כשחזרתי לארץ הלכתי לבקר את סבתי צילה, שנפטרה מאז, בביתה בפתח תקווה. מאוד אהבתי לבקר אותה. היה לה המון סטייל, בניגוד לפונקציונליות הפתח־תקוו'אית. כשהראיתי לה את התיק היא התחילה לבכות ולדבר בהתרגשות ביידיש. היא היתה בטוחה שזה תיק שהיה לה פעם בפולין ואבד. היא פתחה אותו בידיים רועדות, הרימה את המראה ולא הפסיקה לבכות. הרגשתי שזו סגירת מעגל. האם זה באמת היה התיק שלה? אני לא יודעת, אבל בכל מקרה זה דמה מאוד למשהו שהיה לה, ואני בחרתי אותו מתוך מאות תיקים. אין לי הרבה פריטי וינטאג', אבל לפעמים משהו תופס אותי. עם התיק הזה אני הולכת המון, עד היום.

אני מתלבשת קלאסי ומאופק, עם צבעים מונוכרומטיים, זהירים ושקטים. אין לי במלתחה פריטים אדומים או ורודים. אני לא אלך עם תכשיט מפלסטיק, מקסימום שרשרת דקה מזהב או עגילי יהלומים. אני לובשת הרבה חליפות, ולא אצא מהבית עם טרנינג, אבל אני לא מותגיסטית. להפך: אני לא אוהבת שאנשים נראים כמו שלט חוצות.