ביקורת בונה

//

כתבה ואיירה: מיטל שפירו

ביקורת בונה

כתבה ואיירה:
מיטל שפירו

מייגן מרקל

מכשפה.

היא פיתתה דוכס בשובל ממתקים,

חטפה אותו ליערות קנדה,

ובסוף תצלה אותו כמו חזרזיר. זו גישה רווחת שצצה מדי פעם בתרבות, בדיבור על חמות וכלה: המכשפה נגד האמא הטובה, האם החורגת מול הנסיכה האומללה. זוכרים איך ציפורה, אמו של דודו אהרון, כישפה את בנה כדי שייפרד מאשתו? איך החברים של אייל גולן האשימו את זוגתו הצעירה דניאל גרינברג בכישוף? איך מקורביו של שימי תבורי טענו זאת על יהודית באומן? כשגבר נעלם מהרדאר ובוחר באשתו על פני אמו, גרושתו או חבר מרעיו, הוא ככל הנראה כושף.אנחנו ב־2020. אפשר היה לצפות שכשקורה אירוע סנסציוני כמו המגזיט נוכל לדבר עליו בלי לדרדר את הדיון למחוזות המאגיה. אפילו אולפי דיסני, סוכני האגדות שבחיינו, כבר הפסיקו לתאר נסיכות פסיביות ונסיכים מצילים ועברו לדמויות מורכבות כמו אלזה נסיכת הקרח או מליפיסנט, המכשפה מ"היפיפייה הנרדמת", שזכתה לסרט שמציג את ה"סיפור האמיתי" שלה. ספויילר: לא כזאת רעה. It's complicated.

וב־2020 מכשפה זה משהו מגניב, לא? ההעצמה הנשית של העשור האחרון, זו של ה"קוליות" באינטרנט וזו של הדודות בסדנאות החימר, ניכסה לעצמה את כתר הכישוף. התקינות הפוליטית חוגגת את "המנהגים הישנים של העמים" (כישופים למיניהם), אושיות אינסטגרם קוראות לעצמן מכשפות, היפסטרים אקדמאים פותחים מפות אסטרולוגיות, קואוצ'ריות ודולות מסתובבות בגלימות, מעגלי נשים מגרשים רוחות ושדים פנימיים בתרגולים מסתוריים בפרדס חנה, ולכל ראפרית שמכבדת את עצמה יש לפחות בית אחד על זה שהיא מכשפה שאי אפשר לשרוף או להטביע. לא הוקענו את הכישוף, כי עוד לא סיימנו להשתמש בו.

העניין הוא שפעם היינו חכמים יותר. לא תמיד היו מלך טוב ותמים, אמא טובה ומתה, אמא חורגת רעה, עלמה במצוקה, דרקון ואביר אמיץ. בעבר הרחוק, אגדות עם שסופרו מפה לאוזן היו הרבה יותר אפלות, אבל גם הכירו במציאות רגשית מורכבת. דמות האב לא היתה צריכה להתפצל למלך טוב ודרקון רשע, היה ברור שזה אבא קונקרטי שכולא את בתו במגדל. האם לא היתה מפוצלת לאמא הטובה והמתה ולאמא החורגת המרושעת, היתה רק אמא שהיא גם טובה וגם רעה. לא היה צורך בכישוף, כי אפשר היה להכיל את העובדה שלפעמים אנשים לא עושים את מה שמצופה מהם, שלפעמים Shit happens.

מייגן לא כישפה את הארי, ולא גנבה אותו מסבתו. שניהם פשוט התאהבו ורצו משהו אחר. היא היתה רק חלק במהלך שבו, בסופו של דבר, הנסיך עזב מרצונו החופשי את התואר "הוד רוממותו". זו התבגרות. לפעמים היא צורבת כמו אש של דרקון, אבל אין שום דרקון. כשאנחנו קוראים למישהי "מכשפה", גם אם זה בקטע מעצים, אנחנו מתחמקים מלקבל את הדברים כמות שהם. לא נעימים, אבל אנושיים.
ומכל הממלכה המבוהלת ממכשפות היחידה ששמרה על קוליות היא דווקא המלכה. היא שללה מהארי ומייגן את התארים, אבל הבהירה שתמיד יישארו חלק מהמשפחה. בסופו של דבר נכד פושטק זה אולי מעליב, אבל לא עילה מספקת להעלות אנשים על המוקד.