אבל שנייה עם הפרחים והשמפניה. אנחנו לא נגיד בנק ישראל, אנחנו הציבור. עבורנו האינפלציה היא לא אתגר מוניטרי, אלא החיים עצמם. כדי שתחזיות האינפלציה של בנק ישראל יתממשו, עליית המחירים במשק בכל אחד מהחודשים בשנה הקרובה צריכה להיות בדיוק זו שמפורטת בגרף האמצעי משמאל: כפי שניתן לראות, חוץ מבחודש יוני 2023, בכל יתר החודשים בשנה הקרובה המחירים אמורים לעלות משמעותית, בפרט באזור פסח, וכל זה רק כדי שהתחזית האופטימית תתממש. כל סטייה כלפי מעלה של האינפלציה באחד החודשים משמעותה שהמציאות לא מתכופפת לתחזיות של בנק ישראל. אז נכון שלעומת 2022 העמודות האלה נמוכות יותר, אבל את מי בדיוק זה מנחם? במדינה יקרה כמו ישראל, גם אינפלציה של 3% ולא 5% בשנה מורגשת היטב בכיס.

זה בדיוק ההבדל בין הסטריליות שבגרף של בנק ישראל לבין חיי היומיום. מבחינת בנק ישראל, האינפלציה השנתית היא תוצאה של חישוב טכני: מורידים את המדד שהיה בחודש המקביל לפני שנה, מוסיפים את המדד הנוכחי, והופ, קיבלנו את האינפלציה השנתית העדכנית. באופן הזה, גם אם המדד החודש עלה, אבל בשיעור נמוך יותר מהעלייה במדד המקביל בשנה שעברה, זהו ניצחון של בנק ישראל. אנחנו נשלם יותר, אבל האינפלציה הכללית יורדת.

עבור הציבור, המשך עליית המדד בשיעור ניכר היא הלחץ שתוקף בלילה, כשאת מנסה לחשב כמה עלה מה החודש ואיך בדיוק תממני את הקייטנה שהילדה אמורה ללכת אליה בחנוכה. המשך עליית המדד היא הקללה שאתה פולט כשאתה קולט שמכונת הכביסה התקלקלה אף על פי שניקית את הפילטר, ועכשיו אתה צריך להביא 2,500 שקל מאיפשהו.

כי בחיים עצמם שום דבר לא סטרילי. יש מקרר שצריך למלא כל שבוע, ומנהלת בעבודה שלא מוכנה לתת העלאה כי וואלה גם בעסק המצב קשה, ומכתב שהגיע פתאום מהביטוח הלאומי שמבשר על חוב ישן של 10,000 שקל שצץ מאיפשהו ואלוהים יודע מאיפה נסגור אותו.

במצב הנוכחי, אפילו התממשות התחזית האופטימית של בנק ישראל היא חתיכת תיק שהציבור צריך לשאת בו.

מי שהמורכבות הזו צפויה להקשות עליו מאוד בחודשים הקרובים הוא ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו. אני בטוח שלנתניהו יש עותק מהגרף הזה, כי על פניו, הוא המרוויח העיקרי ממה שקורה כאן. מבחינה אינפלציונית לפחות, העיתוי שלו הוא הטוב בהיסטוריה. לפי תחזיות בנק ישראל, גם אם נתניהו לא יעשה דבר, גם אם ישנוצ במהלך הקדנציה שלו, האינפלציה לא תפסיק לרדת מרגע שייכנס ללשכת ראש הממשלה.

אני אחזור על זה רגע כי זה די מדהים כשחושבים על זה לעומק: כשנגיד בנק ישראל מסתכל על הגרף הזה הוא רואה מדיניות מוניטרית שמצליחה להשיג את המטרה שלה חרף הביקורת הציבורית. כשראש הממשלה המיועד מסתכל על הגרף הזה הוא רואה דיל פוליטי חלומי: לא לעשות דבר, ולקצור את כל השבחים. הוא שוב הולך להיות מר כלכלה, המושיע של המשק, זה שאין בלתו.

העניין הוא שגם עבור נתניהו המציאות עלולה להיות מורכבת קצת יותר.

אם הוא לא יעשה דבר, ומדיניות הריבית של בנק ישראל אכן תוכיח את עצמה, האינפלציה תרד מרגע כניסתו לתפקיד ולמשך כל הקדנציה שלו. הבעיה היא שנתניהו לא יצליח לא לעשות דבר, פשוט משום שהאתגרים הכלכליים שהמציאות תזרוק עליו בזה אחר זה יהיו גדולים מכדי להתעלם מהם.

במידה רבה, כבר אפשר לדעת מה הם יהיו: זמן קצר אחרי שיושבע לתפקיד, המחירים שהממשלה עצמה אחראית להם עומדים לקפוץ. החשמל צפוי להתייקר ביותר מ־8%. המים צפויים להתייקר ב־3.5%. שני אלה יקרו בינואר, בלי שום ימי חסד. וזה לא ייגמר שם. ההטבה במיסוי הבנזין שמשרד האוצר חילק בחודשים האחרונים תפוג, ומחיר הדלק יעלה. זמן קצר אחר כך, בחודש מרץ, מחירי מוצרי החלב שנמצאים בפיקוח ממשלתי אמורים לזנק ב־15%. גם מחירי מוצרי הלחם צפויים להתייקר בשיעורים ניכרים, התייקרות שנדחתה בחלקה מהקיץ. כל קפיצות המחיר האלה, ממש עם כניסת נתניהו לתפקיד, אולי מגולמות כבר בגרף האינפלציה האופטימי של בנק ישראל, אבל כאמור, הן יורגשו היטב בכיס של בוחריו. ראש הממשלה המיועד לא יוכל להתעלם מהן לחלוטין, בייחוד אחרי שבמהלך הקמפיין חזר והבטיח להקפיא מחירים על ימין ועל שמאל.

אני מעריך שנתניהו ינסה לדחות את הצעדים האקטיביים ככל האפשר. הוא ינסה למרוח, לדחות, לסחוב, למסמס, וכך להרוויח זמן עד שהאינפלציה ממילא תתחיל לרדת. הכי קלאסי נתניהו: לבשר במהירות על צעדים שהוא עומד להביא במסגרת תוכנית כלכלית מיוחדת לייצוב המשק. משהו גרנדיוזי עם שם יפה וסיסמאות קליטות, כמו שרק הוא יודע. אבל אז יחלפו כמה חודשים בין הרגע שתוכרז התוכנית עד הרגע שתוצג, ויחלפו עוד כמה עד שתצא לפועל. התוכנית בטח תשולב במסגרת תקציב המדינה וחוק ההסדרים, עניין שייקח בין שלושה לשישה חודשים עד שיאושר סופית בכנסת. עד אז, אם הכל יתקדם לפי התוכנית של בנק ישראל, האינפלציה כבר תצטמצם בחצי בלי שנתניהו יעשה דבר. זה התסריט האופטימלי מבחינתו, שידור חוזר של תקופתו כשר אוצר בתחילת שנות ה־2000.

אבל, ייתכן שזה לא ילך כמו שנתניהו רוצה. ייתכן שהלחץ הכלכלי־פוליטי עליו לפעול ומהר יהיה גדול מדי. גם מצד הציבור, וגם מצד השותפות שלו לקואליציה: לחלק כרטיסי מזון לנזקקים, להעלות את קצבאות האברכים. אחרי הכל, אם משנים את פקודת המשטרה עבור בן גביר בחקיקת בזק, למה דרעי צריך להמתין בסבלנות עד לאישור חוק ההסדרים בשלוש קריאות?

גם יו״ר ההסתדרות צפוי להציב אתגר כלכלי־פוליטי לנתניהו ולממשלה בראשותו. ארנון בר־דוד מחכה כבר שלוש שנים לחתימה על הסכם מסגרת חדש במגזר הציבורי. בהתחלה היתה קורונה, אחר כך היתה המלחמה באוקראינה, אחר כך חילופי שלטון. הסבלנות שלו פקעה, ובתכלס, מינואר 2023 הוא רשאי להכריז על סכסוך עבודה אם בא לו.

בר־דוד מחפש לא רק הסכם שכר, אלא הסכם שיפצה על שחיקת שכר העובדים רטרואקטיבית בשלוש השנים האחרונות, בדגש על השנה האחרונה - שנת האינפלציה הגדולה. יו"ר ההסתדרות דורש תוספות יוקר, כלומר העלאת שכר משמעותית במגזר הציבורי. אלה בדיוק הצעדים שבנק ישראל מזהיר מפניהם כבר חודשים, בטענה שתוספות שכר מהסוג הזה רק ידחפו את האינפלציה כלפי מעלה סטייל שנות השמונים, במקום לתת לה לרדת.

באופן אבסורדי, ייתכן שיותר מכל דבר אחר, מה שידחף את נתניהו לעשות טעויות כלכליות הוא הכלי המרכזי שבו בנק ישראל משתמש כדי להילחם באינפלציה - הריבית. העלאת הריבית מכבידה מאוד על נוטלי המשכנתאות. בכל העלאת ריבית נוספת - כמו זו שצפויה בתחילת ינואר - ערוצי הטלוויזיה משדרים כתבות חדשות על זוגות צעירים שלקחו משכנתא ועכשיו נאנקים תחת כובד משקלה. הקריאות שלהם מגיעות במהירות אל הפוליטיקאים. חלק מהם כבר הספיקו להגיש הצעות חוק מוזרות לשינוי שיטת הריבית במשק.

אם הלחץ על נתניהו יהיה גדול מדי, הוא עוד עלול לקדם או לתמוך בהצעות חוק שתכליתן לסבסד את המשכנתא עבור אוכלוסיות מסוימות. אם זה יקרה, במקום שהריבית תצנן את שוק הדיור, הממשלה דווקא תתדלק אותו, ועליות המחירים יימשכו במקום לדעוך. כל זה יהיה כאב ראש גדול לנתניהו.