לילה אחד, מתוך דמדומי שפעת, קראתי כמה טורים מתוך "התופת" במהדורה דו־לשונית. קראתי את העברית ואת האיטלקית, ובשלב מסוים, בהשפעת החום הגבוה, הייתי משוכנעת שאני מבינה איטלקית. כל מילה ומילה. כל חרוז יפהפה היה נהיר. בבוקר, כשהחום ירד, גם האיטלקית נעלמה. אבל אני מאמינה שלא בכדי לילה אחד ידעתי איטלקית. כי דנטה, המשורר הגולה היורד אל השאול, מלווה במשורר ורגיליוס כמורה דרך בגיהינום ובאהובתו ביאטריצ'ה כמדריכתו בגן עדן, גילה לנו את העולם האחר. הוא דמיין עבורנו את המוות, ועד היום אנו נשענים על הדמיון העז והמופלא שלו; בעצם אפשר לראות בו לא רק משורר עילאי אלא, אם נרצה, גם את אבי ספרות הפנטזיה.
את "הקומדיה האלוהית", שנפתחת בלילה אפל, במחצית חייו של המשורר, יש טעם לקרוא (או לחזור לקרוא) דווקא כשאנחנו שבעי שנים. גם אנו הכופרים נמצא שם את מדרך כפות רגלינו ואת נשמותינו. לא רק כי דנטה פתח בפנינו את שערי השאול, מחיה את המיתוס העתיק ובה בעת סוגר חשבונות ארציים ויומיומיים (הוא דן פוליטיקאים ששנא לעונשים מזוויעים במיוחד שם), אלא כי "הקומדיה" גורמת לכל אחת ואחד מקוראיה לדעת, ולו לרגע, איטלקית, או לפחות לדעת את עצמו.
כמו "דיוקן האמן כאיש צעיר", אף הוא מאת ג'יימס ג'ויס, גם "דבלינאים" מתאים במיוחד לגיל מסוים (ועם זאת, גם לכל הגילים האחרים): אלה השנים שבמקומות רחוקים מכאן יושבים בהן ליד האח, צופים בגחלים הלוחשות ונזכרים בניצוצות החיים שחיינו. נדמה לי שגם בזה יש יופי רב.
כמה מערער זה לחשוב על הדברים שעשינו בדרך, קטנים או גדולים, ושינו את מסלול חיינו, או גרוע מכך — את מסלול חייהם של אחרים.
אישיגורו הוא אמן של גוף ראשון, מאסטר של ניהול פערי הידע, ובספר הזה הוא פורש בפנינו את העולם של אתמול, שמתווך לנו מבעד לעיניו של איש האתמול, המתריע בבלי דעת על הסכנה הנצחית שבאובדן האינדיבידואליזם.
לצד מידע רב ומועיל על לווייתנים (אין לדעת מתי תזדקקו לו), הוא מספק הצצה חודרת ודחוסה לאובססיה, מציג את טיבה ואת מחירה, ומאיר את מאבק האיתנים המיתי, הרלבנטי היום מאין כמותו, בין האדם לטבע שהוא מבקש לכבוש.
הספר הזה אמור להיות קורות חיים, אבל אצל הופמן חוקי הכתיבה אחרים. מתוך הפרגמנטים הכמעט שיריים, האסוציאטיביים, המצחיקים ומעלי הדמעות — "חדרי מדרגות גורמים לנו בכי. ומטבחים קטנים. לפעמים אתה רואה מזלג ואתה מבקש את נפשך למות", למשל — הקורא יבין מה שיבין, כשהבנה היא ממילא רק אפשרות אחת.
רומן במובן המלא של המילה, כמו שרומן אמור להיות. טוב. עשיר. לא מפה, ממחוזות רחוקים מאוד. בערבות הסָארוֹזֵק שבקזחסטן, איש אחד, עובד המסילה בּוּרָאנִי יֵדִגֵיי, מוביל את גופת ידידו קָזַנְגָפּ לקבורה בבית הקברות העתיק. החיים של השניים, ושל המשפחות שלהם, ושל הכפר כולו, עולים ומתוארים סביב ההלוויה הזאת, שמפגישה את המסורת הקזחית העתיקה עם עשרות שנים של משטר קומוניסטי, משלבת אגדות קדומות ודיווחים מתחנת חלל מתקדמת, קושרת בין אלימות של פעם לאלימות של היום, לא משנה בשם איזה מנהיג היא מתרחשת, ומחברת בין אהבה לאהבה, לא משנה בין מי למי היא מתממשת.