הכל נכון, אבל ביונסה היא משהו אחר לגמרי, מודל חדש וחסר תקדים. ספק אם יש עוד כוכבות שבעשורים האחרונים יצקו כל כך הרבה משמעות לתוך תבנית הדיווה הסטנדרטית, ואף אחת מהן לא היתה שחורה. לביונסה יש הבנה עמוקה ואמיתית, נדירה, ועל בשרה, של מה זה להיות אשה, ושל מה זה להיות אשה שחורה. והיא מעבדת שכבות על שכבות של התרבות האמריקאית השחורה, ומסוגלת לשכלל את הסממנים של ההיסטוריה הזאת ולהטעין אותם במשמעויות עכשוויות ורלבנטיות.

היא עושה שימוש ראוותני ומהפנט באלמנטים מתרבות הקולג׳ים השחורים (תזמורת המצעדים), היא חוגגת אופנות שנחשבו נחותות (שיני זהב, למשל, מככבות בקמפיין החדש, וספק אם מישהו ממייסדי אדידס הגרמנית היה מעלה דבר כזה על דעתו), היא מודיעה על ההיריון שלה בצילום שמהדהד את האיקונות של מריה הקדושה (כולל גוני צבע מדויקים) ואת התרבות האפריקאית (מרבד פרחים). היא שייקר של דימויים, והשימוש שלה בהם לא משטיח אותם אלא מנציח אותם, ואותה, כעוד שכבה תרבותית. כן, לפעמים זה מהונדס למדי, אבל זה אף פעם לא מתחנחן (היא מגבילה את החשיפה שלה ברשתות החברתיות וכמעט שלא מתראיינת) ולא מדולל כדי להתאים לקהל הלבן. וזה תמיד מוגזם כדי לא לפספס את הקהילה שלה. כל אלה הופכים את ביונסה לא רק למי שמעבדת בלי הפסקה את ההיסטוריה השחורה בארצות הברית, אלא גם למי שנהפכת בעצמה לחלק משמעותי ממנה, שעוד יילמד בעתיד.

‍