חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// המשבר מחייב לקחת כסף מהמיליארדרים /// הורדת מס הרכישה חושפת אמיתות ישראליות /// היצרנים עוד לא מבינים שהביקוש נפגע
המשבר ממשיך
למסות את העשירים
נסו לדמיין את דנה עזריאלי, שרי אריסון, טדי שגיא, איתן ורטהיימר, עפרה שטראוס ומוריס קאהן מתאחדים ומנסחים מכתב חריף הקורא לממשלה להעלות באופן משמעותי, ולצמיתות, את המסים שהם משלמים, כי יש להם המון כסף והעלאת המסים יכולה לסייע למדינה להתמודד עם משבר הקורונה.
מצחיק כמה שלא סביר שזה יקרה בישראל. אבל בארצות הברית 83 מהעשירים ביותר, מולטי־מיליארדרים כגון היורשת של אימפריית דיסני והמייסד של בן אנד ג'ריס, עשו בדיוק את זה. "אנחנו לא אלה שמטפלים בחולים, לא נוהגים באמבולנסים ולא מסדרים מדפים בסופרמרקטים, אבל יש לנו כסף, כסף שנחוץ נואשות", הם הסבירו.
המיליארדרים בישראל אוהבים לתרום, בעיקר אם מנציחים את השם שלהם ושל יקיריהם על בתי חולים או מוזיאונים. כשזה מגיע למסים או מענקים מהמדינה, הם מעדיפים להיות בצד המקבל.
מבחינת ההנהגה, אין זמן טוב להעלות מסים. אם המצב הכלכלי טוב, למה לקלקל. אם הוא גרוע, למה להקשות. ותמיד מנופפים לנו באיום של "אם נעלה מסים לעשירים הם יברחו". אז הנה, אנחנו סוף־סוף נמצאים בנקודת זמן שבה אין סיכוי שהעשירים האלה יברחו, והכסף שלהם "נחוץ נואשות". הקלו על הצעירים, השכבות החלשות ומעמד הביניים, והתחילו לגבות מעשירי העל מסים בהיקף הגיוני, שיצליחו להציל את שירותי הממשלה ואת הכלכלה המקומית. נראה אותם מתקוממים נגד זה עכשיו.
/// גלית חמי
מס הרכישה
המאבק שנזנח
ההחלטה של שר האוצר ישראל כץ להוריד את מס הרכישה למשקיעי הנדל"ן ל־5% — שתעורר מחדש את הביקושים ובכך תמנע ירידת מחירים, אם לא תעלה אותם — מספקת שתי תזכורות לאמיתות כמעט מוחלטות בישראל. הראשונה היא שרוב הציבור כאן דווקא שמח כשמחירי הדירות עולים. כ־70% מהישראלים הם בעלי דירה אחת לפחות, וכשהמחירים עולים הם מרגישים מתעשרים — גם אם מדובר בעיקר באשליה, שכן ברגע שהם ירצו לשדרג דיור הם יגלו שגם השדרוג התייקר.
האמיתה השנייה היא שמשבר הדיור נהיה למצב נתון שאף אחד לא מנסה כרגע לפתור. הציבור חזר למחות, אבל לא על גובה שכר הדירה אלא על העובדה שלרבים אין הכנסה כבר חודשים. זה בסיסי יותר, ודוחק את מצוקת הדיור לשוליים. אז כץ מוותר מראש על מאבק בנושא. הוא למד משני קודמיו שהמאבק הזה לא מוריד מחירים, וכן קובר קריירות פוליטיות. המשבר הנוכחי במשק דחוף יותר, והפחתת מס הרכישה יכולה להזרים עוד כסף לקופת המדינה — ולקופות הקבלנים בשוק שקצת קפא. אם על הדרך היא תשמר את עליות המחירים ותגרום לישראלים להרגיש עשירים יותר, אולי גם התחושה הזאת תזרים קצת חמצן כלכלי למשק. מחוסרי הדירות ייאלצו, כרגיל, להמשיך לחכות.
/// דרור מרמור
סקר הלמ"ס
מחירים לא קשורים
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע סקר נוסף הבוחן את האופן שבו עסקים מתמודדים עם משבר הקורונה. 1,400 בעלי עסקים נשאלו מגוון שאלות על תפקוד העסק ועל מה שהם צופים לו בהמשך. בין השאר הם נשאלו מה יקרה למחיר של המוצרים והשירותים בענף שלהם. התשובות מפתיעות: כ־55% מבעלי העסקים סבורים שמחירי המוצרים שהם מוכרים לא ישתנו בחודשים הקרובים.
היקפי אבטלה גבוהים מאוד, חל"תים מתמשכים, קיצוצי שכר, חוסר ודאות אדיר, הקפאה של החזרי חובות ותשלומי משכנתא, אבל מי שמוכרים לנו מוצרים לא חושבים שכל זה יגרום לנו לקנות פחות, ולכן יחייב אותם להוריד מחירים. כאילו הנגיף הרג גם את הכלל הפשוט שלפיו ביקוש נמוך מוביל להורדת מחירים.
יכול להיות שבעלי העסקים האלה עוד לא מרגישים ירידה בביקושים, והיא תתנגש בהם בהמשך. יכול להיות שהם לא מתכוונים להוריד מחירים גם לנוכח ירידה כזאת, כי הם סבורים שהיא זמנית. ויכול להיות שהם מתעלמים מהלקוחות שלהם, ומהמציאות. בתחומי התעשייה וההייטק יש אפילו יותר מ־10% מהמשיבים שבכלל חושבים שהמחירים יעלו (ניתן להם ליהנות מהספק שמדובר ביצרנים של שירותים ומוצרים שהביקוש להם עלה בעקבות הקורונה). במילים אחרות, גם עסקים יכולים להיות מנותקים, ובינתיים אנחנו נאלצים לשלם על הניתוק הזה מחיר מלא. בואו נחכה לסקרים הבאים, לרגע שבו המציאות תתחיל לחלחל גם לתגי המחיר.
/// גולן פרידנפלד
מילת השבוע
//
דור סער־מן
ישראלים מעולים בלהפגין רגשות, כל עוד הם כעס על השכן ולא על הממשלה
הישראלים נוטים לתפוס את עצמם כאנשים חמים, כאלה שאוהבים להפגין רגשות, שלא שומרים בבטן. אפילו ראש הממשלה אמר לאבו מאזן, ועוד בנאום באו"ם, let's talk דוגרי. בלי צביעות מלוקקת כמו האמריקאים, בלי קור מרוחק כמו האירופאים, בלי הנימוס של היפנים או תושבי הונג קונג. הכל בחוץ.
לכן זה די משונה שאנחנו לא אוהבים הפגנות. דוגלים אולי בלהפגין רגשות כשאנחנו מתעצבנים על השכן, אבל די סולדים מלהפגין כעס או תסכול לנוכח התנהלות ההנהגה. בזה אנחנו משתרכים לגמרי אחרי הצרפתים או תושבי הונג קונג ואפילו האמריקאים.
למעשה, כשיש ישראלים שכבר מביעים את התסכול שלהם, אנחנו מיד חושדים בהם. מישהו משלם להם כדי להפגין, יש להם אינטרס סמוי, אל תאמינו להם. שמענו את זה השבוע על הפגנת העצמאים ("לא היו שם עצמאים, רק שמאל רדיקלי", אמרה ח"כית אחת מהליכוד), שמענו את זה בהפגנות של יוצאי אתיופיה, שמענו את זה על המחאה החברתית, שמענו את זה אפילו על הפנתרים השחורים והמפגינים בוואדי סאליב. כבר אז היו מי שטענו שזו לא מחאה אותנטית של מי שסובלים מקיפוח, אלא קבוצה שמופעלת בידי מפלגות אופוזיציה או אפילו גורמים פליליים.
זו ההתניה — באדם אחר תמיד נחשוד, ועליו מותר לנו לכעוס, זה קל הרבה יותר מלהפגין הבנה כלפיו וסולידריות איתו. זעם ברשתות החברתיות? בכיף. זעם ברחובות? זה כבר עוכרי ישראל, אנחנו מנומסים אנחנו. אולי דווקא המחאה הנוכחית, שכפי שנראה כרגע עתידה להתמשך ולהחמיר, תשנה את זה. פתאום אלה לא יהיו אוכלוסיות מוחלשות שמוחות על אפליה אלא חברים שלנו, שהם במקרה עצמאים ובעלי עסקים קטנים או עובדים סוציאליים או תאורנים ולא, חלילה, ממש לא שמאלנים.
