חנאן אבו חוסיין: "בשנים האחרונות אמא שלי נהפכה ליותר מרדנית, בגללי, היא מושפעת מהדעות שלי. אבל אבא שלי לא דיבר איתי בכל שש השנים האחרונות לחייו, בגלל הלחץ מסביב אחרי מיצב הווגינות"

הרבה מאוד קווים מחברים בין אבו חוסיין ומחאמיד. לפני שבועיים גם מוזיאון תל אביב חיבר ביניהן, והוועדה של פרס רפפורט, החשוב ביותר באמנות הישראלית, בחרה להעניק אותו לשתיהן. עד היום לא זכה בו אף ערבי. אבו חוסיין קיבלה את הפרס לאמן בכיר (ו־35 אלף דולר), מחאמיד קיבלה את הפרס לאמן מבטיח (ו־15 אלף דולר), ושתיהן יזכו בתערוכות יחיד במוזיאון, מלוות בקטלוג.

בימים האלה, אי אפשר שלא להתעכב על המשמעות הרחבה של הבחירה בשתי נשים, פלסטיניות, שמרבות לעסוק בפוליטיקה. שתיהן מוערכות מאוד, זוכות בזכות ולא בחסד, אבל יש כאן גם אמירה ברורה. "ודאי שזו גם הצהרה פוליטית", מאשרת דלית מתתיהו, אוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון. "אבל זו לא פוליטיזציה של האמנות. זו הצהרה על חזון של מוסד שרוצה להכיל עוד קולות ורוצה לשנות".

שתיהן גדלו בבתים ששמו דגש על חינוך הילדים — "אבא שלי, שבעצמו היה מורה, היה קשה כמו יקים ופולנים", אומרת אבו חוסיין — אבל פער השנים העניק לכל אחת מהן אפשרויות שונות למדי. "אמא שלי התחתנה בגיל 15 עם המורה שלה, שהיה בן 27. זה אבא שלי, שגם גידל אז את שני האחים שלו", היא מספרת. "אמי גדלה עם החמולה הזאת וכנראה מה שניחם אותה היה שיש לה בת, אבל אני אמרתי לה שאני לא אחזור על הטעויות שלה. הייתי ההפך ממנה. היא היתה סלחנית, טובה, עושה את הכל. אני מעריכה אותה ואת האומץ שלה, אבל לא רציתי להיות כמוה". היא מתארת את ההתמודדות של אמה, "שאיבדה שני בנים, אחד מדום לב ואחד מניוון שרירים", ומודה שגם זה היה חלק מהבחירה לא להיות אמא. ובעיקר, "לא רציתי שהילדים שלי יעברו מה שאני עברתי, מכל הבחינות, למשל את הנידוי מצד המשפחה".

איך המשפחה קיבלה את הבחירות שלך?

"היה לאמא שלי קשה שאני בלי בעל, בלי תמיכה. במגזר הערבי יש בעיה. כשאת אשה לבד מנסים לנשל אותך, מנדים אותך מהמשפחה אם את לא חותמת על ויתור ירושה. זה אחד המאבקים שאני עוסקת בהם היום". היא עושה את זה לא רק בעבודתה, אלא גם בהרצאות בנושא, ואמה מנהלת מאבק משפטי בעניין.

כלומר היחס של המשפחה השתנה עם השנים?

"בשנים האחרונות נראה לי שאמא נהפכה להיות יותר מרדנית, בגללי. היא התחילה לקבל את החברים שלי, את השוני, את התפיסה שלי. בדרך כלל אנחנו מושפעים מההורים, לא ההורים מושפעים מאיתנו — אבל אמא שלי הפכה להיות מושפעת מאוד מהדעות שלי. כשכל הדודות שלי שאלו אותה מתי אני אתחתן כבר, היא התחילה לענות: 'אה, היא עושה תערוכה במוזיאון תל אביב, היא זכתה בפרס כזה וכזה'".

בשעה שאבו חוסיין מספרת את הדברים האלה, אבא של מחאמיד שומר על בנה התינוק — הוא הגיע איתם במיוחד לתל אביב כדי לאפשר לה להתראיין בשקט. בעוד בדור של אבו חוסיין המשפחות שעודדו השכלה שלחו את הילדים ללמוד רפואה, משפטים או מינהל עסקים, בדור של מחאמיד העולם כבר נפתח גם ללימודי אמנות שונים. "היה מובן שכל אחד ילמד מה שהוא באמת אוהב, זו כבר היתה תפיסה תרבותית אחרת, לא רק להיות רופא או מהנדס. היה ממש מהפך", אומרת מחאמיד, אבל מדגישה שזה לא רק עניין דורי: "גם למנטליות של אמא שלי היתה משמעות גדולה. היא אוקראינית, אז גדלתי בעולם רב־תרבותי, בין אום אל־פחם לקייב, בלי נקודת מגוז אחת. מראשית הדרך קיבלתי תמיכה מכולם, וכיום זה כך גם עם בעלי ראמי. גם אבא שלי וגם ראמי הם אסיסטנטים שלי בתלייה של עבודות, ואני מצליחה להביא קרובי משפחה לתערוכות, להבין מה זו אמנות".

הבדל גדול מהדרך של חנאן.

"לא פשוט לי לשמוע מה היא עברה. אני מעריכה מאוד את הדרך שחנאן פרצה ואת הכוח והאומץ שיש לה. אבל גם אצלי זה עדיין לא פשוט. אני לא מציירת ריאליסטי וזה קשה לחברה — 'מה את עושה? את מציירת? את יכולה לצייר אותי?', ואז אני מתחילה להסביר. אני לא באה להתנשא, גם כי אני מבינה את השאלות האלה וגם כי אני מרגישה אחריות, כי אמנות צריכה להיות בכל מקום ואני רוצה לקדם אותה".

זהות היא עניין סבוך

המורכבות המשפחתית של אשה אמנית היא, אם כן, הקטנה ביותר בסבך האתגרים שהן מתמודדות איתם. אחריה מגיעה ההתמודדות עם החברה הפלסטינית, ורק אחריה עם הנפיצות הפוליטית הכללית.

המחסומים החברתיים עולים, למשל, כשאני שואלת על הגלריה לאמנות באום אל־פחם, מוסד פורץ דרך שהקים ביישוב האמן סעיד אבו שקרה עוד ב־1996. "גלריה פטריארכלית, גברית, שהתערוכות בה הן קול גברי", אומרת אבו חוסיין. "והיא גלריה שיש בעיה בחופש הביטוי בה".

למה? הרי יש בה גם אוצרים אורחים, גם אוצרות אורחות.

"כן, ועדיין מתאימים את הכל למגזר הערבי. זה כמו אצל החרדים — אסור לנו להציג עירום, אסור לנו להסתכל על ציורי עירום. סליחה, אמן צריך לדגול בחופש".

מריה, את מרגישה את זה?

"מה שאני למדתי הוא שצריך להבין את התרבות. אפשר להסכים או לא להסכים, אבל השאלה היא מה המטרה. אני מסכימה עם חנאן במידה מסוימת ומבינה אותה לגמרי — האמן צריך להיות חופשי ולהביע את הדעות שלו — אבל השאלה היא גם אילו צעדים צריך לעשות כדי לקדם את האמנות. האם צריך להפסיק ליצור באום אל־פחם?".

את מאוד מנומסת.

"אני באמת מאמינה שצריך להבין את התרבות. זה לא עניין של נימוס, זה משהו שלמדתי מהמורכבות של הזהות שלי. גם אצלי סבתא שלי התחתנה בגיל 12-11 וקשה לי לקבל את זה, וסבתי האוקראינית התחתנה בגיל 18, שזה גם מוקדם, ועברה קשיים אחרים, ושתיהן עברו מלחמות, וכל מלחמה עשתה את שלה. זה עולם מורכב, אי אפשר פשוט להגיד 'אני מקבלת את זה' או 'אני לא מקבלת את זה'. אני אומרת — בואי נבין, ומההבנה הזו ניצור שיח ונראה איך אנחנו מתקדמים. התכנים שלי ושל חנאן שונים".

מריה סאלח מחאמיד: "יש דימויים שאני מייצרת שמבהילים גם אותי. ב'שוף' למשל עסקתי לא רק באלימות בחברה הערבית אלא גם בתרומה של מח עצם שנתתי לילד זר. אני ניסיתי לתת חיים ובאותו הזמן ילד בן 14 נהרג באום אל־פחם"

היצירות של שתיהן הן בו בזמן אישיות ופוליטיות. הן עוסקות במציאות מורכבת באמצעות מיצבים ענקיים (אבו חוסיין) או ציורים מונומנטליים (מחאמיד), שלוקחים לעצמם מקום גדול בחלל ומייצרים תחושה של מחנק. אבו חוסיין משתמשת באובייקטים שמסמלים את החפצת הנשים והאלימות המופנית כלפיהן — גרביונים, חזיות וסכינים, למשל — ומחאמיד עובדת בעיקר עם פחם, שמסמן את עיר הולדתה, ועם סימבולים ארכיטיפיים־קדומים (דמות האם, סוסים) או מאוחרים יותר (מוניטורים, מצלמות אבטחה). ושתיהן מנכיחות את הגוף הנשי: אבו חוסיין באמצעות היעדרו, בווגינות ובתכריכים, מחאמיד באמצעות עקבות, טביעות רגליה וכפות ידיה. ומבחינתה, מה שמעניין אותה בעיקר לעסוק בו הוא הזהות המורכבת שלה.

איך את מגדירה את עצמך?

"ערבייה פלסטינית אוקראינית".

ולא ישראלית?

"אהה... זו שאלה גם לא פשוטה...", היא מהססת, ומשתתקת.

אבו חוסיין: "זה הסיבוך".

מחאמיד: "כן, זה הסיבוך, שכל הזמן אתה צריך להגדיר את עצמך".

אבו חוסיין: "הזהות שלי ברורה, תמיד היה ברור שאני ערבייה פלסטינית ישראלית, כי אני חיה במדינה הזאת, אין לי מקום אחר. לא בחרתי לחיות ברמאללה, אלא כאן. אני פלסטינית, אלה השורשים שלי, סבתא שלי, אבא שלי, השם שלי, אבל אני בישראל, ואני בוחרת בדיאלוג. עשיתי עבודות על הריסת בתים, על חומת ההפרדה, ואני לא מנהלת את הדיון הזה רק עם שמאלנים, להפך. הייתי עושה חוגי בית שהיו בהם גם מתנחלים. העניין הוא לא להתיפייף, אלא לנהל דיון. אתה תכבד את הנכבה שלי, ואני אכבד את התפיסה שלך".

מחאמיד מנסה להרהר בתוך השטף, מתחילה לומר משהו: "כן, אבל השאלה...", אבל אבו חוסיין ממשיכה: "אני לא מתעלמת מהמציאות שבה אנחנו חיים. אי אפשר. אבל יש לי תעודת זהות ישראלית ודרכון ישראלי, ויש לי שתי שפות. זה נכון שיש אפליה — אפילו במוזיאונים רק עכשיו התחילו עם טקסטים גם בערבית — ונכון שיש מי שלא אוהבים את הדעות שלי. ידעתי תמיד שאולי לא יאהבו את הדעות שלי אבל בעוד כמה שנים ילכו בדרך שלי. ראיתי את זה".

כשאבו חוסיין עוצרת, מחאמיד מצליחה לנסח את העמדה המורכבת שלה: "אני לא לגמרי מסכימה איתך. נכון, יש לי תעודת זהות ישראלית, אני חיה פה, ואני לא משנה את הדעות שלי גם כשאמנים פלסטינים לא אוהבים את זה שאני מציגה במוסדות ישראליים. זה לא שאני מכחישה את העניין הישראלי שלי. אני פשוט אומרת שזה לא פשוט לבוא ולהגיד שאני גם, כן, ערבייה פלסטינית אוקראינית שחיה בתוך החברה הישראלית".

אבו חוסיין: "אני מבינה את זה...".

מחאמיד: "גדלתי בבית פוליטי מאוד, אבא שלי כאמור שילם מחיר בעצמו, הוא עזב לקייב, למד שם משפט בינלאומי ועבד כעורך דין, הדיאלוג חשוב לי כמו שהוא חשוב לך, ואני יוצרת אותו. אבל מה שאני אומרת הוא שכל הזמן נוטים לשאול על הגדרות, אם אתה מגדיר את עצמך ככה או ככה או ככה. וזה קשה לי. הגדרות הן טובות, במובן מסוים, אבל הן גם לא. אז אני מתמקדת ביצירת הדיון, דרך העבודות והביקורת שבהן".

תני דוגמה.

"לא היה פשוט בכלל להיות מהאמנים הראשונים שדיברו על ההרג והפשע והנשק הבלתי חוקי באום אל־פחם ובכלל בחברה הערבית, כשהתקשורת הישראלית עוד בכלל לא דיברה על זה. בחברה היהודית לא מבינים כמה הנושא הזה רגיש אצלנו, כמה זה יכול לבוא לי לא בטוב בתוך אום אל־פחם".

מחאמיד מתייחסת לעבודה "שוף", שהוצגה בבית האמנים בירושלים ב־2018 ונקנתה לאוסף מוזיאון הרצליה. יש בה אשה חנוקה ברעלה שעשויה מקליעים, אשה שעיניה מכוסות, אשה שמתייסרת במיטה, ידיים שעוצרות דימום, ידיים מושטות לעזרה, כלי נשק, ניידת משטרה ועוד שלל דימויים בקומפוזיציה שנפרשת על פני 12 מטר. אבל מחאמיד מבהירה שהיא טיפלה באלימות עוד לפני העבודה הזאת. "לא רק את, תמיד מדברים על 'הנימוס של מריה', הרבה אנשים חושבים שאני שקטה ואז רואים את העבודות שלי. כי הנפש שלי טעונה מאוד, לא שקטה. וזה יוצא בעבודות. בתואר השני שלי למשל התחלתי את הפרפורמנס 'איפה אתה נתניהו', שהתייחס להבטחה שלו לשים משטרה בכל יישוב ערבי. שם התחילה העבודה שלי עם כיסויי עיניים — כיסיתי אז את העיניים של הצופים, ועד היום זה דימוי שאני עובדת איתו. אז אני עוסקת בנושאים רגישים, אבל אני מרגישה שזה מכביד עליי. גם את הפרפורמנס ההוא הפסקתי, זה היה לי כל כך כבד".

בעוד מחאמיד עוסקת באלימות הכללית בחברה הערבית, אבו חוסיין מתמקדת זה שנים באלימות כלפי נשים, וספגה תגובות לא קלות. "היו אומרים לי 'מה את מוציאה את הכביסה המלוכלכת החוצה?'", היא מספרת. "לא התקבלתי באום אל־פחם, לא הציגו אותי, הייתי הילדה הרעה, היו אפילו שנים שהתנועה האסלאמית קראה להחרים את העבודות שלי". זה קרה גם בתוך המשפחה. כשב־2005 הציגה בתערוכה ביפו מיצב מלא וגינות, קרובי משפחה קראו על כך בעיתון ושכנעו את אביה "להחזיר אותה הביתה".

מה זה אומר?

"לא היית רואה אותי. לא הייתי יכולה ליצור ולהציג".

חזרת הביתה?

"לא. אמא שלי איימה על אבא שלי שהיא תתגרש אם זה יקרה. לאבא שלי היו 550 עניבות, הוא היה אינטלקטואל, היה אפשר לדבר איתו על הרמב"ם ועל א.ב. יהושע, ועד אותו הזמן הקשר איתו היה טוב. לקראת התערוכה הוא אפילו שלח לי את כל 28 השמות שיש לווגינה בערבית, הוא כתב לי אותם בכתב יד".

תני דוגמאות.

"חנטוש, מהבל, פרג', אלשק".

אז לא חזרת הביתה. לא נכנעת ללחץ.

"אבל הוא כן. הוא לא דיבר איתי מאז. כל שש השנים האחרונות לחייו — הוא לא דיבר איתי".