ערוץ החיים

//

דור סער־מן

"חאנשי": למה דוסית אמריקאית חרמנית היא סמל לבעיה ביחסי דת־מדינה בישראל?

"חאנשי". רוצה לברוא את עצמה מחדש כאדם מיני בלי לוותר על זהותה כיהודייה־דתייה. צילום: ורד אדיר, HOT

ערוץ החיים

דור סער־מן

מוסף כלכליסט | 22.12.22

ב

פרק הראשון של הסדרה "חאנשי" (HOT), הגיבורה היהודייה־אמריקאית־דתייה, שנמצאת בישראל בערך יממה, מתעקשת לגרור את חברתה הטובה נוקי לבית חולים כדי שיוכלו להודות לחיילי צה"ל שנפגעו בקרב כזה או אחר. חאנשי מסבירה שלבקר ילדים חולים היא יכולה גם בברוקלין, אבל לבקר חיילי צה"ל פצועים זה כמו מצוות השמיטה — מצווה שאפשר לבצע רק כאן. בשלב זה הצופים כבר יודעים שמטרותיה של חאנשי אינן כה טהורות בלשון המעטה, והיא אחוזה בהגשמת פנטזיה מינית שחייבת לכלול חייל צה"ל, רצוי כמה שיותר קרבי, שראה מחזות קשים בעזה.

חאנשי לא סתם מגיעה לפה. היא רוצה להשאיר מאחור חלק גדול מהחיים שהיו לה בארצות הברית — ארוס משעמם שהיא לא מעוניינת בו, משפחה לוחצת, ואווירה ברוקלינית־יבשושית משהו, לבנה מידי, גלותית מדי. לא סתם מתברר שגם כשהיתה באמריקה, היא נמשכה כל הזמן לדוכן של ישראלים מזרחים. זה לא רק עצם העלייה לארץ ישראל — חאנשי כרוכה אחרי דימוי ספציפי מאוד של ישראלי, לוחם, צבר שחום ובעל און.

חאנשי היא דמות שכמותה לא נראתה על המסך בעברית: אשה שמלאה באנרגיה מינית, ומתנהלת כטורפת של ממש — צדה גברים זרים ברחוב, משדלת אותם לסקס, ולרגע (לפחות כך נראה) לא חוששת לשלומה. ובו בזמן חאנשי היא גם יהודייה דתייה, שלא מפרקת או נוטשת את הזהות הדתית שלה, אלא חולמת על הגשמה מינית ואישית בתוך המטריה הזאת. נוסף על כך, היא מעריצה את ישראל וחיילי צה"ל באופן מיתי — אלה גיבורי־על, שכמו המצוות, גם הם יכולים להתקיים רק בישראל.

אף שלא ראינו אשה כמו חאנשי על המסכים שלנו, דמותה דווקא מהדהדת פרק מכונן בהיסטוריה של ישראל — החלוצים בני העלייה השנייה, שבאו להפריח את השממה. הגברים והנשים הצעירים הללו רצו גם הם להשאיר מאחוריהם את הגלות, לא רק במובנה הגיאוגרפי, אלא גם רצו להתנער מכל הדימויים הגלותיים. הם זנחו עולם דתי, עולם מאובן של יהודים שצללו למעמקי טקסטים, שמונצחים בקריקטורות האנטישמיות כזקנים, עניים וקמלים, ובמקומו פנטזו לברוא את יהדות השרירים, שעליה כתב מקס נורדאו. רק בישראל הם יכלו ליצור יהודי צעיר ושרירי, שמחובר לאדמה, שחום עור משעות רבות של עבודה בשמש — כשהכל כמובן מהווה סאבטקסט לאון וליצר מיני.

אלא שהמציאות הישראלית לא באמת האירה פנים לחלוצים, וחזונם הנשגב התנגש במציאות אפורה: רבים מהם התקשו מאוד למצוא עבודה של ממש, לא הצליחו להסתגל למעבר מחיים עירוניים ליומיום של עבודת אדמה מפרכת, ואף חזרו למקומות שמהם באו. ובכל זאת מקצתם הצליחו. עד כדי כך שהתנפח סביבם מיתוס גדול בהרבה משיעורם באוכלוסייה, שמהדהד עד ימינו.

דמותה של חאנשי מהדהדת את החלוצים בני העלייה השנייה, שרצו להשאיר מאחור את הדימוי של היהודי הגלותי הזקן והקמל, ובמקומו לברוא יהודי צעיר ושרירי, שמחובר לאדמה, סאבטקסט לאון וליצר מיני

חלוצים במגדל, 1912. רבים מהם התקשו להסתגל למציאות בישראל. צילום: Library of Congress

את המיתוס הזה רוצה להגשים חאנשי, אבל בדרכה. גם היא רוצה, כמו אותו חלוץ ממפנה המאה שעברה, לעשות ריסטארט בארץ חמדת אבות ולהגשים את עצמה כיהודייה חושנית שכולם יסתכלו עליה ויתפעלו ממנה. אבל בניגוד אליו היא רוצה לברוא את עצמה מחדש בלי לוותר על זהותה הגלותית — לנענע את העץ, אבל לא לשבור אותו. כשהיא מנסה לפתות בחור דתי, הוא נרתע ואומר לה "אני דתי". היא לא מתבלבלת ועונה לו בעברית רצוצה "בסדר גם אני דתי" וממשיכה ללטף אותו. כי בניגוד לחלוצים, חאנשי לא בזה למקום שממנו היא באה, והניגודים בינו למקום שאליו היא רוצה להגיע מתרוצצים בתוכה כל הזמן.

ובכל זאת חאנשי נכשלת, ממש כמו החלוצים. כי גם היא מגלה שיש פער עצום בין החזון למציאות. חאנשי מדמיינת את חיילי צה"ל כהמוני גברים קרביים שחומים, שריריים וערכיים במשימות חשאיות. ואז היא מגלה שהם מורכבים ברובם מג'ובניקים, ואפילו הקרביים נפצעים יותר מתאונות דרכים מאשר בהסתערות על האויב. וכשהיא מנסה לשדל גברים זרים, היא מבהילה חלק מהם. החרמנות שלה מתפרשת כחוסר יציבות נפשית, כי איזו אשה תיכנס לחדר של גבר זר, בדירה עם עוד שני גברים, ותשדל אותו באגרסיביות לסקס?

ואולי הבעיה היא לא בחזון של חאנשי, אלא במציאות הישראלית. הרי הן הממשלה היוצאת וזו הנכנסת מתבססות על תפיסה הרואה ניגוד מוחלט בין חירות לאמונה. כאילו שאין ברירה אחרת — או שנהיה חילונים גמורים ונפנה עורף לדת, או שנהיה שמרנים קיצוניים ונדחה כל סממן לקידמה. אין אמצע, ואי אפשר גם וגם. כל מי שטוען אחרת הוא כנראה לא יציב נפשית. שילך לחפש מדינה אחרת.