת? ליאם ניסן מאוד פופולרי בישראל. כמעט כל הסרטים שלו הביאו כ־300 אלף צופים".

צלילה למספרים המדויקים מבהירה עד כמה ניסן מצליח כאן: "נונסטופ", למשל, היה הסרט הבינלאומי הכי נצפה בישראל ב־2014, עם מכירות של 350 אלף כרטיסים. אבל בארצות הברית הוא הגיע רק למקום 32 ברשימת שוברי הקופות, פסיק קטן לעומת "שומרי הגלקסיה" ו"קפטן אמריקה: חייל החורף", ששלטו אז ברשימה; "חטופה 3" היה הסרט העשירי הכי נצפה בישראל ב־2015, ורק במקום 32 בארצות הברית; ואילו "הנוסע" הנשכח מ־2018 התברג במקום 18 בישראל — לעומת 80 בארצות הברית. בטבלאות ההכנסות ממכירות כרטיסים באתר "בוקס אופיס מוג'ו", הנתונים מישראל ללהיטיו של ניסן — ובראשם שלושת סרטי "חטופה" ו"נונסטופ" — נמצאים בין עשרת המקומות הראשונים בעולם, ולא במספרים יחסיים לגודל אוכלוסייה, אלא במספרים אבסולוטיים. אז העובדות ברורות, ורק נשאלת השאלה: למה דווקא ניסן הקשיש, שחוגג השבוע 69, הוא מלך ישראל?

ניסן לעד ייזכר כמי שגילם את אוסקר שינדלר, שהציל מאות יהודים ממחנות ריכוז. ולכן עבור הצופה הישראלי, כשהוא יוצא להציל את בתו מחוטפיה, הוא בעצם מציל את העם היהודי כולו

השכן שרק חיכה לסיבה

ניסן התקבע בתודעה כשחקן מבוקש בדרמות איכותיות, ובהן "רוב רוי", "מייקל קולינס", "ארוחת בוקר על פלוטו", "ממלכת גן עדן" ו"קינסי". הוא כיכב פעמיים אצל מרטין סקורסזי ("כנופיות ניו יורק" ו"השתיקה"), גילם את הנבל ראס אל־גול בסרטי "באטמן" של כריסטופר נולן ואף היה מושא אהבה רומנטי ב"אהבה זה כל הסיפור". והוא, כמובן, לנצח ייזכר כאוסקר שינדלר ב"רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג, התפקיד היחיד שעליו הוא היה מועמד לאוסקר.

אבל ב־2009 הכל השתנה, כש"חטופה" — הפקה צרפתית דוברת אנגלית של לוק בסון בכיכובו של ניסן — נהפך להצלחה בינלאומית. ניסן סיפר שההצעה לככב ב"חטופה" הגיעה אליו בתקופה שבה רצה לנסות סרטים עם תפקידים פיזיים יותר. ההפקה הזאת נראתה לו כפרויקט בסיכון נמוך, שמעטים יראו, ואולי אפילו לא תופץ כלל. אבל ההצלחה המפתיעה של הסרט היתה כה גדולה, שהיא שינתה את כיוון הקריירה של ניסן והכתיבה את המודל שאפיין את רוב סרטיו מאז: הפקה עצמאית, לרוב עם כסף אירופי, שבהמשך תימכר לחברת הפצה בינלאומית גדולה, ושבמרכזה גבר־גבר שמנסה בזעם ובאלימות להציל את משפחתו.

והיה עוד אירוע שהפך את חייו של ניסן באותה השנה: זמן קצר אחרי בכורת "חטופה" נהרגה אשתו, השחקנית נטשה ריצ'רדסון, בתאונת סקי. ומאז, קשה שלא לשים לב לכך שניסן גילם עוד ועוד דמויות של גבר כבוי, שעתידו מאחוריו, ורק השדים שלו, הטראומות ובקבוקי הוויסקי מארחים לו לחברה — עד שהוא נקלע למצב סכנה, ואז מתגלה בעצם כגבר־גבר מקצוען שתמיד מוכן לכל צרה.

ניסן הוא מאותם כוכבי קולנוע מעטים שעצם שמם הוא כמו תקציר של ז'אנר קולנועי שלם: גיבור שחוק שנלחם בחבורת פושעים/שוטרים מושחתים, שמאיימת לפגוע בבתו/בנו/חברתו, והוא צריך להשתמש באגרופיו/אקדחיו/מטעני הצד שהוא שמר משירותו בצבא/משטרה כדי לחסל את הרעים ולהציל את יקיריו. ב"נונסטופ" זה קרה בתוך מטוס נוסעים; "הנוסע" התחולל ברכבת פרברית, ואילו "מרדף קר" התנהל באתר סקי. האתרים שונים, אבל העלילה, פחות או יותר, זהה. קו קצר מאוד עובר בין משפט המחץ שלו מ"חטופה" — "אני הולך למצוא אותך ואני הולך להרוג אותך" לבין "אני מגיע לתפוס אותך" ב"גנב עם כבוד".

בתקשורת האמריקאית כבר צוחקים על ניסן שהוא הפסיק לסנן את התפקידים המוצעים לו. הם מכנים אותו "Paycheck Neeson" — הסתלבטות על כך שנראה כי פיסת הנייר היחידה שניסן קורא לפני שהוא מסכים לסרט היא לא התסריט אלא הצ'ק. התוצאה היא שסרטיו הלכו ואיבדו מיוקרתם בעשור האחרון — ברוב העולם, חוץ מבישראל כמובן.

כל בוגר קרבי הוא ניסן

בשנות השמונים והתשעים כל העולם אהב סרטי גבר־בא־לסגור־חשבון־לבד, ושחקנים כמו ארנולד שוורצנגר וסילבסטר סטאלון שלטו בקופות ביד רמה. אבל הזמנים האלה חלפו, וכיום מצליחים בעיקר סרטי פעולה, כמו "מהיר ועצבני" ו"הנוקמים", שמבוססים על שיתוף פעולה קבוצתי — חבורת כוכבים שוויונית מבחינה מגדרית, שמכילה ייצוגים של דמויות ממוצאים מגוונים.

אבל ישראל עוד מאוהבת מעל לראש בגברים מפעם. ולראיה, בעשור האחרון הצליחו מעל המשוער סרטים כמו "תוכנית בריחה", שבו סטאלון ושוורצנגר שבים לשתף פעולה ובורחים מהכלא; "Red", שבו ברוס וויליס הוא מתנקש שנס על נפשו; "הפרד", שבו קלינט איסטווד הוא מבריח סמים קשיש הנמצא במנוסה מאנשי החוק; ו"המטרה: הבית הלבן", שבו ג'רארד באטלר מציל את נשיא ארצות הברית ואת העולם. זה לא האקשן הסלפסטיקי החדשני של "ג'ון וויק" או ההיפר־אסתטיקה של "דרייב" — שניהם סרטי "זאב בודד" עדכניים ומצליחים. אלה ממש סרטים בטעם של פעם, כמו בימים היפים של סטיבן סיגל וז'אן קלוד ון דאם — בלי שום תחכום עדכני. ככה הישראלים אוהבים את זה.

וניסן מצטיין בדיוק בז'אנר הזה. "הקשיחות שלו מזכירה את זו שהיתה בזמנו לצ'רלס ברונסון", מסביר משה אדרי, שהפיץ כמה מסרטיו. ואכן יש דמיון רב בין סרטי הנקמה של ברונסון בשנות השבעים והשמונים לסרטיו של ניסן. קל גם לדמיין את מנחם גולן ויורם גלובוס מאמצים את ניסן ככוכב הבית של "קאנון", אילו האולפן הזה עדיין היה קיים.

מפיץ ישראלי אחר מסביר כי "בניגוד לכוכבי האקשן שהורגלנו אליהם בעשורים שלפניו, ניסן הוא לא איש של שרירים, אלא דמות האב, השכן, או החבר, שמוצא את עצמו בסיטואציה לא רגילה. הוא דמות שפחות אמורים להעריץ אותה ויותר להתחבר אליה, כמו ברוס וויליס ב'מת לחיות'". ואכן הדמויות של ניסן תמיד מתחילות את הסרט כאדם הממוצע, שרק בתגובה לסכנה מתגלה פתאום עברו בקומנדו או במשטרה — הוא רק זקוק לתמריץ כדי להקפיץ אותו בחזרה לתפקוד גבוה, שבו הוא הופך משבר כלי לנשק קטלני. ובמדינה כמו ישראל, שבה לרבים מרוכשי הכרטיסים יש רקע קרבי כלשהו, לנראטיב הזה יש מקדם הזדהות גבוה.

ניסן תמיד מגלם אדם ממוצע, שבתגובה לסכנה נחשף לפתע עברו בקומנדו. האיום הופך אותו משבר כלי לנשק קטלני. ובישראל, שבה לרבים יש רקע קרבי, לנראטיב הזה יש מקדם הזדהות גבוה

מביבי ועד השואה

יש עוד נתון מעניין שקושר בין ניסן לישראל: פילמוגרפיית האקשן והנקמה שלו חופפת באופן מדויק לימי הקדנציות הרצופות של בנימין נתניהו. האם הקהל הישראלי רואה בניסן התגשמות של פנטזיה על מנהיג אבהי עם עבר בסיירת מטכ"ל, שעובד סולו ובחשאיות פרנואידית? גבר שבמקרה חירום יוכל להציל את ילדיו, להפציץ שדות תעופה בסוריה, מתקני גרעין באיראן וספינות משא במפרץ הפרסי, בלי שאיש ידע שזה היה הוא?

ניסן גדל בצפון אירלנד, אזור מריבה עקוב מדם, ששנים רבות סבל משרשרת נקמות ופעולות תגמול בלתי פוסקות בין הבריטים לאירים — משהו שמצלצל מוכר לישראלים. "גדלתי בצפון אירלנד בתקופת הסכסוך", הוא סיפר ב־2019 ל"אינדיפנדנט", "ואני מבין את הדחף הראשוני לנקום. אבל נקמה רק מובילה לעוד נקמה ועוד שפיכות דמים... אני חושב שצופה הקולנוע הממוצע, שאומר לגיבור על מסך: 'כן, תכה אותו! תכה אותו!', פשוט מקבל סיפוק מלראות מישהו אחר מגשים את הפנטזיה הזאת בשמו". וזה בדיוק מה שניסן עושה בסרטיו, שוב ושוב ושוב.

אבל אולי ההצלחה הישראלית של ניסן קשורה בכלל לזיהוי שלנו אותו בתור שינדלר — איש העסקים שהציל מאות יהודים ממחנות ריכוז. ההתלהבות של הקהל הגברי המבוגר מסרטיו חסרי התחכום ומלאי הטסטוסטרון של ניסן קשורה להפנמה ששינדלר העכשווי יציל את העולם באגרופיו ולא בכספו, וכשליאם ניסן יוצא בחריקת שיניים וחריקת בלמים להציל את בתו מחוטפיה, הוא בעצם מציל את העם היהודי כולו.