לפני כחודשיים בישר המשרד על הסדר פשרה שהושג עם קצא"א, חברת צינור הנפט שאחראית לדליפה. כותרת ההודעה חד־משמעית: "קצא"א תפצה את הציבור בסכום חסר תקדים של יותר מ־100 מיליון שקל". והוסיפו בגאווה: "הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני אקולוגי לציבור הוא הגבוה ביותר שהוסכם בהליך בתחום המפגעים הסביבתיים".

אכן, 100 מיליון שקל הם סכום גבוה, שירתיע גופים מזהמים. הבעיה היא שאם צוללים לאותיות הקטנות של ההסדר שהושג, מתברר שהתמונה הרבה פחות מרשימה. קצא"א לא בדיוק תשלם את הסכום האמור, לא כל מי שנפגע ייהנה ממנו באמת, ויש מי שיקבל הרבה מהפיצוי אף שספק אם הוא ראוי לו.

ראשית, 32 מיליון שקל מכספי הפשרה הם סכום שכבר הוצא על ידי קצא"א טרם ההסדר. "קצא"א מצהירה כי בעקבות אירוע הדליפה", נכתב בהסדר, "הוציאה 32 מיליון שקל בביצוע פעולות והתקשרויות... לטובת פעולות שיקום בשמורה ופעולות מחקר. בין היתר בוצעה שאיבה של 2,100 מ"ק נפט מהשמורה וכן 54 אלף טון של קרקע מזוהמת הועברה לאתרים חיצוניים לטיפול...".

כלומר כשליש מסכום הפיצוי כלל אינם פיצוי אלא עלות — לפי הצהרת קצא"א — של פעולות מתחייבות שביצעה לצמצום הנזק. התייחסות ל־32 מיליון השקלים כחלק מהפשרה היא לכל הפחות מטעה. לא מדובר בפיצוי, אלא בעצירת התפשטות הנזק ובצמצומו. כפי שחברת מזון שנמצא פגם במוצריה, למשל, אינה מחשיבה את עלות הסרת המוצרים מהמדף כ"פיצוי".

מעבר לכך, מדובר בסכום שקצא"א הוציאה מיד אחרי הדליפה והרבה שנים לפני הפשרה, כך שברור שהוא אינו הישג של המדינה או התובעים. צירופו לסכום הכולל נועד להאדיר אותו, מה שמסייע לקצא"א להלבין את עצמה ולהצטייר כמי שנטלה אחריות.

נמשיך: מתברר שלא פחות מ־10.4 מיליון שקל יזרמו בכלל לעורכי הדין, לפי הפירוט הבא: קצת יותר מ־7 מיליון שקל לעורכי הדין ב־2 תביעות ייצוגיות שאוחדו (אחת שיוצגה על ידי עורכי הדין אסף פינק וחיה ארז, ושנייה שבה ייצגו עורכי הדין יעקב סבו, חגי קלעי ואוהד רוזן). המעורבים במשא ומתן העידו שאינספור דיונים הוקדשו לצורך לקבוע את החלוקה הפנימית של השכר ביניהם.

חצי מיליון שקל שקל ישולם לעו"ד עינת בן משה, שייצגה בתביעה ייצוגית נוספת שהתייחסה לנזקי תושבי באר אורה. כ־1.1 מיליון שקל יקבל משרד שבולת, שייצג את המועצה האזורית חבל אילות. ובנוסף לכל אלה, 1.5 מיליון שקל ישולמו כהחזר הוצאות משפטיות אסטרונומי, למשל עבור חוות דעת מקצועיות.

המשמעות היא שיותר מ־10% מהפיצוי המוצהר (ולמעשה יותר מ־20% מהפיצוי בפועל, כמפורט כאן), יזרמו לעורכי הדין. למה בעצם? הרי מדובר במקרה שהוא בז'רגון המשפטי "כסף על הרצפה": אירוע בקנה מידה ארצי ובעל תהודה עצומה, שאחראית לו חברה בשליטה ממשלתית שאינה יכולה לחמוק מאחריותה.

יותר מכך, התביעות הייצוגיות שולבו עם הליך האכיפה האזרחית שבסמכות המשרד להגנת הסביבה. מי שגיבשה את ההסכם וליוותה את הליך הגישור שנערך היתה היחידה לאכיפה אזרחית בפרקליטות המדינה. כלומר, המדינה נשאה בחלק ניכר מהייצוג המשפטי ומעלויותיו. מדוע אחרי כל זה צריך להפריש 10.4 מיליון שקל לעורכי הדין הפרטיים?

הלאה. 9.7 מיליון שקל מהפיצוי יופנו ל"תוכנית החברה החדשה לניטור ומניעת זיהום קרקע ומים". בעברית פשוטה, מדובר בכמעט 10 מיליון שקל שחוזרים לקצא"א (ולמעשה לא יוצאים ממנה), אלא פשוט "נצבעים" כסכום שהחברה תשקיע בהגברת הבטיחות.

כאן ראוי להזכיר שקצא"א, שהוקמה בסוף שנות ה־60 כמיזם משותף של רפובליקת איראן וממשלת ישראל (ובאחרונה אוגדה מחדש תחת השם קו צינור אירופה־אסיה), היא חברה שנהנית מחיסיון כמעט מוחלט, לפי חוק, בכל הנוגע לפעילותה, תקציבה, השקעותיה והתנהלותה הפנימית.

אז מי יפקח על "תוכנית החברה לניטור"? בהסדר נכתב כי בסוף כל שנה תמסור קצא"א למשרד להגנת הסביבה ולתובעים אישור על ביצוע פעולות באותה שנה. יפה. אך למען הסר ספק, נכתב במפורש בהסכם כי "אין באמור כדי להקנות זכות לעיון בדוחותיה הכספיים של קצא"א". בהצלחה למפקחים.

מכל זה עולה שהסכום שישמש ממש לפיצוי על הנזק הוא 44.6 מיליון שקל. פחות ממחצית הסכום העגול והמרשים שזכה לכותרות. 20 מיליון שקל מהם ישולמו לרשות הטבע והגנים, שתשתמש בכסף לשיקום השמורה לפי שיקול דעתה. כ־15 מיליון נוספים יועברו לקרן לפי חוק תביעות ייצוגיות וישמשו למטרות סביבתיות וחינוכיות, ביניהן מחקרים של שיקום אקולוגי וניטור השמורה. 6.8 מיליון יועברו למועצה אזורית חבל אילות, לטובת פרויקטים סביבתיים וקהילתיים לרווחת תושבי באר אורה והמועצה.

והתושבים? 1.5 מיליון שקל בלבד ישולמו ישירות לתושבי באר אורה, כפיצוי על נזקים לא ממוניים, עוגמת נפש וירידת ערך. מבדיקה שערכנו, בבאר אורה חיות 230 משפחות. זה מקנה לכל משפחה כ־6,500 שקל. פיצוי? הסכום רחוק מלכסות שכר טרחת עורך דין בעסקת נדל"ן קטנה. כשפנינו בשאלה בנושא התשובה היתה שבכלל לא ברור שהיתה ירידת ערך.

סכומים קטנים נוספים ישולמו בהחזר הוצאות למדינה (414 אלף שקל), לרשות הטבע והגנים (100 אלף שקל),  ולארגון אדם טבע ודין ( 300 אלף שקל) שלקח חלק בדיונים כידיד בית משפט. לקינוח, 19 התובעים הייצוגיים עצמם — לא עורכי הדין — יקבלו יחד מיליון שקל. אחוז בודד מסכום הפשרה המוצהר.

היכנשהו מסתתר גם שכר הטרחה שקיבל מגשר הצמרת עמוס גבריאלי. אלא שהציבור לא יוכל להתוודע לסכום הזה, משום שהוא חסוי.

במקביל, על אף שחלפו 5 שנים מהאירוע, הפרקליטות טרם החליטה אם לנקוט בהליך פלילי נגד קצא"א ומנהליה. לדבריה, "התיק נמצא בהשלמות חקירה ולכשיוחזר תתקבל ההחלטה הסופית".

בעקבות כל זאת, המשרד להגנת הסביבה היה צריך להכריז על פיצוי של 50 מיליון שקל לכל היותר - סכום נמוך משמעותית, שאינו חורג מקנסות שמושתים היום במסגרת אכיפה אזרחית על גופים מסחריים גדולים. רק בחודש שעבר, למשל, חייבה רשות התחרות את קוקה קולה ב־39 מיליון שקל על שימוש בכוח מונופוליסטי — וזה עוד אחרי הפחתה מ־62 מיליון שקל שהושתו עליה מלכתחילה.

אז למה להתהדר ב־100 מיליון? את מי משרת ציון סכום גבוה בהרבה מהפיצוי בפועל? במקרה הזה הוא משרת את שני הצדדים: קצא"א, שגם כך סובלת מיחסי ציבור גרועים ומביקורת על חוסר שקיפות, יכולה לנופף בנכונות לשלוח יד עמוק לכיס.

ואילו המשרד להגנת הסביבה יכול להתהדר באכיפה משמעותית ובפעולה נחושה נגד חברה שיצרה מפגע סביבתי. בשנים האחרונות המשרד איבד הרבה מהקרדיט שלו, נוכח נרפותו במאבקים סביבתיים, מהגז עד בקבוקי הפלסטיק. דו"ח מבקר המדינה ביקר בחריפות את התנהלותו מול גופים עסקיים. לכן יש לו סיבה טובה לנופף ב"שוט הארוך" שנשלף מול קצא"א.

אלא שהמשרד אינו גוף מסחרי, ומחויבותו היא לאזרחי המדינה. הוא אינו אמור לסייע לחברה מזהמת להיראות תומכת סביבה. הוא אמור להיאבק בה לפי חוק, ובעיקר להימנע ממניפולציות ופופוליזם ולפרסם רק את הסכום האמיתי שהצליח לכפות עליה לשלם. נדמה שגם בפעם הזאת הוא כשל.

‍