חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// 800 עורכי דין מתבקשים לשתוק /// גפני מתעקש לא לראות /// רגב לא כוחנית, היא מסורסת /// תאונה בארה"ב ממחישה תרחיש אימה גם בישראל
גולדפרב גרוס זליגמן
הענק השותק
בתזמון קוסמי, ביום שני השבוע פרסם משרד עורכי הדין גולדפרב גרוס זליגמן הודעה על השלמת המיזוג הבין־משרדי הענקי, שיצר את האימפריה המשפטית הגדולה בישראל, עם יותר מ־800 עובדים. ראשי המשרד הממוזג ניצלו את ההודעה הארוכה גם כדי להתייחס למה שהגדירו "מאורעות התקופה הנוכחית". ומה היה להם לומר על ה"מאורעות"? ובכן, כלום.
ההודעה היא בליל מרשים של מילים גבוהות, המצטטות את הטריוויאלי ומקפידות לא לומר דבר, ובעיקר מוודאות שאף אחד מהעובדים לא יאמר דבר בשם הפירמה. ראשי המשרד מבהירים במפורש שאינם מבקשים "לנקוט עמדה כזו או אחרת", מסכימים כי "ימים אלו מאתגרים את כולנו", מודים שהעובדים שאלו "באשר לנקיטת עמדה, או אי־נקיטת עמדה, כזו או אחרת", משוכנעים ש"עוד נידרש לשאלות דומות", ומתגאים בכך שמשרדם "דוגל בגישה פלורליסטית, תומכת בערכי הדמוקרטיה". הם מוסיפים ש"כפרטים, אנו מעודדים כל אחת ואחד מכם לפעול בלהט ובאמונה למען עמדותיכם (...) אבל זכרו, גם בחוץ וגם כאן בבית — היחד שלנו גדול לאין שיעור מכל המפריד בינינו". בקיצור, אנחנו מאשרים לכם את המובן מאליו אבל אין לנו כל כוונה להגיד משהו ערכי, ובעיקר נקפיד שאיש לא יגיד משהו כזה בשמנו.
רק שבוע קודם סיפר עו"ד דוד חודק, אחד היו"רים של המשרד הממוזג, כי שותפיו "בגדו בו", אחרי שהשמיע מילים קשות ואיים בשימוש בנשק נגד דיקטטורה. השותפים, טען, התנערו ממנו לחלוטין במייל ששלחו לעובדים, שמא "לקוחות יחליטו לעזוב את המשרד". נראה שחרדה של ממש אחזה באימפריה המשפטית ממגדל אלקטרה. לא מפני ה"מאורעות", חלילה, אלא מפני משהו חמור הרבה יותר: עזיבה של לקוחות. אחרי הכל, מהי הדמוקרטיה כשמנגד ניצבים קליינטים שמתמודדים במכרזים ממשלתיים גדולים. הרי כולנו יודעים שהממשלה קצת פחות פלורליסטית מקודמותיה, ויפה התקרנפות שעה אחת קודם.
שעות אחדות בלבד אחרי ההודעה, כנסת ישראל התכנסה לאשר את שני החוקים הראשונים בריסוק הדמוקרטיה. המאורעות יצאו לדרך.
/// אמיר זיו
צילום: Shutterstock/א.ס.א.פ קריאייטיב
השרים החרדים
עצימת עיניים מסוכנת
משה גפני ניהל ביום שני ביד רמה את הדיון בוועדת הכספים של הכנסת, שעסק בהשלכות הכלכליות של השינויים במערכת המשפט. הכל היה מחושב, וגפני שלט בכל פרט: האיחור המכוון, סיכום הדיון שהוכן מראש, הזמן הרב שניתן לח"כים מהאופוזיציה כדי להשאיר מעט מאוד זמן למומחי הכלכלה שהגיעו לדיון. אבל היה רגע אחד שבו הדברים השתבשו לגפני, והוא יצא מכליו. זה קרה כשזוהר לבקוביץ, יזם הייטק ומשקיע הון סיכון, אמר: "הפגיעה בהייטק הישראלי לא תפגע בי או בילדים שלי, אני חושש לאלו שאנחנו עובדים קשה כדי לשלב בענף, כמו החרדים". גפני מיהר לנזוף בו: "עזוב את החרדים, אל תדבר על החרדים".
המהירות שבה הוא קפץ הבהירה שזו נקודה רגישה במיוחד. לרגע הופרה ההדחקה הגדולה של המפלגות החרדיות בנושא. כי הרי ברור שכשהמשק משלם מחירים כלכליים, גם החרדים ישלמו אותם. וכאחת האוכלוסיות העניות ביותר כאן, זה יקשה עליהם מאוד. לבקוביץ, שמעורב בשילוב חרדים בהייטק, הציב מול גפני מראה שהוא התעקש לא להביט בה, וגפני היה חייב להשתיק אותו. הוא מעדיף שידברו על מקרו־כלכלה, על אובדן השקעות, על הריבית ועל החוב הלאומי - רק שלא יגידו מילה על המצביעים שלו, שהוא שותף פעיל בכבילתם לעוני ממושך, ללא מוצא, גם באמצעות ההפיכה המתוכננת כעת. לבקוביץ לא ויתר, והוא התעקש לומר את האמת: "אני לא אעזוב את החרדים, כי אתם תיפגעו ראשונים".
/// שלמה טייטלבאום
צילומים: שלו שלום, אלכס קולומויסקי
מירי רגב
חיי שעבוד
השבוע פורסם ב"כלכליסט" שמשרד התחבורה מתקשה לגבש הצעת תקציב, ושאם לא יצליח לעשות זאת השרה מירי רגב תיאלץ לוותר על התוכניות הגרנדיוזיות שלה ולהסתפק בפירורים שהאוצר יפזר לה.
רגב יכולה להאשים רק את עצמה. ראשית, כיוון ש"פקידים הם רק פקידים", רגב מידרה את השדרה המקצועית במשרד מדיוני התקציב, ופשוט לא היה מי שיבנה אותו כמו שצריך. שנית, כיוון שאצל רגב הכל אישי, היחסים המתוחים שלה עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בטח לא הועילו. אבל הסיבה השלישית היא המעניינת ביותר.
אחד הכלים הפוליטיים האפקטיביים ביותר הוא איומים. ככה משיגים דברים. אתה יכול לאיים שלא תצביע, או לאיים לפרק את הקואליציה, ולקבל את מה שאתה דורש. זה עובד לאיתמר בן גביר, זה עובד ליצחק גולדקנופף. "תחזיקו אותי, אני משוגע".
אבל זה לא יכול לעבוד לשרים של נתניהו. הם לכודים במה שבתורת המשחקים נקרא "איום לא אמין". רגב אולי מנסה להיבנות בציבור כפוליטיקאית כוחנית, אולי היא נהנית לפלרטט עם איומים, אבל בזמן אמת אין להם שום משמעות. הנאמנות העיוורת שלה ושל חבריה לבנימין נתניהו מסרסת אותם לחלוטין, מונעת מהם כל אפשרות באמת להפעיל איזשהו כוח, בין אם זה כדי לחזק את עצמם, בין אם כדי לחזק את המשרדים שלהם, ואפילו אם זה כדי לפנק את הבוחרים שלהם. כל אלה מתו. פוליטיקה זה משחק של כוח, ושרי הליכוד כבר מזמן לא מוגדרים שחקנים רציונליים — הם משועבדים לגמרי לשחקן אחר.
/// יובל שדה
ההגנה מזיהום
ירדה מהפסים
בתחילת החודש רכבת ירדה מהפסים בעיירה פלסטין, אוהיו. היא הובילה גז מסוכן, ויניל כלוריד, המשמש לייצור ויניל ופלסטיק. הוא התלקח בשניות ועננת עשן שחורה, רעילה וסמיכה נישאה באוויר. נהר אוהיו, שמספק מים לעשירית מהאמריקאים, זוהם מיד, אלפי דגים ובעלי חיים מתו, וגם כיום, שלושה שבועות אחרי, תושבי האזור חיים תחת זיהום שטומן בחובו סכנות לטווח ארוך ונזקים מיידיים. "הגרון כואב, העיניים צורבות, אנחנו משתעלים", סיפרה אחת מהם. מים הם יכולים לשתות רק מבקבוקים. מרפאת חירום פדרלית כבר נפתחה במקום. אנשי חברת הרכבות, מצדם, התחמקו מפגישה עם אנשי העיירה, שבה כ־5,000 תושבים.
ממשל אובמה חוקק ב־2015 חוק שחייב רכבות משא להשתמש בבלמים אלקטרוניים כשהן נושאות חומרים דליקים. ב־2017 ממשל טראמפ ביטל אותו. ישראל נמצאת כרגע במצב דומה. משרד האוצר תמיד דורש להחליש הגנות סביבתיות לטובת "הסביבה העסקית", אבל לא תמיד זה עובד לו. עם הממשלה הזאת, זה כן. בחוק ההסדרים הקרוב נראה החלשות כאלה בפיקוח על אוויר נקי, על חומרים מסוכנים, על הקמת תשתיות. התוצאות מיידיות: כולנו נהיה חשופים למפגעים רבים יותר ולתקלות מסוכנות יותר. כל מערכות ההגנה הסביבתיות ירדו כאן מהפסים, כשזה יקרה גם לאיזו רכבת, זה כבר יהיה עניין של חיים ומוות.
/// שני אשכנזי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
איך זו נהפכה לקריאה המרכזית של המחאה?
בשטף הגובר של המחאות בחודש האחרון חזרה על עצמה מילה אחת: בושה. המפגינים צועקים "בושה!" ברחובות, ח"כים צועקים "בושה!" בכנסת. הרבה מילים אפשר לצעוק, חיוביות או שליליות, אז למה דווקא זו?
הרבה דברים קרו לבושה בשנים האחרונות. מצד אחד, היא נהייתה לכלי: כבר לא צועקים סתם על מישהו "תתבייש לך", היום יש שיימינג. הוא נועד לבייש בפומבי אנשים על דברים שאמרו או עשו, כדי להילחם בגזענות, הטרדות, הומופוביה וכו'. לפעמים נעשה בו שימוש יעיל, לפעמים הוא מעורר תחושה של לינץ' וירטואלי, וזוכה ללא מעט ביקורת.
מצד אחר, יותר ויותר אנשים חשים שהבושה אבדה. מקשיבים לפוליטיקאים למשל, או לשדרנים מסוימים, וחושבים: "אין להם שום בושה". יש שקרים גסים, יש התבטאויות חסרות גבולות, יש צביעות, יש ביטויים שלא יעלו על הדעת, ואין בושה. כך שהנאבקים על הדמוקרטיה מבקשים להחזיר לשיח את הבושה הבסיסית, את הפעולה הכי ראשונית של הסופר־אגו, כזו שילדים מפתחים בשלב מוקדם — להתבייש כשעשית משהו רע. הבושה הזאת לא מוקדמת רק בחיי האדם, אלא גם בחיי החברה האנושית. לפני שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת הם לא התביישו בעירומם, אבל הפרי פקח את עיניהם ועורר בהם בושה: מיד הם כיסו את עצמם, וגם הסתתרו מאלוהים כשהבינו שעברו על החוק. קריאות ה"בושה" כעת מנסות להיות פרי עץ הדעת בעצמן: לפקוח את עיניהם של אנשים.
כשאני אומר למישהו שהוא צריך להתבייש, אני עושה את זה כי אני מאמין שהוא יכול להקשיב לי, להבין אותי, ללמוד, לתקן. שיש לו הבנה בסיסית של המציאות ושל טוב ורע, שיש לו מצפון. "בושה!" נשמעת כמו קריאת קרב, אבל היא לא איום, היא קריאת התעוררות. והפעם היא לא תוביל לגירוש מגן עדן. להפך.
