מילת השבוע

//

דור סער־מן

למה עברנו למדוד את המנהיגים לפי כמות, כמו בשוק?

יותר מ־40 מנהיגים מכל העולם מבקרים בישראל לרגל יום השנה ה־75 לשחרור אושוויץ. ככה זה אצלנו, אם עשרות בכירים מגיעים זה משום שקרה אסון — הלוויות של יצחק רבין ושמעון פרס, או שואה, להבדיל — אבל אנחנו עדיין חוגגים את הגעתם של מנהיגים כאילו הצלחנו לארגן מסיבה של כל המקובלים.
מנהיג הוא מי שנבדל מסתם פוליטיקאים או גנרלים, באישיותו, מעשיו ותפיסת עולמו. רבים, כולל בנימין נתניהו, אוהבים להעלות על נס את מנהיגותו של ווינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה. ישראלים מתרפקים על "המנהיגים של פעם", דוד בן־גוריון, מנחם בגין. בין אם מדובר באמת היסטורית או בנוסטלגיה מזויפת, לשיח הציבורי על מנהיגים תמיד מתלווה אפיל של היותם יוצאי דופן.
לעשרות שנמצאים כרגע בארץ אין שום אפיל כזה. אנחנו מתלהבים לא מהאיכות אלא מהכמות, כאילו המנהיגות נמדדת כמו עגבניות בשוק, או שהפרצופים האלה הם קלפי אספנות של ילדים שמתחרים מי השיג יותר. אין כאן אקט מנהיגותי, רק טיסה וטקס ואפטר פארטי. ובכל זאת גם בין קלפי האספנות האלה יש אס נדיר שכולם מחפשים: כל דיווח על הביקור מציין את ולדימיר פוטין, ובעיקר את הציפייה להכרעת גורלה של נעמה יששכר. שחרור אושוויץ? ניצחון על הנאצים? צעירה אחת שעדיין חיה היא שתכריע כיצד תתקבע כאן מנהיגותו של נשיא דורסני, מפר זכויות אדם, שישלוט לנצח במדינתו אחרי שחיסל בה כל זכר לדמוקרטיה.