הגעתי לפה בעקבות אשתי. אנחנו גרים באזור שבו גדלה, מרחק שלוש וחצי שעות נסיעה מסידני, שמאופיין בחופים יפהפיים, המון ירוק וחיות בר. השריפה הראשונה הגיעה בסוף אוקטובר. ענף נפל על קווי חשמל בשמורת יער מדרום לכפר שלנו. בנסיעה הביתה ראינו עשן לצד הכביש ועד שהגענו כבר קיבלנו התראה באפליקציה של מכבי האש והעשן היתמר גבוה לשמיים.

השכנים שלנו, זוג בני 60 פלוס שמתנדבים ככבאים, אמרו שכרגע הרוח דוחפת את השריפה לכיוון הים, אבל בערב צפוי שינוי כיוון והשריפה תבוא אלינו. החלטנו שלא לקחת סיכון. ארזנו את הילדים, את חיות המחמד ואת הרכוש היקר לנו, ונסענו לאמא של אשתי שגרה רבע שעה מכאן. היה לילה מותח וקשה כי הבית שלנו מוקף ביער טבעי. בחצות השכנים סימסו לנו שהאש הגיעה לחצר. שתי כבאיות נלחמו על הבית שלנו, ולמזלנו הצליחו להציל אותו.

בבוקר חזרנו לראות שהבית עוד עומד, וכשהגענו הבנו שהכבאים בלמו את השריפה מלהגיע לבית, אבל עזבו כי היתה שריפה נוספת דחופה יותר, כך שהחצר האחורית עדיין בוערת באש נמוכה. חברים באו לעזור, השתלטנו ביחד על האש ומנענו ממנה לדלג לחצר השכנה. במשך שבוע קמתי כל בוקר ובבגדים מפויחים עבדתי לכבות את מה שעדיין בוער. למדתי כמה חשובים מגפיים טובים, כי השורשים של העצים ממשיכים לבעור מתחת לאדמה בלי הפסק.

כשבועיים לאחר מכן הגיע מזג אוויר קיצוני מאוד — טמפרטורות גבוהות ורוחות חזקות. יותר מ־200 שריפות בו זמנית פרצו בניו סאות' וויילס (במדינה שבה שוכן הכפר), 17 מהן בדרגת חירום גבוהה. אחת מהן, שהיתה צפונית לכפר שלנו, התפשטה במהירות והשמידה כמעט חצי מהבתים בכפר סמוך קטן על ההרים. במשך כמה ימים האש השתוללה, המון עשן, דרכים חסומות והליקופטרים ומטוסי כיבוי חגים מעל הראש. אשתי לקחה את הילדים למקום רגוע יותר, ואני נשארתי פה לבד לשמור על הבית. כל הזמן אני על אפליקציה שסורקת את רשתות הקשר של הכבאים, בודק מפות באפליקציה של מכבי האש, בקשר עם חברים כדי להבין מאיפה מגיעה אש, עולה לגבעה מקומית לתצפית — הכל היה ממש אפוקליפטי. זה מטורף.

כשמזג האוויר השתפר והשריפות הקרובות נרגעו, הכפר שלנו הוקף בטבעת של אדמה חרוכה. במשך כמה שבועות היה ריח חזק מאוד של עשן משטחים עצומים של יערות שהמשיכו לבעור. רק גשם רציני באמת יכול לכבות את זה, וכזה הגיע רק בסוף ינואר. ועדיין מדי פעם הרוח יוצרת התלקחות, שומעים כבאים, מטוסי כיבוי מעל הראש, מריחים עשן מאיזשהו כיוון, מקבלים התראות באפליקציה — זה הנורמלי החדש שלנו.

הדבר הכי קשה בסיפור הוא הילדים. הם מתמודדים יחסית בסדר, אבל העברנו כמה שבועות קשים עם ימים של היסטריה. התפקיד שלנו כהורים הוא לתווך את המציאות לילדים ולשמור להם על תחושת ביטחון. וזה קשה. אנחנו משתדלים לא לאבד עשתונות ואופטימיות. אבל התחושה קשה. המחשבה על מה מחכה להם בעתיד מבהילה.

המודעות שלנו למשבר האקלים לא נולדה עכשיו. אנחנו מתעסקים בו זמן רב בקהילה שלנו שסובלת מהבצורת הממושכת, אירגנו הפגנות וניסינו לשכנע פוליטיקאים להכריז על מצב חירום אקלימי, עוד לפני שהתחילו השריפות. הבעיה היא שלמרות הקונצנזוס שיש בקרב המדענים על כך שמשבר האקלים נוצר מנזקים מעשה אדם, הממשלה מתעקשת על שימוש בפחם מזהם. ראש הממשלה אפילו הניף גוש פחם בפרלמנט. אני לא מבין איך אפשר להמשיך ולהתעלם מכל המחקרים כשאזהרות המדענים מתממשות לנו מול העיניים.

הגעתי לאוסטרליה לטיול ארוך של אחרי צבא, ועבדתי בהקמה של חווה סולרית בסמוך לסידני. כשהתחילו השריפות, עברתי דרומה ליתר ביטחון, אבל לא דמיינתי שהן יגיעו לכאלה ממדים. קרובת משפחה שלי, שמעורבת בארגון smartAID (ארגון סיוע ישראלי שמתקין טכנולוגיות חיוניות באזורי אסון, כמו חשמל ותקשורת), סיפרה לי שמרכיבים משלחת ישראלית של מתנדבים. יש כאן רשת חברתית מאוד גדולה של מטיילים ועובדים ישראלים, אז גייסנו עוד כעשרה ישראלים וכולם הגיעו בהתראה קצרה.

עכשיו אני חלק מקבוצה ששוהה כאן במחנה אוהלים וקרוונים ענק יחד עם הצבא ומתנדבים מקומיים. הנסיעה לכאן לא היתה פשוטה. כל הנוף כאן צבוע בצבע אחד — שחור. לצד הדרך היו מוטלות הרבה חיות מתות, הרבה עצמות חרוכות. העצים מפוחמים. את רואה קנגורואים מבוהלים שמסתובבים ליד החוות. פעם הם היו מוכנים לאכול מהיד שלך, עכשיו הם מפחדים מבני אדם, מתגוננים. למדתי שאם יש רכב שעצר בצד הדרך, כדאי לעצור גם, כי הם כנראה מצאו קואלה. ואם קלטנו קואלה על עץ, זה בכלל סימן טוב. המספר שלהן כל כך הצטמצם בעקבות השריפות, שהן בסכנת הכחדה.

הקבוצה שלנו מפוצלת לצוותים. יש כאלה שמתעסקים בהצבת מתקנים להאכלת חיות בר בשטחים פתוחים, למשל, ואני פעילה בצוות שמסייע לחוואים. אנחנו פוגשים חוואים שנשרפו להם השטחים, ועוזרים להם להתחיל לחדש. קודם כל מפרקים את הגדרות השרופות, מפנים את כל הפסולת, מסלקים עצים שרופים שנפלו. אחר כך בודקים מה צורכי החוואים מבחינת חשמל, פאנלים סולריים וכו'. כל דבר שהם יכולים להזדקק לו — אנחנו פה לרשותם.

כרגע אנחנו רשומים פה לשבוע, ואין לדעת לכמה זמן זה יתארך, כנראה שאחרינו תבוא משלחת שנייה של smartAID. זה הכרחי. לאדם שעבר כזה אסון ייקח נצח לשקם הכל לבד. רק מלהביט באורך של גדר שנהרסה, מבינים שזו עבודה לכמה אנשים.

אלה אנשים שעבר עליהם אסון נוראי, ולא ממש יודעים מאיפה להתחיל מחדש. יש כאלה שנשרף להם כל הבית, כאלה שנשרף להם כל העסק. מתחילים מאפס ממש. זה המעט שאפשר לעשות עבורם.

אני גרה במרכז סידני כבר שבע שנים, מרחק של 30–40 ק"מ משריפות ענק, ואני מרגישה כמו בפיגוע הראשון בישראל. פשוט לא יודעת איך לעכל. את פותחת חלון בבוקר — יום אחד יש סידני, ויום אחר אין. כאילו עברה מלחמה גרעינית על העיר. השריפות הן רק בטלוויזיה, אבל כשאת מסתכלת החוצה השמיים כתומים, השמש כתומה, צבעים שהעין לא רגילה לראות. סידני תמיד היתה יפה לעין כל כך, צבועה בכחול וירוק, ועכשיו כאילו מישהו סובב כפתור, והכל כתום, אפור ואבק.

יש פה רוחות עזות. כמות אדירה של חורש שרוף. זה מעציב. במקום אבק יש פיח בבית, וריח העשן לא מרפה. היו ימים שזיהום האוויר היה כבד פי 40 ממה שמותר. מחלקים לנו פה מסכות עם פילטר ברחוב, שנוכל לנשום פחות זיהום, אבל המצב מטורף. לפעמים העשן כל כך סמיך שאת לא רואה את הבית שממול.

והאסון הזה תופס אותך בעוד מקומות. את נוסעת בכביש, ויש עצים חרוכים בכל מקום. מחשש לנפילה שלהם, יש כבישים מסוימים שאסור לנסוע בהם. השריפות גם משנות את מזג האוויר. פתאום יש גשם של פיח. גשם של עלים שרופים.

החברים שלי בישראל צוחקים שבזמן שאוסטרליה בוערת, ישראל טובעת. הכל תוצאה של משבר האקלים. זה כבר לא משהו שרק קוראים עליו בעיתון, וזה לא אירוע חד־פעמי. זה תהליך שמסתער עליך. הכי מפחיד אותי לראות שאנשים מתחילים לקבל את זה כשגרה, שלחיות עם מסכה נגד עשן זו פשוט המציאות החדשה. העין מתרגלת לדברים האלה ואסור. כאמא מפחיד אותי לחשוב שהילדים כבר לא יוכלו לגור באזורים האלה.

אנחנו גרים בקנברה כבר חמש שנים. זו עיר שבנויה כעמק בין הרים, שכולא בתוכו את העשן הכבד שמגיע מכל היערות שנשרפו בטווח של עשרות קילומטרים סביבנו. אתה יוצא החוצה ושורף לך בגרון, צורב בעיניים. אנחנו הולכים ברחוב במסכה, אבל פחות ופחות אנשים שמים אותן ברחוב, משום שהתרגלו. זה מסוכן. כל מה שאנשים נושמים עלול להתבטא בסרטן ריאות.

בימים האחרונים היה כאן ברד אגרסיבי שהחריב חצי עיר. אנשים הגיעו במכוניות לאוניברסיטה, ובזמן שהיו במשרדים השמשות שלהם התנפצו לגמרי מכדורי ברד בגודל של תפוז. אתה עובר על פני שורה שלמה של מכוניות מנופצות. אז היום קיבלנו מייל מהאוניברסיטה שמנחה אותנו שלא להגיע עד להודעה חדשה.

השינויים במזג האוויר קיצוניים. זה כבר לא משהו שיקרה בעוד 20 שנה, אלא קורה היום, אתמול ובעוד שבוע. בדצמבר נשבר פה שיא החום: מדדו 43.8 מעלות — 2 מעלות יותר מבשנה שעברה. זה לא אירוע של יום בודד, אלא מגמה שמחמירה משנה לשנה. והממשלה פה היא בכיס של תעשיית הפחם המזהמת, אז היא לא עושה כלום בנדון.

"היום זה פה, מחר זה במקום אחר. זו בעיה גלובלית. פשוט כשזה מקומות שבהם גרים יותר מערביים ועשירים, זה מעניין יותר את התקשורת. כשיש שטפונות באפריקה לאף אחד לא אכפת. השריפות באמזונס לא ממש יצרו הד עולמי. אבל על השריפות באוסטרליה כולם שומעים. העניין הוא שאין שום מדינה שחסינה לזה.

אני גר במלבורן כבר 50 שנה, ומעולם לא ראיתי זיהום אוויר כל כך מזעזע. אנשים הולכים ברחוב ונחנקים. אין רוח והפיח ישב על כל העיר. הזיהום הוא גם הרבה מעבר לעשן. בין אלפי הבתים שנשרפו היו כאלה שנבנו בתקופה שבה עוד השתמשו באזבסט. האבק והפיח עולים לשמיים ויורדים בחזרה בגשם מזוהם שמחלחל למכלי המים שאנשים שותים בבתים. בעלי המכלים התבקשו לרוקן אותם, לחטא ולמלא מחדש, כי מי השתייה לא היו בטוחים לבריאות הציבור.

אני וטרינר במקצועי. כל חיי עסקתי בהגנת החי ואפילו התנדבתי שנים באגודת צער בעלי חיים המקומית. כחובב טבע זה כואב, קשה, מרגיז לראות איך הטבע נכחד מול עיניך, איך חיות סובלות. אני יודע, למשל, שהקנגורו יכול לרוץ ולברוח מהשריפה, אבל פרות לא יכולות לרוץ הרבה. יש חיות שנכוות קשה ברגליים ובבטן, כי הן רצות על אדמה בוערת, אחרות נפגעות בעיניים מהגיצים שפוגעים בהן. סוסים מקבלים מחלות בטלפיים כי הפרסה מאוד רגישה, ונוצר עיוות ברגל. יש כבשים שנשרפות כליל בגלל הצמר שמושך אש בקלות. והקואלות המסכנות, האינסטינקט שלהן הוא לטפס לצמרת של עץ בשעת מצוקה ולהסתתר בתוכה. אבל אם יש רוח חזקה, היא בבת אחת מדליקה באש את כל צמרות העצים, והן נשרפות שם. זו הסיבה שהן נמצאות בסכנת הכחדה עכשיו.

הגשתי בקשה לסייע באזורי האסון דרך ארגון הרופאים הווטרינרים של מדינת ויקטוריה וגם דרך ארגון הרופאים הווטרינרים שעובד עם הממשלה. כרגע רק ועדה ממשלתית קובעת מי יכול להיכנס לאזורי האסון, ובלי רשות כזאת המשטרה לא מאפשרת להיכנס. בינתיים לא קראו לי לבוא. אולי יש מספיק וטרינרים ואולי אני כבר פנסיונר זקן מדי עבורם.

השריפות לדעתי עוד לא נגמרו. שיא הקיץ באוסטרליה מגיע בפברואר לא בינואר, והשנה השריפות הכבדות באזור התחילו כבר בדצמבר. כולם כל הזמן מדברים על זה שאנחנו רק בתחילת הקיץ. יש כל הזמן מסרים לציבור מרמת השריפות ועד רמת העשן. היום יש שלוש־ארבע מסיבות עיתונאים ביום, כל הזמן מייעצים בכלי תקשורת מה צריך לעשות, מאילו כבישים פתוחים אפשר לברוח. כרגע במדינת ויקטוריה יש עדיין עשרות שריפות שבוערות, ואנשים מחכים למזג האוויר שישתנה, לגשם חזק מספיק שיכבה אותן. לפחות מה שנשרף כבר לא יכול להישרף שוב.

‍