ב

כדורסל, מי שזורק יותר, יקלע יותר. זו הסיבה לחשיבות הקריטית של "עצירה" — מניעת זריקה מהיריבה, באמצעות חטיפה או חסימת זריקה. אבל בעוד חטיפות וזריקות הן נדירות יחסית (גם הקבוצות ההגנתיות המצטיינות לא חוטפות וחוסמות יותר מ־15 פעמים, בממוצע, במשחק של 48 דקות), ריבאונד הוא העצירה הכי נפוצה שיש: אם כ־50% מהזריקות הן החטאות, אז ריבאונד הגנתי מונע מהיריבה הזדמנות לשוב להתקיף. זו בעצם העצירה החשובה ביותר.

ריבאונד נרשם לזכות השחקן שאוסף את הכדור שהוחטא, אבל בעצם זוהי משימה קבוצתית. כי אף שזה לא נרשם בסטטיסטיקות, יש שחקנים שכשהם על המגרש, הקבוצה שלהם לוקחת יותר ריבאונדים — לא מפני שהם עצמם קולטים יותר ריבאונדים, אלא בעיקר מפני שהם חוסמים בגופם יריבים שמנסים לקחת ריבאונד התקפי. אם לא היה מי שמוכן להקריב את מספר הריבאונדים שלו כדי לחסום בגופו שחקן יריב — פעולה בסיסית, אבל כזו שכוכבי NBA רבים לא מתלהבים לבצע אותה — לא היה מי שמונע מהשחקן התוקף להגיע קרוב יותר לסל, להפריע לקולט הריבאונד להשתלט על הכדור, ולהוציא את קבוצתו להתקפה נוספת.

לכל הקבוצות הגדולות בהיסטוריה היו ריבאונדרים מעולים שהיו נכונים לעשות את ההקרבה החשובה הזו. בבוסטון סלטיקס של שנות השישים זה היה ביל ראסל, ב"שואו טיים לייקרס" זה היה כרים עבדול ג'אבר, בסלטיקס של שנות השמונים זה היה רוברט פאריש, בשיקגו בולס של ג'ורדן זה היה דניס רודמן, בסן אנטוניו של תחילת המאה זה היה טים דאנקן במשך 20 שנה. ריבאונד זו משימה לא פשוטה. ועדיין, כדי לנצח במשחק יש לבצע אותה.

הרבה מחקרים ניסו להבין מה כדאי לבצע קודם: משימות מורכבות או כאלה קלות. חוקרים מהרווארד גילו שאנחנו נוטים להעדיף להתחיל במשימות קלות, אבל מחקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת אמורי הוכיח שזו אסטרטגיה לא יעילה: החוקרים עקבו אחרי 84 רופאי חדרי מיון, שטיפלו ביותר מ־223 אלף פציינטים בשנים 2005–2010, וגילו שרופאים שהחליטו לטפל קודם כל במקרים המורכבים, ורק אחר כך בקלים יותר, היו יעילים יותר אחר כך — גם באותו יום וגם בטווח הארוך. רופאים שפתחו במשימות הקלות חשו עייפים יותר בהמשך הדרך, וכך הגיעו למשימות מורכבות עם פחות אנרגיה. מסקנת החוקרים היתה שמנהלים צריכים לעודד עובדים לטפל במשימות המורכבות שלהם לפני שהם פותרים את המשימות הקלות.

משימה מורכבת כזו היא, למשל, הטיפול בדרי רחוב. לפי נתוני האיחוד האירופי, מספר ההומלסים במדינות האיחוד האירופי צמח בעשור האחרון ב־70%. לפחות 700 אלף אנשים באירופה חיים ברחובות — והמספר הזה, ככל הנראה, גדול בהרבה. בעשור הזה, גלי ההגירה ומשברי הפליטים העלו את מספר דרי הרחוב כמעט בכל מדינה באירופה. רק במדינה אחת מספר דרי הרחוב ירד ביותר מ־35%: פינלנד.

בפינלנד בחרו לטפל בדרי הרחוב על ידי התמודדות עם הבעיה הקשה ביותר שלהם, חוסר דיור: המדינה פשוט נותנת להם בית. זה נגזר מההבנה שפתרונות זמניים, כמו מקלטי החירום שפועלים בישראל, לא מאפשרים לדרי הרחוב להתקדם בחיים

המדיניות שפינלנד עיצבה, ומיישמת כבר מ־2008, פשוטה יחסית: קודם כל מטפלים בבעיה הקשה של חסר הדיור — הדיור עצמו. אם מישהו חסר בית, נותנים לו בית. "השיטה הישנה של מקלטים ואכסניות לא עבדה", הסביר יואהה קאאקינן, מוביל התוכנית הפינית, בהרצאת TED. היא לא עבדה, כי פתרונות זמניים לא עוזרים לדרי רחוב, שרובם מגיעים מרקע קשה או סובלים מבעיות בריאותיות ונפשיות. "תמיד אמרו, 'תפתור את הבעיות שלך ואז תשיג בית'. אבל בית נותן לך את הביטחון ואת היסודות שיקלו עליך לפתור את הבעיות האחרות שלך".

ולכן פינלנד מספקת דירות לדרי רחוב. נבנו בשבילם שכונות חדשות, ואילו המקלטים, האכסניות ובתי התמחוי הוסבו לדירות למגורי דרי רחוב. המטרה המוצהרת היא שעד 2027 לא יהיו דרי רחוב במדינה כולה, ובאמת, מאז שהושקה התוכנית, דרי הרחוב בהלסינקי נעלמו כמעט לחלוטין. מתנגדי התוכנית חששו שהיא רק תהפוך את הבעיה לסמויה, ושדרי הרחוב ימשיכו להישען בכבדות על המדינה גם לאחר שיסופקו להם מגורים. הם התבדו: לפי החישוב הרשמי של הממשלה הפינית, המדיניות הזו סייעה לצמצם את הוצאות המדינה על דרי רחוב ב־9,600 יורו לאדם, מדי שנה.

ומה בישראל? רק בשבע ערים מפעילים מקלטי חירום לחסרי דיור, ורבים מדרי הרחוב מעדיפים לחיות ברחוב מאשר להשתכן במקלטים כאלה. אנחנו בחרנו בפתרון הקל, ואפילו בו אנחנו לא משקיעים מספיק. אולי מפני שאין אף ריבאונדר בממשלה.