כל אחד יוכל לקחת מהספר הזה מה שירצה לזכור, אבל את האהבה העיקשת של פלורנטינו אריסה קשה לשכוח. אהבה כמו בספרים. ובעצם יש כאן שני גברים שאוהבים את אותה אשה, בקולומביה של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, בזמן מגפת הכולרה, וכמו תמיד אצל מארקס, יש בספר הרבה דמויות ססגוניות והרבה סיפורים קסומים, וגיבור אחד שלא מתייאש, וסופר שלא מתייאש, וקוראים שלא מתייאשים, עד שהאהבה מנצחת.
"איש בלי ידיים בא לדלת למכור לי תצלום של הבית שלי" - כך נפתח הסיפור "עינית" בקובץ הסיפורים היפהפה הזה. פיסות קטנות של חיים שבורים, של עצב וכאב, מהולות ברגעים קטנים של חסד ויופי. מי כמו קארבר ידע לכתוב על בדידות, אהבה, ניכור, חיבור. הסגנון התמציתי, הלקוני (שהתגלה אחר כך כמעשה ידיו של העורך גורדון ליש), לופת את הלב, אוחז ולא מרפה. עד היום.
קראתי את הספר הזה שלוש פעמים, בעברית, באנגלית וברוסית, ועדיין לא ירדתי לכל עומקו. וזה גם הספר המתאים לכל שלב בחיים. את נערה צעירה ומאוהבת שתוהה למה הוא לא מתקשר? עברי לתיאור הנשף, שבו קיטי רואה את ורונסקי מזמין את אנה לרקוד במקום להציע לה נישואים. את אשה נשואה לא באושר ששוקלת להתחיל חיים חדשים עם גבר חלומותייך? הציצי באנה וחשבי פעמיים. אתה גבר צעיר שנדחה בידי האשה שאהב? מתקשה בחיי זוגיות עם רעייתך הטרייה? מתייסר בשאלות של משבר האקלים, סליחה, החקלאות, במאה ה־19? קונסטנטין לווין נכתב בדיוק בשבילך. אתם אנשים בכל גיל שהוא ששואלים את עצמם איך צריך לחיות? קראו את הספר הזה. לא משנה מה השאלה, התשובה היא "אנה קארנינה".
את "אנה קארנינה" קראתי כמו הורוסקופ. לקחתי אותו לטיול אחרי הצבא לאוסטרליה (אחת מבחירות מופרכות רבות — להודו, למשל, לקחתי את פרוסט), והמשכתי לקרוא בו כשחזרתי לארץ אחרי כמה חודשים. הבחור שהייתי מאוהבת בו אז, ג', חזר גם הוא מטיול בתאילנד, ולדאבוני גיליתי שהוא מראה סימנים של חזרה בתשובה. בין דפי הרומן המונומנטלי של לב טולסטוי, חיפשתי פתרונות למערכת היחסים המשונה שלנו.
ורונסקי ואנה היו בעיניי רק דמויות רקע לסיפור שעניין אותי באמת: אהבתם של לווין וקיטי, בעל האדמות השכלתן והרוחני והצעירה התמימה והאדוקה. הזדהיתי עם הייסורים של לווין, ובעודי חורשת את כבישי הארץ בפג'ו הקטנה שלי בחברת המתחזק (שנינו התקשינו לחזור לשגרה, והמשכנו את הטיול בישראל: ים המלח, ירושלים וליפתא, הגולן וצפת), בלילות תחת חופת השמים, דנתי איתו בלהט אם "יש אלוהים או אין אלוהים?" ובלב חשבתי "מתי כבר נתנשק?", ודקלמתי לי בצער את המילים שכתב טולסטוי על לווין האומלל: "נבצר ממני להאמין". עקבתי בדריכות אחרי הגיבור שלי, וכמו בסיפור מתח, תהיתי אם יישבר וייפול לדת או יחזיק מעמד (רק שלא יתאבד!). כמה התאכזבתי בסוף כש"המחשבה לא הצליחה להדביק את הרגש". "לי עצמי", אומר לווין, "ללבי שלי, התגלתה בוודאות אותה ידיעה הנבצרת מן התבונה" (בתרגום נילי מירסקי, הוצאת עם עובד). בניגוד אליו, אני לא הצלחתי לעשות את הקפיצה.
הקשר ביני ובין ג' נמשך עוד כמה חודשים, כשהלכנו שנינו ללמוד באוניברסיטה — אני פילוסופיה והוא מחשבת ישראל. גם אז ליוו אותי לווין המתחבט והדיונים המייגעים שלו בפילוסופיה המערבית. לקחתי הכל באופן אישי. אולי בכל זאת אני מפספסת משהו? אולי אני טועה, ופניי לחיים ריקים? אני די בטוחה שאילו הייתי מצטרפת לג' תחת כנפי השכינה, היינו מתחתנים. מזל גדול שזה לא קרה. הוא למד בישיבה, ונהיה לרב־מטיף לאומני באחת ההתנחלויות, ואילו אני התחתנתי עם גוי — פילוסוף אנליטי.
לא מעט נשים אמרו לעצמן "אני חנה גונן". "אני כותבת כי אנשים שאהבתי כבר מתו", כך נפתח הרומן המפורסם של עמוס עוז, שמתרחש בירושלים של שנות החמישים, וחנה גונן מספרת בגוף ראשון את השיגעון שלה. "דומים ודומים הימים ואני לעצמי דומה. יש דבר מה שאיננו דומה. את שמו אינני יודעת". הציפייה למשהו, חיי הנישואים המשמימים, הפנטזיה הארוטית על התאומים הערבים חליל ועזיז, הפניית העורף למציאות ושקיעה בעולמות מופשטים, כל אלה הפכו את חנה גונן לאנה קארנינה ומאדאם בובארי של הספרות הישראלית.
אם יש רגע שבו הריחוק האירוני של אוסטן נדרש יותר מכל, זה הרגע שבו אנחנו מביטים בעיניים מכוכבות בעיניו של אדם אחר - והוא נדרש לא רק כדי להזכיר לנו את המכשולים שאנחנו עצמנו מציבים בדרכה של האהבה, אלא גם כדי להוכיח לנו שאפשר להתגבר עליהם, ולהגיע אל ההפי אנד.
הגיונית, פשוטה למראה אך מכירה בערך עצמה, מוסרית ושקולה - ג'יין היא הגיבורה הרומנטית שמגיעה לנו ושאותה אנחנו צריכות, מאז ולתמיד.
שיא היצירה של דידיון, אחרי שאיבדה את בן זוגה ואת בתם היחידה בתוך שנה אחת. במקום לשקוע בדיכאון היא בחרה בכתיבה כריפוי, אבל זה ריפוי חף מקיטש או מאידאליזם. הספר שובר את הלב בכל עמוד, ומיד מאחה אותו מחדש. הוא מוחק באבחה שיברונות לב נקודתיים, מכניס אותם לפרופורציות הנכונות, ומכל אכזבה פורץ כוח חיים עצום. זה ספר חובה לכל מי שאי פעם חווה אובדן — שזה בעצם כולנו.
הייתי לפני גיוס. אני לא זוכר איך הגיע אליי עותק של הספר, באנגלית, אבל אני בהחלט זוכר את ההשפעה שלו עליי. הוצפתי בשלל הדמויות הססגוניות, נאבקתי עם השפה העשירה, הפתלתלה והחמקמקה של ד'זונה בארנס, אבל כשסיימתי את הקריאה החוויה שלי היתה שזה טקסט משנה חיים.
בארנס היתה חלק מקבוצה של אמריקאים שהיגרו לפריז בתחילת המאה ה־20, שם עיצבו תת־תרבות שהקסימה אותי. הם המציאו את עצמם מחדש, חוו חופש וחיפוש עצמי שכל כך דיברו אליי, עטופים קוסמופוליטיות מרהיבה. הספר מתנהל בין פריז, וינה וברלין — גם שם (וגם בלונדון) קבעו את מושבם טיפוסים משלל מדינות, שיצרו עולם של דקדנס וקרקסים, סלונים ומועדונים ספרותיים, וכמובן זהויות מיניות מגוונות.
תחושת הזרות ליוותה אותי בשנים ההן, רציתי להיות במקום אחר, להמציא את עצמי מחדש, למצוא קבוצת הזדהות שבה אוכל להרגיש אני, כפי שאני. רציתי להיות חלק מהעולם של בארנס וחבריה, והספר אפשר לי לעשות זאת. הוא הגיע אליי בדיוק בזמן.
ובעצם, הוא יכול להגיע בזמן לכל מי שחווה משברי אהבה וכאבי לב. בכל רגע כזה, כשחיפשתי מקור להעצמה ולהשראה, מצאתי את הספר שוב בידי, איכשהו (כבר בתרגום נהדר לעברית של גיורא לשם). כל אחת מהדמויות שבו רוצה להרגיש נאהבת, נחוצה ומקובלת, ויחד הן יוצרות חבורה שמגינה עליהן מן החוץ ומהווה מקור כוח לכל אחת מהן — וגם לקוראים. גם לי, שוב ושוב.
רומן יפהפה על שניים, היא מבית עשיר, הוא מבית עני, היא הבחורה המוזרה, הוא החתיך הפופולרי. הם מתאהבים בתיכון, ואז נפגשים בקולג', המבטא אירי ולא אמריקאי, וזה טוב. הם יחד ולחוד, ויש תחושה של פספוס. וכך התחיל העצב המתוק.