נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג קרא השבוע להידברות על השינויים במערכת המשפט, וכביכול טמן לצדדים פח. אחרי הכל, מי לא רוצה להגיד שהוא מוכן לשבת ולדבר? והמילה הידברות מזכירה שיש לנו שפה משותפת לדבר בה, שבעצם אנחנו קרובים. ובכלל, היכולת לדבר היא מותר האדם. בימי הביניים נהגו לטעון שמדרג האובייקטים בעולם הוא דומם-צומח-חי-מדבר. הדיבור הוא מקור המשמעות ושורש התרבות. היכולת לנהל דיון מורכב, להעלות טיעונים, להתווכח — זה אידאל של האנושות.

ומצד אחר, כולנו מרגישים לא נוח מול המילה הידברות - בכלל, ובפרט עכשיו. ראשית, כי היא מדיפה אותו ניחוח של מילים מכובסות שהונחתו עלינו בשנים האחרונות, "משילות" למשל. בעבר לא היתה "הידברות". היו שיחות, מגעים, משא ומתן, דיאלוג. ולשיחות, מגעים, משא ומתן או דיאלוג, שני הצדדים מגיעים במעמד שווה.

כשהרצוג הציע השבוע "הידברות", הוא היה כמו מנהל בית ספר חסר רגישות שמזמין את הבריון שמטיל אימה על כל הכיתה ל"הידברות" עם הקורבנות שלו. והבריון הבהיר: בטח, רק תנו לגמור להחטיף מכות, ואז נדבר. זו בדיוק היתה תגובת יריב לוין ושמחה רוטמן. קודם נקדם את החקיקה, אחר כך אנחנו פתוחים להידברות. אין כאן שום מעמד שווה, רק מחנה שנלחם על חיי הדמוקרטיה ועל זכויות המיעוטים, ומולו מי שדורסים הכל. המיעוטים, כמובן, לא הוזמנו לשולחן. אם הם רק ינסו לדבר, הרי ממילא יגידו שזו הסתה.