ל

גמר מונדיאל 2022 הגיעו שתי נבחרות שונות בתכלית. האחת, האלופה ארגנטינה, הורכבה משחקנים ארגנטינאים שהיו מוכנים להילחם ולרוץ עבור השחקן החד־פעמי ליאו מסי. כמעט כל השחקנים היו באותה רמה, ומה שהכריע אם הם ישחקו או לא היה רמת ההתאמה שלהם לצרכים של מסי. שחקנים שהם כוכבים בקבוצותיהם, כמו לאוטורו מארטינס או פאולו דיבאלה, בילו את רוב הטורניר על הספסל.

הנבחרת הצרפתית שעמדה מולה הורכבה מכוכבים שאחד מהם, קיליאן אמבפה, בולט מעל כולם — אבל חבריו לא עבדו עבורו כפי שהארגנטינאים עבדו עבור מסי. כמו כן, וזה התחדד לקראת סוף המשחק, רוב הצרפתים היו אתלטיים הרבה יותר מהארגנטינאים, חזקים ומהירים יותר, ואפילו בעלי איכות טכנית גבוהה יותר. אבל באותה עת, בתוך הנבחרת הצרפתית היו פערי איכות בולטים: אי אפשר להגיד שאדריאן ראביו הוא שחקן ברמה של אנטואן גריזמן, או שמרקוס תוראם מביא למגרש את האיכויות שמביא אמבפה. כן, כולם שחקנים מצוינים, אבל חלוקת הכישרון ביניהם אינה שוויונית כמו במקרה של עשרת הארגנטינאים ששירתו את מסי.

לפני כמה חודשים גוף מחקר הכדורגל הגדול באירופה, CIES Football Observatory, פרסם את רשימת "השחקנים המשפיעים ביותר על המשחק מתחת לגיל 25". הרשימה מחולקת לא לפי תפקידים, אלא לפי רמת הביצוע של 15 פעולות, בשמונה מרכיבים של המשחק (הגנה אווירית, הגנה על הדשא, חילוצי כדור, מסירות, כדרורים, יצירת מצביע הבקעה, התקפה אווירית ובעיטות לשער), שנמדדות ומנורמלות ביחס ל־59 ליגות ברחבי העולם, חברים לקבוצה ושחקנים בני אותו גיל. כך, למשל, זכה אדר מיליטאו, בלמה הברזילאי של ריאל מדריד, לאחד הציונים הגבוהים במדד, כיוון שהוא "חוסם הבעיטות" הטוב ביותר; אלסנדרו באסטוני, בלמה האיטלקי של אינטר, הוא בלם "עושה משחק" ברמה הכי גבוהה; ויניסיוס ג'וניור, שחקן הכנף של ריאל מדריד, הוא "החודר־יוצר" המוביל בעולם; בוקאיו סאקה, קשרה ההתקפי של ארסנל ונבחרת אנגליה הוא "היוצר־בועט" הצעיר המוביל בעולם; ורפאל לאאו, שחקנה הקדמי של מילאן, הוא "החודר־בועט" הטוב בעולם — אפילו יותר מאמבפה.

באופן טבעי, רוב מוחלט של המצטיינים הצעירים משחקים בקבוצות הגדולות ביותר (בליגה שלהן או בכלל). ומעניין לראות שהרשימה של CIES לא בהכרח מצביעה על הקבוצות שהצליחו מעבר למה שהיה אפשר לצפות לנוכח תקציבן או רמת הכישרון שליקטו. יש באירופה שורה של קבוצות בינוניות, ואפילו למטה מזה, שרשמו הצלחות מרשימות (רשימה חלקית: אוניון ברלין, איינטרכט פרנקפורט, פרייבורג, ויאריאל, סביליה, אטאלנטה, ווסטהאם, ברנטפורד), שמה שמשותף להן הוא כדורגל שמבוסס על תנועה קולקטיבית ועל גיבוש של השחקנים — אבל בראש ובראשונה, לכולן יש סגל עם אחידות פנימית. אין להן כישרונות־על, וגם אין להן שחקנים ממש גרועים.

לפני כמה שנים מתמטיקאים מאוניברסיטת קורנל בדקו איך רמת הכישרון בכל קבוצה בפרמייר ליג משפיעה על ביצועיה ביחס לתקציבה. הם קבעו לשחקן הממוצע ניקוד של 0.0, ודירגו את השחקנים ביחס לבנצ'מרק הזה: כוכב הוא 2.0, שחקן 1.0 הוא שחקן טוב מאוד, ולהפך: שחקן -1.0 הוא מתחת לממוצע, ושחקן -2.0 הוא גרוע מאוד. הם גילו שהקבוצות המצליחות ביותר ביחס לתקציבן הן הקבוצות הכי שוויוניות. כלומר, קבוצה עם 11 שחקנים שכולם מדורגים בין -1.0 ל־0 תצליח יותר מקבוצה שבה חמישה שחקנים מדורגים 1.0 ושישה מדורגים -1.0. מהבדיקה עלה גם כי הקבוצות הגרועות ביותר ביחס לתקציבן הן אלה שיש בהן שחקן או שניים שגרועים בהרבה מהממוצע הקבוצתי.

הממצאים הללו מתחברים למחקר על הדרך הנכונה ללמידה קולקטיבית, שתוצאותיו פורסמו החודש בכתב העת "Educational Practice and Theory". החוקרים, מאוניברסיטת UNLV בנבאדה ומאוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק, בחנו איך חלוקה להקבצות משפיעה על חינוך הפרטים בכל קבוצה. הם בדקו שני סוגי קבוצות למידה: קבוצות שהורכבו מילדים בעלי אותה רמת כישורים וחריצות, וקבוצות שבהן רמות הכישרון והחריצות היו מגוונות. הממצאים היו חד־משמעיים: "קבוצה של אינדיבידואלים עם רמת כישורים דומה ממקסמת את רמת הלימוד הכללית של כל האינדיבידואלים, כיוון שהיא מאפשרת למורים ללמד ברמה שאינה מתקדמת מדי (לחלשים) או טריוויאלית מדי (לחזקים)".

במילים אחרות, אם אתם רוצים לייצר קבוצה מנצחת, קבצו תלמידים מאותה רמה. לעומת זאת, אם אתם רוצים לייצר "ספורטאי אולימפי" על חשבון אחרים, ערבבו את המצטיינים עם תלמידים גרועים: "אם תכינו לקבוצת שחקנים אימון שיסייע רק לאחד מהם, אותו אדם יהיה ברמה הכי גבוהה, אבל עלינו לחשוב איך להרים את כולם", סיכם הנוירולוג פרופ' צ'אד היטוול, מכותבי המחקר. ואיך מרימים את כולם? באמצעות שוויוניות. לנבחרת ארגנטינה זה עבד.