נתניהו (את שם המשפחה קיבלה עם נישואיה לאחד מבני דודיו של בנימין נתניהו) לא נזהרת. כל חייה היא התמחתה בכלכלה של משאבי טבע, ייעצה לממשלות, לאיחוד האירופי, לאונסק"ו, עבדה עם המגזר הציבורי והפרטי — ובעיקר שימשה, במשך שבע שנים, המדענית הראשית של המשרד להגנת הסביבה. ספק אם יש עוד אדם בארץ שמסוגל לראות את התמונה המלאה שממפה את משאבי הטבע של ישראל, אתגרי האקלים וההקשרים הבריאותיים, הכלכליים, הסביבתיים והחברתיים שלהם כפי שהיא רואה אותה. וכשהיא מנתחת את התמונה הזאת, התובנות שלה קשות: שרשרת של טעויות בטיפול במאגרי הגז הובילה לכך שאנחנו מסונדלים לעניין לעוד שנים ואף עשרות שנים, על חשבון פיתוח מקורות אנרגיה חלופיים, ובראשם אנרגיה סולארית. לישראל, היא קובעת, אין מדיניות אנרגיה, ואין לה מדיניות סביבתית, והמשרד להגנת הסביבה הוא גוף אנכרוניסטי ומיותר. שנתיים אחרי פרישתה מהמשרד, כשהיא רואה שעוד לא מונה לה מחליף, נתניהו מתראיינת לראשונה וחשה מחויבות להתריע. התמונה שהיא מציירת צריכה להטריד כל ישראלי.

"אלפי ישראלים מתים בכל שנה מזיהום אוויר, רבים יותר חולים, ונפגעת איכות החיים", מספקת ד"ר נתניהו את המסגרת הכללית לדיון. "לפי ארגון הבריאות העולמי בשנים האחרונות כמעט 1,900 בני אדם מתים בישראל בשנה כתוצאה מחשיפה לזיהום אוויר, בהקשר של מזהם ספציפי אחד שנקרא חלקיקים נשימים PM2.5 — וזה בלי שבדקו את הפליטות האחרות, וכידוע לנו יש גם מזהמים אחרים".

וכשזה המצב, הצורך להפחית את הזיהום — באוויר וגם במים ובקרקע — הוא אקוטי. בכל הקשור לאנרגיה, הגז אמור היה להיות הפתרון. גם נתניהו עצמה חשבה כך, אבל המציאות המדעית השתנתה ודעתה השתנתה בהתאם, ואילו התוכניות של ישראל לא טרחו להתעדכן. נתניהו היתה חברה בוועדת צמח לבחינת משק הגז בישראל, ושם, היא אומרת, "תמכתי בגז כי הוא היה חלופה לפחם, שמזהם והורג אנשים. ואני עדיין חושבת שצריך היה לנצל את מאגר תמר, ודרשנו אז להגדיל את כמות הגז שבאה ממאגר תמר".

איך אפשר היה להגדיל אותה?

"על ידי הקמת צינור נוסף, הגדלת הצינור הקיים או הזרמת כמויות גדולות יותר על ידי מדחסים". השאיפה היתה להפיק כמה שיותר מהמאגר הקיים, כל עוד אין חלופות, היא מסבירה, "ובעניין הזה תמכו בי השרים גלעד ארדן, עמיר פרץ ואבי גבאי. כולם הבינו את חשיבות הגז. רצינו אותו אז, ורצינו כמה שיותר ממנו. אבל עכשיו הגז הגיע מאוחר מדי, הקידוחים

נמצאים בפאזה של עשר שנות איחור. בזמנו שלמה ולד, שהיה המדען הראשי של משרד האנרגיה, ואני חשבנו שצריך לבנות מתווה שיאפשר לנו לסגת ב־2020, כדי שנראה אם צריך גז או שיהיו כבר חלופות. ב־2012 לא ידענו כמה גז יש בתמר וכמה יתגלה בלווייתן, אבל גם לא שיערנו שיהיו טכנולוגיות שישחררו אותנו מהמשאב הטבעי. הפאנלים הסולאריים, למשל, כבר מייצרים אנרגיה הרבה יותר זולה מגז ומשחררים אותנו מהתלות בו. וכיוון שלא ידענו דברים כאלה צריך היה לקבל החלטות זהירות, בלי להתקבע".

ואיך נראית ההתקבעות? איפה התלות של ישראל בגז באה לידי ביטוי?

"לאחרונה פורסם על תוכנית לחבר לרשת הגז 18 שכונות שנמצאות בתכנון, כדי שישמש לצריכה ביתית. זה לא מה שהמדינה צריכה לעשות, להביא את הגז לבתים. בפתח העשור השלישי של המאה ה־21 אין מקום להוביל צנרת גז לשכונות חדשות. במקביל, עומדים גם להקים תחנות כוח קטנות צמודות לערים (מתקני ייצור חשמל מגז שרשות החשמל מתכננת). מעבר לזה שמדובר במפגע סביבתי, מה יקרה אם חס וחלילה מחיר הגז יעלה? וכאמור לא צריכים לעודד את הקמת התחנות האלה, צריך אנרגיה סולארית".

למעשה, אומרת נתניהו, "מאגר תמר מספיק, לא צריכים את מאגר לווייתן". היא מכוונת לכך שכמות הגז בתמר אמורה להספיק לעוד כ־20 שנה לפחות, ולדעתה הרבה לפני שהיא תיגמר יהיה צריך לעבור לאנרגיה מתחדשת. אלא שמעבר כזה לא קורה, כי בעצם אנחנו משועבדים כבר לפרויקט הגז.

למה זה קורה, בעצם?

"אני רוצה להגיד אמירה לא פשוטה: מה שמנהל את המוטיבציה שהמיזמים האלה יפותחו הוא לא ביטחון אנרגטי, כי תמר כאמור מספיק ולא צריך את לווייתן. אז למה מתעקשים על פיתוח? יש פה כמה דברים. הכלכלה כביכול פורחת, אבל ישראל נמצאת בגירעון גדול, והאוצר משמיע קולות שצריך להעלות מסים. ובתוך כל זה יש פה ראש ממשלה ושר אנרגיה שאומרים שאנחנו נתעשר מהגז, נקים קרן עושר".

שעד היום לא נכנס אליה גרוש.

"נכון. אבל צריכים להיכנס אליה מסים מהגז. המדינה נשענת על הכסף הזה. עניין אחר הוא שלחברות הגז יש חובות לגופים הפיננסיים, והאינטרס של המפקחים על הבנקים ושוק ההון הוא יציבות פיננסית. אם חס וחלילה מחר אחת מחברות הגז קורסת, המדינה תצטרך לעשות בייל אאוט, להיכנס ולשלם את החובות.

"כך שאני לא רואה פה לא מדיניות סביבתית ולא מדיניות אנרגיה. אנחנו שבויים במדיניות שהיא מדיניות פיסקלית. כי הבטיחו לציבור מאות מיליארדים בקרן העושר, וכי לא רוצים שהשותפויות יקרסו והמדינה תצטרך להיכנס לנעליהן, שזה כמובן עוד כסף".

שאלת המעורבות הממשלתית בסיפור הגז לא נגמרת כאן, ומעסיקה את נתניהו גם בכל הנוגע לפיקוח. לפני כחודש תושבים ביישובי החוף הסמוכים לאסדת לווייתן התפנו מבתיהם מחשש לזיהום בשלב הנישוב של האסדה, ונתניהו מודה שהיא מזדהה. "אילו הייתי גרה שם, לא הייתי מתפנה בגלל זיהום אוויר — הייתי מתפנה כצעד מחאתי", היא אומרת. "המשרד להגנת הסביבה טעה לגמרי בדרך שבה דיבר עם התושבים".

במה המשרד טעה?

"לפני שנה וחצי, בכנס באוניברסיטה העברית, ראש האגף לאיכות האוויר במשרד אמר שלפי הנתונים שנובל אנרג'י (מבעלי האסדה) נתנה אין סיבה לדאגה, אבל אחריו קמו שני פרופסורים, מדענים מוערכים, וביקרו אותו על הנחות שלא הביא בחשבון ועל כך שהוא נשען על הממצאים של נובל. אז למי אתה מצפה שהציבור יאמין? לא במקרה בדו"ח מבקר המדינה ממאי האחרון נכתב שהמשרד מראה חולשה מול התעשייה, שזו אמירה קשה וחמורה.

"כך שהפגיעה באמון הציבור לא נולדה מהאוויר, היא נשענת על משהו. היתה תקופה שאסדת תמר לא היתה תחת הסדרה והדיווחים הראשונים של בעליה היו על מעט מאוד פליטות, ואחר כך דיווחו פתאום על הרבה פליטות. הפערים האלה גורמים לציבור להישאר חסר אונים וחסר ביטחון, בלי תחושה שיש על מי לסמוך.

"אני חושבת שהמשרד מנסה לעשות את מה שהוא יכול, אבל, וזה אבל גדול, קידוחי נפט וגז הם תחום התמחות מורכב, ואני חושבת שזו לא בושה כמדינה לבוא ולהגיד 'אנחנו לא יודעים מספיק'. למשל במשרד להגנת הסביבה אין אגף ייעודי שמטפל ומתמחה בתחום האסדות, למיטב ידיעתי יש אדם אחד שמתמחה באסדות. ולאסדה יש הרבה מאוד היבטים, של טיפול במים, שפכים, אוויר וכו'. המדינה צריכה להגיד: 'את העסק הזה אנחנו לא מכירים, לא יודעים מה ההשלכות האופרטיביות, הסביבתיות, הבטיחותיות, הביטחוניות'. תראה לי מישהו מהמדינה שאמר: 'צאו ללמוד שנה בטקסס, לכו תשבו בנורבגיה, תלמדו'. אני לא מדברת על אדם אחד, עשרות אנשים צריכים לעשות את זה, אנשים שעוסקים בבטיחות סביבתית, שאמורים לפקח".

ניסית לדחוף למהלך כזה?

"כן. לא הקשיבו לי. היו לי כמה במות לעשות את זה, להגיד שאנחנו זקוקים לחיזוק בכוח אדם ובידע, כי זה ידע חדשני. הוצאתי מסמכים, גם לממונים עליי, להנהלת המשרד, גם כשהייתי חברה במועצת הנפט. במשרד תמיד אמרו 'אין כסף'".

למעשה, אומרת נתניהו, דרך מומלצת להתמודד כעת עם מונופול הגז היא שהמדינה תיכנס כשותפה, "כפי שעשו בנורבגיה ובארצות הברית, שם יש מחלקה ממשלתית שמנהלת את הקידוחים במפרץ מקסיקו. היו צריכים לעשות את זה בישראל גם בגלל האפשרות שמשהו יקרוס והמדינה תצטרך להציל את המצב, וגם כדי ללמוד את הנושא".

יש מתווה שמפקח על הפעילות ומגביל אותה, וועדה שבוחנת את הדברים.

"אבל כשמדובר במוצר ציבורי שהמדינה מחויבת לספק, היא חייבת להיות יותר מעורבת. היא לא צריכה להיות שותפה של חברות הגז לעד, אבל היא כן היתה צריכה להחליט שהיא עושה את זה למשך עשור למשל, לתקופה של לימודים ואז למכור את חלקה לציבור באג"חים, כי הרי בניהול של דבר כזה אין לה יתרון. בתקופה הראשונה זה מאפשר להקטין את הסיכונים של כל האופרציה, לומדים את האיך והמה, איך קודחים, איך מנהלים סביבתית את קצב ההפקה כדי להבין אחר כך איך לקחת מסים, מה זה אסדה, מאיפה יכולות להיות פליטות, איפה יש לך שליטה. נכון שהחברות מדווחות למדינה, אבל כשאתה שם יש יותר פיקוח. אני אתן לך דוגמה: אם המדינה היתה שם, היא לא היתה מגלה שב־2013 תמר דיווחה על איקס פליטות ואחרי חמש שנים התברר שזה היה פי 10".

כיום, אגב, היא אומרת ש"הם טוענים שהם הפחיתו את הפליטות ב־95%, אבל אי אפשר לדעת כי לא ראינו דו"ח ממצה אלא רק דיגום מצומצם".

לא חשבתם לבדוק את העניין במשך השנים?

"בדקנו. הצלחתי להוציא עבודה מתוך תקציבים מאיזו תוכנית אחרת בכלל, ולהפעיל מחקר של אנשים מהטכניון. שלושה חוקרים כתבו עבודה מצוינת, שניים מכירים את התחום מארצות הברית. הם פירטו לנו מה יש באסדה מבחינת פליטות. העברתי את זה לאגף איכות אוויר ואקלים וזה בסופו של דבר מה שגרם להחלטה להסדיר היתר פליטות לאסדה".

אבל צריך גם להסתכל על חצי הכוס המלאה: בזכות הגז יופחת השימוש בפחם.

"זה שנייצר פחות חשמל מפחם ויהיו פחות פליטות זה תוצר לוואי שזכינו בו, זה בונוס. זה לא תוצאה של מדיניות אנרגיה. כי אין פה מדיניות אנרגיה במשך שנים, אין תוכנית אב, ואין מדיניות סביבתית. לא מדובר בספר תורה, בחתונה קתולית, אבל צריך בסיס לפעול לפיו. רשות החשמל רוצה לארגן את עניין ביקושי הגז אבל היא פועלת בצורה מפוזרת כי אין מתווה או מדיניות. זה לא שבאו ואמרו: 'אנחנו רוצים לטפל בסביבה לכן אנחנו רוצים אנרגיה נקייה יותר'.

"אני אתן לך דוגמה — הסולקנים. סולקן הוא פילטר שסופח חלק גדול מהמזהמים שנפלטים בשריפת פחם. המשרד דחף לשימוש בהם במשך שנים, בצדק רב, אבל שוב ושוב הוא ויתר לחברת החשמל, מכל מיני סיבות, בגלל ועד העובדים וכו'. לקח המון זמן עד שהם הותקנו, ועכשיו אומרים שהם לא טובים כי מטפלים רק בחלק מהמזהמים. ושוב, זה קורה כי אין מדיניות אנרגיה ואין מדיניות סביבתית. אם היתה מדיניות, הסולקנים היו מותקנים מזמן, והזיהום שפוגע בחיים של בני אדם היה פוחת. אבל בכל פעם איכשהו מישהו אישר לדחות את העניין בעוד שנה".

מה אפשר וצריך לעשות כרגע, בנקודת הזמן הזאת, כדי לשנות את התמונה, גם מבחינת הטיפול בגז וגם מבחינת סוגיות אחרות של אנרגיה וזיהום?

"להוריד כמה שיותר רכבים מהכביש כדי לחסוך בפליטות, לעבור לתחבורה ציבורית וגם לרכבים חשמליים, כי בתוך 30 שנה האוכלוסייה תכפיל את עצמה, ואם לא נעשה זאת לא נוכל לנוע כאן. בגז צריך להשתמש לתקופת מעבר קצרה — הוא לא אנרגיה נקייה, גם הוא מזהם. צריך להפסיק את השימוש בו כמעט לגמרי ולעבור לאנרגיה סולארית מפאנלים על מבנים קיימים. חשוב שייצור החשמל יהיה מבוזר, הביזור גם טוב לנוכח שינויי האקלים הקיצוניים, סופות ושאר פגעי טבע — כך לא תיווצר תלות במקום ייצור אחד. בתעשייה צריך להחיל רגולציה קפדנית עם אכיפה הדוקה ולא מתפשרת. את בתי הזיקוק כנראה צריך להקטין, כי צריך להסתכל 20 שנה קדימה ולהבין שכנראה לא נצרוך בעתיד את אותה כמות דלק ופלסטיק. דבר נוסף שלא מדברים עליו הוא הפליטה מאוניות בשל היבוא הרב לישראל — צריך להחמיר את הפיקוח על האוניות כדי לצמצם את הזיהום בקו החוף".

הפגישה עם ד"ר נתניהו (54) מתקיימת בירושלים, שבה היא מתגוררת עם בן זוגה. בן זוגה לשעבר ואבי שני ילדיה הוא פרופ' נתן נתניהו, מומחה למדעי המחשב ובן דודו של ראש ממשלת המעבר, שעליו היא אומרת:  "פגשתי אותו בכמה אירועים משפחתיים. מעולם לא דיברנו בצורה משמעותית, אין קשר הדוק בין המשפחות. אבל עשיתי לו הרבה כאבי ראש בכל מה שקשור למתווה הגז". את הדוקטורט שלה בכלכלת חקלאות ומשאבי טבע עשתה באוניברסיטת מרילנד, ואחר כך לימדה באוניברסיטת בן־גוריון ובאוניברסיטה העברית וייעצה לגופים שונים. למשרד להגנת הסביבה הגיעה בימי השר ארדן, לאחר שנבחרה במכרז, וכאמור עזבה אותו לפני כשנתיים. "אני חושבת שמדענים ראשיים ובכלל משרות מסוג זה צריכות להיות מוגבלות בזמן. תקופת השנים שבהן כיהנתי בתפקידי הספיקה. אני חושבת שצריך לתת צ'אנס גם לאנשים אחרים", היא מסבירה. מאז שעזבה את המשרד היא ממשיכה בעבודות הייעוץ, ועוקבת מקרוב אחר מצבו.

"המשרד צריך להיות אקטיבי יותר", היא אומרת, "הוא צריך לתקשר ולדבר עם הציבור, שנהפך למשכיל ומעורה יותר. אנשי המשרד צריכים להיות כל הזמן בחזית הידע והמדע, כל הזמן לבדוק את הדברים, להיות כמה צעדים קדימה. אבל כרגע אין מדען ראשי במשרד להגנת הסביבה, כבר שנתיים. למעשה בנקודת הזמן הנוכחית יש שלושה משרדים קריטיים לכלכלה של מדינת ישראל ולבריאות הציבור — משרד האנרגיה, משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה — ואין בהם מדענים ראשיים. והכל קשור זה בזה, כי הרי ייצור חשמל הוא לא רק עניין של משרד האנרגיה והסביבה, זו גם אחריות של משרד הבריאות כי מדובר בתחלואה, ואחריות של הרשויות המקומיות".

בגלל ההשקה ולמעשה החפיפה בין תחומי האחריות השונים, ובגלל מצבו הנוכחי של המשרד, נתניהו למעשה חושבת שאין לו מקום. "המשרד להגנת הסביבה, במתכונתו הנוכחית, לא רלבנטי וצריך לפרקו. כשהוא מנסה לקדם דברים מוצדקים ובא להגן על הציבור, באים משרדים אחרים ואומרים: 'לא כך, זה גורם לנו לעיכובים בפיתוח', למשל בפיתוח הגז או פיתוח שטחים וכו'. וסביבה היא לא תחום שעומד בפני עצמו, הוא קשור לאנרגיה, לחקלאות, לתחבורה, לבריאות ועוד.

"לכן צריך להקים רשות לאומית לסביבה, ובתוך הרשות מועצה לאומית עם נציגים של כל המשרדים הרלבנטיים. כך זה קורה עם רשות המים, מועצה לאומית שמורכבת מנציגים של משרדים שונים. ורשות הסביבה הזאת לא צריכה להעסיק יותר מ־40 או 50 אנשים. את השמירה על הטבע צריך להעביר לרשות הטבע והגנים, ולשפר אותה; את ההסדרה מול התעשייה צריך להחזיר למשרד הבריאות, הוא זה שצריך לדאוג לבריאות התושבים, כמו ברשות המים — אם הוא מטפל באיכות המים הוא צריך לטפל גם באיכות האוויר; ואת הפסולת להעביר לרשויות המקומיות. אז הגוף החדש יעסיק אנשי מחקר, הוא יהיה שקוף, עצמאי, מגובה תקציבית. כרגע הכלים שיש למשרד להגנת הסביבה היו נכונים למאה הקודמת, הם לא נכונים לאתגרי ההווה, לשינוי האקלים. זה לא מטופל".

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: "הגז הטבעי משמש דלק מעבר בדרך למשק המשלב באופן מיטבי אנרגיות מתחדשות ואגירת אנרגיה, ויאפשר סגירת תחנות פחמיות מזהמות והפחתת שימוש בדלקים מזהמים. לגבי הסולקנים, איכות האוויר בחדרה השתפרה באופן משמעותי בזכותם והפרויקט הציל חיים. באשר לטענה על נחיצות המשרד: המשרד מאמין בדרכו, ובטוח כי הנושא הסביבתי רלבנטי לכל אזרח במדינה והאינטרס הציבורי הוא להגדיל את המשרד ולחזק אותו, ממש כפי שחשבה ד"ר נתניהו בעת כהונתה בתפקיד. בנושא אסדת לווייתן, המשרד פעל לביסוס אמון הציבור באופן שיטתי ושקוף, פרסם נתונים, איתר מידע לא מהימן מצד נובל אנרג'י, דחה את בקשת ההיתר המקורית, קיבל הערות ציבור וגורמי מקצוע ושמר על האינטרס הציבורי".