"

לפני כמה ימים הסתובבתי בירושלים, והרוח והגשם היו אינטנסיביים. זה אולי נראה כמו כלום כרגע, אבל בעוד 10–15 שנה ישראל תתמודד עם אסונות טבע בדמות סערות", מזהיר קמרון סינקלייר (Sinclair), מי שב־25 שנותיו כאדריכל באזורי משבר הומניטרי ב־64 מדינות ברחבי העולם, מצא את עצמו לא פעם בעין הסערה, בהוריקן, צונאמי או רעידת אדמה שגבו חיי אדם. "הביטוי המרכזי של שינויי האקלים הוא לא שיהיה חם יותר או שיירד יותר שלג, אלא שסערות יהיו תכופות וחזקות הרבה יותר, ומיקרו־סערות יהוו בעיה רצינית.

"עוד דבר שישראל תצטרך להתמודד איתו הוא פליטי אקלים, בעיקר תושבים באזורים כפריים שייהפכו לבלתי אפשריים למגורים. העובדה שיש לכם ארץ יותר עמידה, עלולה להביא למצב דומה לזה שקרה בטורקיה בגלל מלחמת האזרחים בסוריה — התגברות של הסכנה שישתלטו לכם על אזורים בטוחים. רק תדמיינו את השלכות פליטי האקלים בהינתן הפוליטיקה שלכם".

סינקלייר (49) הוא ככל הנראה הבר־סמכא הבכיר בעולם לפרויקטים אדריכליים באזורי אסון. בעזרת שתי העמותות האדריכליות שייסד, אדריכלות למען האנושות (Architecture For Humanity) ומכון עולם משתנה (Worldchanging Institute), הוא תכנן, עיצב ופיקח על בניית מקלטים, בתי ספר, מרפאות ופתרונות דיור עבור 1.5 מיליון בני אדם בהודו, פקיסטן, יפן, ירדן, סרי לנקה ועוד, ואף גייס עבורם יותר מ־70 מיליון דולר. הוא כתב שני ספרים בנושא, שכותרתם "Design Like You Give A Damn: Architectural Responses To Humanitarian Crises" (הראשון ב־2006, והמשכו ב־2012), ועבודתו זיכתה אותו בין היתר בפרס TED (2006), מקום ברשימת שבעת האנשים שמשנים את העולם לטובה של "פורצ'ן" (2004) ובטייטל "מנהיג גלובלי צעיר" של הפורום הכלכלי העולמי (2008).

בימים אלה סינקלייר מעורב בסיוע לקהילות שנפגעו ברעידות האדמה בטורקיה ובסוריה בתחילת החודש, שמניין המתים בהן מתקרב ל־50 אלף. הוא חבר לצוות של 12 אנשי סיוע, בהם גם אדריכל ומהנדס מקומיים, שמתכננים מקלטים עבור משפחות צעירות וילדים שנפגעו באסון, מרכז קהילתי ובית ספר, שבשלב מאוחר יותר ישמש מקום התכנסות ושיתוף ברעיונות לבנייה מחדש. "כרגע אני מנתב אנשים לאזור האסון, ומדבר עם קבוצות שעוסקות במה הלאה", הוא אומר. "וב'מה הלאה' אני מתכוון לכך שהאסון השני הוא איך שמתמודדים עם האסון. האסון הראשון הוא אסון טבע, והאסון השני הוא מעשה ידי אדם, תוצאתן של החלטות שהתקבלו והשפיעו באופן שלילי על הקהילה באזור. כאן נכנסת הפוליטיקה לתמונה".

למה הכוונה?

"רעידות אדמה לא הורגות אנשים, בניינים גרועים כן. בנייה לא תקנית, בנייה לא חוקית ופרקטיקות תכנון מושחתות הן שיצרו את האסון השני בטורקיה. היכולת לעצב ולבנות מבנים עמידים, בייחוד באזורים סיסמיים, קיימת. ההחלטה לא לעשות זאת היא האסון השני".

זו לא קביעה קצת מוגזמת? הכל זה רק אדריכלות? ומה עם צונאמי והוריקנים, הם גם לא הורגים אנשים?

"בואו נהיה ברורים: עבדתי בהוריקן קתרינה בארצות הברית ובהוריקן בהאיטי, ובשני צונאמים, ביפן ובדרום אסיה, ואני אומר מניסיוני — המיקום של מבנים בזמן אסון טבע הוא קריטי. בסרי לנקה, למשל, עבדתי בעיירה שהיו בה שני בתי מלון. האחד תוכנן ונבנה בידי מקומיים, שמיקמו אותו בין עצים, יחסית רחוק מהחוף, והשני, שתוכנן בידי חברה מערבית, היה מעין בלוק גדול שגילחו עצים כדי לבנות אותו, עם חלונות שפנו לחוף. כשהצונאמי הגיע, לאחר רעידת האדמה באוקיינוס ההודי ב־2004, המלון המערבי נהרס לחלוטין, וכל מי שהיה בתוכו מת. במלון שתוכנן ונבנה בידי הסרילנקים, אף אחד לא מת. חייבים להסיק מזה את המסקנות המתבקשות על איך אנחנו מעצבים באופן הרמוני עם הטבע, ולא נגד הטבע".

וגם על איך מתכננים מבנים חסינים בפני רעידות אדמה. לא?

"באוניברסיטאות בארצות הברית אדריכלים מקבלים הכשרה סייסמית רק במדינות שמועדות לרעשי אדמה, אבל עלינו להכשיר את האדריכלים שלנו להגיב לאסונות בכל מקום, לא רק במקומות ספציפיים שמועדים להם".

מה אדריכלים ישראלים צריכים לעשות אחרת?

"ראשית רצוי שישתמשו יותר בחומרים דוקטיליים (אלסטיים), כמו פלדה מבנית, בטון מזוין בסיבים או במבוק, שיכולים לספוג כמויות גדולות של אנרגיה בלי להישבר. לבטון או לבנים יש אלסטיות נמוכה, וזו הסיבה שכל כך הרבה בניינים חזקים לכאורה קרסו בטורקיה. גם השימוש בגגות קלים קריטי — רבים מהמבנים בטורקיה קרסו בגלל גגות בטון כבדים, שקרסו והקריסו את הרצפות שתחתיהם.

"נוסף על כך, חשוב להקפיד על יסודות ומסגרת בניין חזקים, כי לעתים קרובות אלה המקומות שבהם קבלני בניין גרועים משתמשים בחומרים שמתחת לסטנדרט, מתפשרים על יסודות גמישים או חוסכים בחיזוקים. עומק היסודות והאופן שבו הם יושבים על הקרקע הם המפתח לאריכות ימים.

"חשוב לדאוג גם לתעלות ניקוז ראויות, כי כשהניקוז גרוע ומים עומדים נשארים על בניינים, החומרים מתחילים להיהרס. וכן להתקין בולמי זעזועים סיסמיים. ויש כמובן עוד שורה של אמצעים מומלצים, לכן בעיקר חשוב לכלול מהנדס מבנה ואנשי מקצוע מתחום הבנייה בכל הפרויקטים — לא הייתם מאפשרים למישהו ללא הכשרה רפואית לנתח אתכם, אז למה שתאפשרו למישהו ללא הכשרה הנדסית לתכנן את הבית שלכם?".

למה לדעתך אדריכלים אינם ערוכים לטפל בסוגיות סביבתיות?

"מאותה סיבה שבגללה האקלים ממוקם ממש בתחתית רשימת הדברים שאדריכלים צריכים להבין ולעבד. אין ולו אוניברסיטה אחת בעולם שמכשירה אדריכלים לסוגיות שקשורות באקלים, פשוט אין. האדריכלים אמנם נושאים באשמה בעניין הזה, אבל אם תדברי עם פעילי סביבה, הם כולם יגידו לך את אותו הדבר: האדריכלים הם הבעיה, לא הפתרון. וכיוון שכך, לא מפתיע שבתי ספר סביבתיים לא מזמינים אדריכלים לקחת חלק בתוכנית הלימוד שלהם".

זו תמיד פוליטיקה בסוף.

"גם פוליטיקה, וגם תפיסה של האדריכלות כמקצוע שבו בונים בניינים יפים עבור אנשים עשירים מאוד".

"אסון הטבע הוא רק האסון הראשון, האסון השני הוא מעשה ידי אדם. כאן נכנסת פוליטיקה לתמונה עם בנייה לא־תקנית, בנייה לא חוקית ופרקטיקות תכנון מושחתות. היכולת לעצב ולבנות מבנים עמידים, בייחוד באזורים סיסמיים, קיימת. ההחלטה לא לעשות זאת היא האסון השני"

פרס מפיטר גבריאל, עבודה עם בראנג'לינה וקמרון דיאז

סינקלייר נולד וגדל בשכונת פקהאם שבדרום־מזרח לונדון, בימים שבהם עוד נחשבה מחוספסת, עם שיעורי פשע גבוהים, וכבר בגיל 6, לדבריו, עשה את הקישור בין סביבה פיזית דלה להתנהגות שלילית. "כשביקרתי חברים בשכונות שהיו מתוכננות ומעוצבות טוב יותר, פתאום האנשים נראו לי פתוחים ונחמדים יותר, וחשבתי לעצמי שעיצוב טוב יותר של סביבות אורבניות מביא למרקם חברתי טוב יותר", הוא מספר. "האירוניה היא שכיום פקהאם היא כמובן שכונה יוקרתית".

כיום סינקלייר גר בניו יורק, שאליה שב לפני כשבועיים מתל אביב, שבה השתתף בפאנל מוזיקה וטכנולוגיה בפסטיבל החדשנות DLD. "עקבתי אחרי ההפגנות בישראל בשבועות האחרונים", הוא אומר. "הצורה הטובה ביותר של ביטוי אדריכלי היא כשאנשים יוצאים לרחובות, אז אני אוהב הפגנה טובה, כי אפשר לראות אם היא עובדת או לא כשמסתכלים עליה מלמעלה".

הוא סיים תואר ראשון באדריכלות באוניברסיטת ווסטמינסטר, שגם העניקה לו תואר דוקטור של כבוד ב־2008, ותואר שני בבית הספר בארטלט לאדריכלות של יוניברסיטי קולג' לונדון (UCL). התזה שלו התמקדה בדיור מעבר (transitional housing) בר־קיימא עבור דרי רחוב בניו יורק. ב־1997 טס לניו יורק ועבד במשרד האדריכלות גנסלר, שהיה מעורב בפרויקט הרילוקיישן של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס לאחר אסון מגדלי התאומים, ובמשרד סטיב בלאץ, לאוסטר וראדו, ששלח אותו לעבודות שימור במערב רומניה. "הייתי ממש על הגבול עם קוסובו, שם התחוללה מלחמה, ומאות אלפי אנשים נעקרו מבתיהם", הוא נזכר. "חשבתי לעצמי, מהי האחריות החברתית של מי שהתמזל מזלו לעבוד בכל רחבי העולם, כמוני, כלפי אלה שנמצאים פחות מ־50 ק"מ ממני? ומה ההזדמנות שלי?".

המחשבות האלה הובילו את סינקלייר להקים ב־1999 את עמותת אדריכלות למען האנושות עם בת זוגו דאז, העיתונאית והמפיקה הדוקומנטרית קייט סטוהר, שפעלה בשנותיה הראשונות מדירת הסטודיו שלהם במנהטן. הפרויקט הראשון של העמותה היה תחרות אדריכלות בינלאומית עמוסת הייפ לדיור מעבר עבור פליטים שחוזרים לקוסובו, בתקציב של 700 דולר בלבד. זרמו אליה 220 הצעות מצוותים מ־30 מדינות ברחבי העולם, ועם חבר השופטים שלה נמנו אדריכלים בעלי שם.

התחרות עצמה לא נשאה פרי בדמות פרויקט אדריכלי בנוי בגלל מהמורות ביורוקרטיות (אם כי חלק מההצעות מומשו בסופו של דבר במסגרות אחרות), אבל השמועה על העמותה הקטנה, שקיבצה סביבה אדריכלים אידאליסטיים רבים, עשתה לה כנפיים. כך שב־2001, שלושה ימים בלבד לאחר אסון התאומים, סינקלייר קיבל טלפון מהנציבות העליונה של האו"ם לפליטים (UNHCR). "הקיוביקל שלי בגנסלר שימש מטה העמותה בשעות היום", סיפר בעבר. "האשה בצד השני של הקו בישרה לי שהעמותה כלולה ברשימת ארגונים שיוכלו לעזור בסוגיות דיור לפליטים, אם ארצות הברית תחליט לתקוף באפגניסטן. צחקתי בעצבנות ועניתי: 'אני מקווה שזו רשימה ארוכה'. באופן מדהים, התגובה היתה קצרה ועגומה: 'לא'".

ב־15 שנותיה, העמותה סיפקה שירותי תכנון, עיצוב ופיקוח פרו בונו לפרויקטים כמו פינוי שדות מוקשים ובניית גני שעשועים במדינות הבלקן, דיור מעבר עבור פליטי פנים באפגניסטן, סודן וגרנדה, בתי ספר ברואנדה, טנזניה ואוגנדה, ובנייה מחדש לאחר רעידות אדמה בטורקיה, איראן ופקיסטן, ולאחר הצונאמי בסרי לנקה ובהודו. בכל הפרויקטים ניתן דגש על שיתוף פעולה עם אנשי מקצוע מהקהילות המקומיות.

הפרויקט האהוב ביותר על סינקלייר הוא תוכנית בילוקסי לבית לדוגמה במיסיסיפי. "חברנו לעשרות אדריכלים כדי לשקם ולבנות מחדש מאות בתים לאחר הוריקן קתרינה", הוא מספר. "בסופו של דבר אלפי אנשים זכו בקורת גג, אבל חשוב מכל, הטמענו בבתים הנדסה חסינת הוריקנים והפכנו אותם לעמידים יותר להשפעות אירועי אקלים עתידיים".

פרויקט נוסף, שסינקלייר סייע במימונו, הוא של בתים מבמבוק בפקיסטן, בתכנונה של מי שהיתה האדריכלית האשה הראשונה במדינה, יסמין לארי: "ב־2005 הצוות שלה פיתח מבנה בעלות נמוכה, שיכול להיבנות בידי משפחה בתוך ימים בודדים, ובעיקר מבמבוק. באזור שסובל מרעידות אדמה, המבנים הללו עמדו ברעידות בינוניות וכל מי שהיה בתוכם שרד — בעוד בטון זול קרס והרג את יושבי המבנים".  

התרומה המשמעותית ביותר של העמותה לעולם ההומניטרי היתה מיזם Open Architecture Network, מעין רשת אדריכלית בקוד פתוח שבה אדריכלים, מעצבים ומנהיגים קהילתיים יוצרים יחד תוכניות חדשנות ובנות־קיימא לשיפור תנאי המחיה בכל העולם. "ממש כשם שרופאים ועורכי דין עושים עבודות פרו בונו, גם אנו, האדריכלים, יכולים לתכנן מבנים שהם לתועלת החברה, ואין סיבה שנשמור את זה לעצמנו, עלינו לשתף את זה באופן רחב ככל האפשר", מסביר סינקלייר. "אם נוכל לייצר אפילו משהו פשוט כמו מקלט חירום טוב יותר ולשכפל אותו, לא יהיו עכשיו מאות אלפי אנשים שחיים באוהלי פלסטיק בטורקיה. וזה בדיוק העניין של קוד פתוח, שיתוף של החדשנות האדריכלית וההנדסית באופן נרחב. אני רק בן אדם אחד. ואם אני מתכנן פתרון לקהילה אחת, אני יכול להגיע רק ל־100 איש פחות או יותר. אבל אם אשתף את הפתרון הזה באופן פתוח, אוכל להגיע למיליונים".

הפרויקטים של אדריכלות למען האנושות זכו לתהודה משמעותית, והפכו את סינקלייר לגיבור תרבות אמריקאי, כולל התחככות תכופה בסלבריטאים כמו המוזיקאי פיטר גבריאל, שהעניק לו את פרס TED, וקמרון דיאז, ששיתפה איתו פעולה, אבל זה לא הספיק. המימון, שהגיע בחלקו מקרנות פילנתרופיות ובחלקו ממימון עצמי, בסופו של דבר אזל. סינקלייר וסטוהר נפרדו, הוא עזב את העמותה ב־2013, ושנתיים לאחר מכן העמותה פשטה רגל.

התחנה הבאה של סינקלייר היתה ניהול הקרן הפילנתרופית של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, שמימנה פרויקטים הומניטריים באפריקה. ולאחר שנתיים שם הוא התמנה למנהל מחלקת החדשנות החברתית של Airbnb, ובמסגרת זו הוביל, בין היתר, את תוכנית Open Homes, שבה משתמשי הפלטפורמה מציעים דיור חינמי לתקופות קצרות עבור מי שביתו נפגע באסון טבע או מלחמה. הוא גם פיתח אסטרטגיות לרענון של אזורים כפריים ביפן ובירדן, כולל יצירת פלטפורמת סחר עבור עבודות יד מסורתיות של התושבים.

"אדריכלים לא תמיד מבינים את הערך החברתי של בניינים חזקים ועמידים ותכנון טוב. אם תשאלי אותם מה הם עושים, הם יגידו שהם מתכננים בניינים, וזה כישלון של האקדמיה. אדריכלים צריכים להפוך להיות יותר כמו מהנדסים כדי להבין את יסודות ה'למה' של אסונות"

להפוך רובים לחצוצרות וגיטרות כדי למגר פשיעה

ב־2018 סינקלייר עזב את העולם התאגידי, והתמסר ליזמות במסגרת העמותה נשקיית ההרמוניה (Armory of Harmony), שהקים עם המוזיקאי ריצ'רד גיבס. העמותה אוספת כלי נשק מושבתים מתחנות משטרה, ממיסה אותם והופכת אותם לכלי נגינה שונים, ובהם חצוצרות, גיטרות וקלימבות.

איך הגעת מאדריכלות לכלי נגינה?

"במהלך הקריירה שלי זכיתי לעבוד על פרויקטים שנתמכו בידי מוזיקאים מכל קשת הסגנונות, משאקירה, דרך פיטר גבריאל ועד טיילור סוויפט. נוסף על כך, כל אחד ואחד מהפרויקטים הפילנתרופיים שעבדתי עליהם שהיה קשור במוזיקה היה מרומם ומעורר השראה. באותה התקופה עבדתי על פרויקטים נגד אלימות בקונגו עם כמה מוזיקאים, וכולנו דיברנו על תקריות הירי בארצות הברית, בעיקר בבתי ספר. רצינו לעשות יחד משהו ניואנסי, שמצד אחד יגיד שלא כל כלי הנשק הם רעים, ומצד שני יפנה זרקור לבעיה הזאת, שהמשטרה והצבא האמריקאיים הציפו כשדיברנו איתם — שיש יותר מדי כלי נשק מושבתים שמסתובבים, 400–500 אלף, ואין להם מושג מי בעליהם או מה לעשות איתם".

נקודת הפתיחה של סינקלייר וחבריו היתה מחקרים שהראו כי בבתי הספר שיש בהם מגמות מוזיקה, שיעור התלמידים שפקדו את בית הספר בקביעות היה גבוה יותר בכ־9% לעומת בתי ספר ללא מגמת מוזיקה, ושיעור מסיימי התיכון היה גבוה ב־17%. ויש גם סיבה אישית, כמובן. "יש לי ילדה בת 16, ולאור אירועי הירי בבתי ספר בארצות הברית, אני מאוד חושש לביטחונה" אומר סינקלייר. "רק בחודש שעבר בית הספר שלה זכה לאיומים, מה שאפילו לא סוקר בתקשורת המקומית". אחרי הכל בארצות הברית ישנם יותר כלי נשק מבני אדם, ומדי יום נורים במדינה יותר מ־300 איש.

איך הפרויקט הזה עוזר לצמצם תקריות ירי אלימות? הרי מדובר בכלי נשק מושבתים.

"מדובר בהרבה מאוד כלי נשק, מאות אלפים, ורבים מהם בקהילה. מחלקות המשטרה שאנחנו עובדים איתן מציינות שרבים מכלי הנשק האלה היו מגיעים, בנסיבות אחרות, לשוק השחור ומשמשים לפשע. כשמדינה מתירה לאזרחיה להחזיק כלי נשק, גדל הסיכוי שהם ייפלו לידיים הלא נכונות".

השר לביטחון פנים שלנו סבור שהתשובה לגל הטרור הנוכחי הוא עוד רישיונות נשק לאזרחים.

"זה נושא מורכב. פה בארצות הברית אין לנו איזה מנדט מאוד קשיח לגבי מי זכאי לבעלות על נשק, שלא לדבר על השוק השחור העצום, אז זה כמעט חופשי לגמרי לכולם. התוצאה היא שגם למתמודדי נפש ולאנשים עם דיכאון יש גישה לנשק. אז מה יהיו ההשלכות אם נחליט לחמש כל אזרח במדינה?

"המרכיב השני בסוגיה הזו הוא גישה של ילדים לכלי הנשק האלה. בארצות הברית היתה לנו תקרית לאחרונה שבה ילד בן שש ירה במורה שלו, ובמהלך החקירה התברר שזו לא לגמרי תקרית מבודדת כי הוא כבר איים על אחרים עם הנשק שלו. כשאתה גדל בחברה חמושה, סופך למצוא את עצמך בסיטואציה שבה מתחים, חרדות ואגרסיות מוצאים את ביטויים דרך כלי נשק. קל להגיד 'תסתכלו על ארצות הברית', אז נלך על ההפך — תראו את יפן. ביפן יש חוקים נוקשים וברורים מאוד לגבי אחזקת נשק, ובשל כך יש מעט מאוד תקריות אלימות שמערבות נשק".

"בעתיד הלא רחוק ישראל תצטרך להתמודד עם פליטי אקלים. כשאזורים מסוימים ייהפכו לבלתי אפשריים למגורים, עלול לקרות לכם מה שקרה בטורקיה בגלל המלחמה בסוריה: התגברות הסכנה שישתלטו לכם על אזורים בטוחים. רק דמיינו את ההשלכות"

איך מכשירים אדריכלים להגיב לסוגיות חברתיות?

מאז רעידות האדמה בטורקיה ובסוריה סינקלייר נשאב בחזרה לאדרנלין של העבודה ההומניטרית של מכון עולם משתנה — ארגון שהקים ב־2015, ומהווה מעין התפתחות טבעית של אדריכלות למען האנושות. בימות רגיעה הוא משמש כמכון מחקר המוקדש לפתרונות עיצוב למשברים הומניטריים, כולל יישוב מחדש של פליטים, דיור במחירים סבירים וחשיבה מחדש על מקלטי חירום. ובעתות חירום הוא מתגייס כזרוע סיוע בפועל.

"טורקיה וסוריה יזדקקו ל־71 מיליארד דולר עבור הבנייה מחדש של היישובים שנהרסו", אומר סינקלייר. "ואיגודי האדריכלים חייבים להשמיע את קולם כדי שהממשלות יישאו באחריות לכספי הסיוע שהן מפזרות ויוודאו מי מקבל אותם ועל מה מוציאים אותם. ללא פיקוח מקצועי, לא נוכל להיות בטוחים שבניינים חזקים ובטוחים ייבנו".

מה אדריכלים ברחבי העולם יכולים לעשות כדי לעזור בטורקיה ובסוריה כרגע?

"הם צריכים להתחיל לשתף פעולה עם קהילות שנפגעות מהאסונות, להציע את שירותיהם לעמותות, לעבוד יחד עם אדריכלים טורקים וסורים ולהעצים ולתמוך בקבוצות שנמצאות שם כבר שנים רבות. יפן, למעשה, עשתה עבודה מעולה בלהביא אדריכלים ומהנדסים לתאם את מאמציהם. ובאופן מעניין, הרבה מזה קרה דווקא באוניברסיטאות. המרצים לאדריכלות שם הם פרופסורים מוכשרים מאוד שלא עובדים מחוץ לאקדמיה, והם שינו את תוכנית הלימוד מיידית כדי שהסטודנטים יעבדו על בעיות בזמן אמת. ואת יודעת, סטודנט שזוכה להכשרה כזו כנראה קשוב יותר לצרכים העכשוויים מאדריכל שבילה את שנותיו בתכנון מגורי יוקרה".

ובטווח הרחוק — איך עליהם להתכונן לאסון הגדול הבא?

"אנחנו צריכים לחשוב מחדש איך אנחנו מכשירים אדריכלים להגיב לסוגיות חברתיות, כי כרגע אנחנו כלל לא מחשיבים את החברה כלקוח שלנו, ולכן אדריכלים לא תמיד מבינים את הערך החברתי של בניינים חזקים ועמידים ותכנון טוב. אנחנו צריכים גם להכשיר את האדריכלים שלנו לא לצמצם את המשמעות של המקצוע שלנו: אם תשאלי אדריכל מה הוא עושה, הוא יגיד לך שהוא מתכנן בניינים, ומבחינתי, זה כישלון של האקדמיה. אדריכלים צריכים להפוך להיות יותר כמו מהנדסים כדי להבין את יסודות ה'למה' של אסונות. ומהנדסים צריכים להבין כיצד חדשנות בעיצוב יכולה להועיל להם. כי לא פעם יש ביניהם קונפליקט, זה כמו מדע ואמנות שמתנגשים, אבל כשהם עובדים יחד זה קסם, מגיעים למבנים יפהפיים שאנשים אוהבים ורוצים לחיות בהם, ולשכונות מחוברות שעמידות לאסונות הרבה יותר מהבנייה הפרברית הסטנדרטית הטיפוסית".