חתיכת שבוע

מילת השבוע

דור סער־מן

/// גוגל רוצה להיות גם הרגולטור /// מידע פנים צף בגילת /// סלינגר צדקה בקרב על דמי הניהול /// ולמשבר של יינות ביתן יש באמת אבות רבים

צילום: עמית שעל

צילום: עמית שעל

יינות ביתן

עיניים גדולות

קריסת רשת המרכולים מגה אפשרה את פריחת הרשתות הקטנות, למשל יוחננוף ופרשמרקט. הן קנו חלק מסניפי מגה, התרחבו ובעקבות זאת הצליחו להנפיק את את החברות המשפחתיות לפי שווי של מאות מיליוני שקלים. אבל דווקא את יינות ביתן, שקנתה את החלק הגדול ביותר מהמתחרה הקורסת (יותר מ־100 חנויות מצליחות במיקומים מצוינים), מגה דירדרה במקום להקפיץ.
זה קרה בגלל נאמני מגה, שהסתפקו בהבטחות של ביתן בדבר יכולתו הפיננסית בלי לקבל ביטחונות מספקים. ויו"ר ההסתדרות דאז אבי ניסנקורן, שקידם את ההצעה שהבטיחה לעובדים לשמור על תנאי ההעסקה שלהם, הטובים יחסית לענף. ורשות התחרות, שהבהירה מראש שלא תאשר לרמי לוי לקנות את מגה אף שמדובר בחברה ציבורית שקופה שהציעה סכום גבוה יותר.
אבל במרכז הסחף שהוביל לבור הנוכחי — שעם הירידה בתזרים המזומנים והחובות ומכירת הסניפים והשינויים הארגוניים לא בטוח שאפשר להיחלץ ממנו — עומד, כל הזמן, נחום ביתן. וזו תזכורת לאופן שבו אדם אחד עם עיניים גדולות יכול לסחרר מערכת שלמה, אם אף אחד לא עומד שם ועוצר אותו.
/// נורית קדוש

גוגל

תולעת רגולטורית

בכל פעם שמנכ"ל של חברה גדולה מבקש מהעולם לעצור רגע, לבחון את מה שהחברה עושה יותר לעומק ואולי גם להטיל עליה קצת רגולציה, צריכות להידלק אצלנו נורות אזהרה. השבוע הן נדלקו כשמנכ"ל גוגל ואלפבית סונדאר פיצ'אי ביקש, במאמר שכתב ל"פייננשל טיימס", להחיל רגולציה מקיפה יותר על בינה מלאכותית (AI). כדי להבין מה פיצ'אי רוצה באמת צריך היה להגיע כמעט לסוף הטקסט, ולמשפט "אנחנו רוצים להיות שותף פעיל של הרגולטורים ומציעים את המומחיות, הניסיון והכלים שלנו בשעה שאנחנו מנווטים את הנושא הזה יחד".
פיצ'אי אומר למעשה שגוגל רוצה לשחק תפקיד משמעותי בעיצוב המתווה הרגולטורי — להשפיע על הרעיונות המתגבשים ולהכווין את ההליכים, בדרכים עדינות יותר ופחות. הוא מדבר על "רגולציה נבונה", במילים כגון בטיחות, בהירות, הגינות ואחריות, עם שאיפה לאיזון בין סיכונים אפשריים להזדמנויות חברתיות. מאחורי המילים המכובסות עומדת "רגולציה רכה", כזאת שמשרישה את החברות המפוקחות בלב הגופים שמפקחים עליהן, ושלא תעשה להן יותר מדי בעיות, מקסימום כמה מגבלות רפות שגם כך לא נוגעות לליבת הפעילות (למשל, הגבלה של פיתוח AI ככלי נשק). כך זה עובד היום, כשהתאגידים כל הזמן מקדימים את הממשלה בכמה צעדים, וכמה צעדים חכמים: אם מישהו כבר מתכנן רגולציה, הם ימצאו דרך לבנות אותה "כשותף פעיל", איך שטוב להם.
/// עומר כביר

גילת

חורף אינדיאני

פעם, כששוק ההון היה גן עדן למריצי מניות, אחד מבתי ההשקעות זכה בכינוי "האינדיאני", על שום הפעילות הנמרצת שלו במניות בעלות סחירות נמוכה. בכל פעם שמניה כזאת היתה טסה לשמים, ההסבר היה "האינדיאנים בנייר". יותר מעשור וחצי אחר כך, ומתברר שהאינדיאנים לא מתים, רק מתחלפים.השבוע חשף "כלכליסט" את המשא ומתן למכירתה של חברת הלוויינים גילת, ובמבט לאחור התברר שהמניה היתה פעילה במיוחד בימים שלפני החשיפה — המחזורים גדלו, המחיר עלה ביותר מ־20% בפחות מחודש. זה סימפטום מובחן במיוחד למה שקורה כשמידע פנים מסתובב, בעיקר בתקופות של גאות בבורסה. כי כשיש גאות, היא מציפה גם עוד ועוד שמועות, חלק מהן אפילו מבוססות, בזכות מידע פנים. זה לא חוקי, אבל אנשים מתקשים לעמוד בפיתוי. לא רק בגלל הכסף, אלא גם כי זה מאפשר להם להפגין כוח: אני יודע משמע אני חזק. ובשיכרון הכוח הזה, האינדיאנים לא מפחדים מחוקרי רשות ניירות ערך שידפקו להם בדלת ב־6 בבוקר. זה המקום שבו הרשות צריכה להשתפר בהרתעה. וסיפור גילת, בגלל הפרופיל הגבוה שלו, הוא הזדמנות טובה.
/// גולן פרידנפלד

דמי ניהול

רפורמת מופת

השבוע התברר כי דמי הניהול הממוצעים בקרנות הפנסיה נחתכו בכמעט 50% בתוך עשור. למעשה רוב הירידה נרשמה בחמש השנים האחרונות, והיא רשומה על שמם של מי שהיו שר האוצר, משה כחלון, והממונה על שוק ההון, דורית סלינגר, שהובילו את הרפורמה לפנסיה מוזלת כברירת מחדל. הנתונים שפורסמו השבוע מספקים שיעור פשוט וישיר להפליא במדיניות ציבורית. הרפורמה הרי נולדה (בקושי, ותוך מלחמות שהגיעו גם לבג"ץ) כדי לסייע לעובדים חלשים, כאלה שאינם מאוגדים ולכן נגבים מהם דמי ניהול גבוהים — שמסבסדים את ההטבות לארגוני עובדים גדולים. ומרגע שיצאה לדרך היו לה כמה תוצאות מיידיות. ראשית, היא חשפה את החזירות של הגופים המוסדיים וסוכני הביטוח, ואת הבלוף שבטענה שהם חייבים דמי ניהול גבוהים כדי להבטיח תשואות טובות. שנית, היא הורידה את דמי הניהול לעובדים לא מאוגדים שבחרו בקרנות ברירת המחדל. ושלישית, היא יצרה תחרות והובילה לכך שדמי הניהול בעצם ירדו עבור כולם. ובמילים אחרות, מתברר שכשהמדינה פועלת למען החלשים יותר בהיררכיה, היא מועילה לא רק להם אלא גם לחזקים, מעוררת את התחרות בשוק כולו וחושפת בקלות את גורמי הכוח שצריך להגביל. כל כך פשוט ויעיל.
/// רחלי בינדמן

מילת השבוע

//

דור סער־מן

למה עברנו למדוד את המנהיגים לפי כמות, כמו בשוק?

יותר מ־40 מנהיגים מכל העולם מבקרים בישראל לרגל יום השנה ה־75 לשחרור אושוויץ. ככה זה אצלנו, אם עשרות בכירים מגיעים זה משום שקרה אסון — הלוויות של יצחק רבין ושמעון פרס, או שואה, להבדיל — אבל אנחנו עדיין חוגגים את הגעתם של מנהיגים כאילו הצלחנו לארגן מסיבה של כל המקובלים.
מנהיג הוא מי שנבדל מסתם פוליטיקאים או גנרלים, באישיותו, מעשיו ותפיסת עולמו. רבים, כולל בנימין נתניהו, אוהבים להעלות על נס את מנהיגותו של ווינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה. ישראלים מתרפקים על "המנהיגים של פעם", דוד בן־גוריון, מנחם בגין. בין אם מדובר באמת היסטורית או בנוסטלגיה מזויפת, לשיח הציבורי על מנהיגים תמיד מתלווה אפיל של היותם יוצאי דופן.
לעשרות שנמצאים כרגע בארץ אין שום אפיל כזה. אנחנו מתלהבים לא מהאיכות אלא מהכמות, כאילו המנהיגות נמדדת כמו עגבניות בשוק, או שהפרצופים האלה הם קלפי אספנות של ילדים שמתחרים מי השיג יותר. אין כאן אקט מנהיגותי, רק טיסה וטקס ואפטר פארטי. ובכל זאת גם בין קלפי האספנות האלה יש אס נדיר שכולם מחפשים: כל דיווח על הביקור מציין את ולדימיר פוטין, ובעיקר את הציפייה להכרעת גורלה של נעמה יששכר. שחרור אושוויץ? ניצחון על הנאצים? צעירה אחת שעדיין חיה היא שתכריע כיצד תתקבע כאן מנהיגותו של נשיא דורסני, מפר זכויות אדם, שישלוט לנצח במדינתו אחרי שחיסל בה כל זכר לדמוקרטיה.