3

כמה רשויות עצמאיות יש במדינת ישראל? לכאורה שלוש: הרשות המחוקקת, הכנסת; הרשות המבצעת, הממשלה; והרשות השופטת, בתי המשפט. בפועל, יש כאן לכל היותר שתי רשויות וחצי: הממשלה ובית המשפט, וביום טוב אפשר לספור את הכנסת כחצי. ורק ביום טוב.

על הנייר לכנסת יש תפקיד חשוב: לפקח על הממשלה (שהרי היא מכהנת מכוח אמון הכנסת). אבל רוב הזמן הכנסת היא פשוט הזרוע הארוכה של הממשלה.

בראשית חייה של הקואליציה, כל קואליציה, הכנסת לא מתפקדת כישות עצמאית. הח"כים עושים מה שראשי המפלגות אומרים להם לעשות (חוץ מחריגים נדירים). המפלגות החרדיות הן הדוגמה המובהקת לכך, אבל הדבר נכון לכל מפלגות הקואליציה. הכל מפוזיציה, קואליציה או אופוזיציה. אנשי הליכוד, למשל, התנגדו לחוק המטרו בכנסת הקודמת, ומיד אחרי הבחירות נשבעו לתמוך בו. ח"כים יכולים להציע אילו הצעות חוק שהם רוצים, אבל אם ועדת השרים לענייני חקיקה, שכמובן נשלטת בידי הקואליציה, התנגדה להצעת החוק, היא לא תעבור, גם אם איש קואליציה פעלתן — הרי בשביל זה אנחנו בוחרים חברי כנסת — העלה אותה.

4

בדיוני התקציב זה זועק במיוחד. התקציב הוא הספר הגדול של סדרי העדיפויות של הממשלה. הוא ההלכה והוא המעשה, הוא מגדיר את המדיניות, הוא מסמך העבודה הכי חשוב, שקובע מה המטרות ומי מקבל כסף כדי ליישם אותן. הוא כל כך חשוב, שאם הממשלה לא מצליחה  להעביר את התקציב בכנסת, היא נופלת.

היום (חמישי) הממשלה תדון בתקציב 2024-2023. לפנות בוקר היא תאשר אותו. בשלב הבא הוא יעבור להצבעות בכנסת, יחד עם חוק ההסדרים. בחוק ההסדרים עוד מתנהלים קצת דיונים, אבל הטיפול בתקציב מגוחך ממש. כל שרה ושר נדרשים להציג את תקציב משרדם בפני ועדת הכנסת הרלבנטית. הם באים עם מצגות יפות, מלווים בפקידים שיוכלו לענות על שאלות, מציגים את הכל בשעה או פחות, וזהו. חברי הכנסת לא יכולים לשנות את התקציב, לא יכולים להגיד לממשלה "סדר העדיפויות שלך עקום, נא חזרי לשולחן השרטוטים ותחשבי על זה עוד קצת", כלום.

גם אחרי שהתקציב מאושר והממשלה מביאה לוועדת הכספים, מעת לעת, בקשות לאישור העברות תקציביות — כלומר שינוי בסדרי העדיפויות שהממשלה קבעה — חברי הכנסת נדרשים רק להרים את ידם לאישור, וזהו. לעתים נדירות מישהו מתעקש לקיים על כך דיון (סתיו שפיר עשתה מזה קריירה), אבל בסוף הכסף עדיין הולך לאן שהממשלה רוצה. במקביל, הצעות חוק פרטיות שיש להן איזושהי עלות זוכות אוטומטית להתנגדות של האוצר, ולפיכך, כמעט אוטומטית, להתנגדות הממשלה. זה אומר שח"כים לא יכולים להציע סדרי עדיפויות אלטרנטיביים, גם אם הם בספסל הראשון של הקואליציה.

לכן הכנסת היא לא באמת רשות עצמאית, מקסימום חצי רשות שהממשלה נותנת לה מרחב משחקים מוגבל מאוד. רק כשהקואליציה מתחילה להיכנס לאזור הדמדומים, כשראשי המפלגות מתחילים להריח בחירות או להבין שאולי מוטב להם לשבור את השותפות, או כשכמה ח"כים חושבים שעריקה תזכה אותם בג'וב בממשלה הבאה, רק אז חברי הכנסת מגדלים טיפה עצמאות.

5

אז כבר עכשיו יש בישראל רק שתי רשויות עצמאיות, וכעת הממשלה מעוניינת להפוך אחת מהן לחצי עצמאית — על ידי סירוס היכולת שלה לבקר את הכנסת (ובהמשך גם את הממשלה). משלוש רשויות עצמאיות על הנייר, ושתי רשויות עצמאיות בפועל, נעבור לעולם של רשות עצמאית אחת בלבד. הכנסת ומערכת המשפט יהיו רשויות נכות, לווייניות של הממשלה ותו לא.

אם הכנסת היתה רוצה לשמור על עצמאותה, היא היתה יכולה לקבוע שבחוקי יסוד, או בתיקונים לחוקי יסוד, הח"כים יהיו פטורים ממשמעת קואליציונית, חופשיים להצביע כרצונם, על בסיס חירות מחשבתית. צעד כזה היה הופך את חברי הכנסת מחויבים יותר לציבור הבוחרים, לא רק לראש המפלגה. ויש עוד דרכים לחזק את העצמאות שלהם.

אבל הכנסת שלנו מכירה עיקרון אחד, ואחד בלבד — הרוב קובע. זהו. כל היתר לא מעניין. הכל מהפוזיציה. ההצבעה היא עניין פרוצדורלי בלבד, לא מהותי. וכשזה המצב כל כך הרבה שנים, מה הפלא שתומכי ההפיכה המשפטית חוזרים כל העת על עקרון הרוב כאילו כל הדמוקרטיה כולה מתמצה בו. זה אפילו לא קרקס, ואפילו לא תיאטרון מתוחכם, אלה בובות אצבע פשוטות שמישהו מזיז מכאן לכאן. וזו תוצאה ישירה של מנהיגים שרוצים סביבם את האנשים הכי לא עצמאיים שאפשר למצוא. איך אפשר לדבר על עצמאות רשויות, כשיש לנו משרתים במקום משרתי ציבור.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות