אפשר ללמוד מהספר הזה לא מעט דברים על שיט תענוגות, כמובן, ועל אמריקאים; אבל בעיקר הוא מספק שיעור מצוין באיך להתבונן בעולם ובבני אדם.
קצת מפחיד לגשת שוב אל ספר שהשפיע עלייך עמוקות בגיל 20. הכל השתנה מאז. ובכל זאת, "אלמוות" נשאר. זה רומן רעיונות, כמו רוב הרומנים של מילן קונדרה, אבל יש בו משהו מטלטל יותר. כי הוא עוסק גם בחתירה לאותנטיות, להתקלפות מכל הקליפות והיצמדות למהויות.
הסיפור נפתח במחוות יד של אשה על שפת הבריכה. אשה בת 60 עם תנועה של בת 20. לרגע היא חיה מחוץ לזמן. קונדרה כותב שם שהתנועות הן לא של האנשים, אלא שהאנשים הם של התנועות. וזה הופך את עולמך: להבין שהתנועה נשארת הרבה אחרי מי שעשה אותה.
ואז הוא מדמיין אשה צעירה ויפה, שמה אגנס. היא נשואה לפול, הוריה מתו לפני שנים אחדות, והיא בקשר עם אחותה המוחצנת לורה, שהיא ההפך ממנה. משם קונדרה עובר לתהות על האלמוות. הרצון הזה לא למות לעולם, ואם למות, אז להשאיר משהו אחריך ולא להיעלם ולהישכח כליל. הוא חושב על גתה ועל בטהובן ועל המינגווי והדרכים שלהם לגעת בנצח. ואז חוזר אל אגנס, שמתקלפת מהקליפות ונהפכת ליצור נקי מהעמדות פנים, כל כך נקייה שהיא חסרת משקל, נעלמת.
במובן מסוים קונדרה הקדים את זמנו — הוא כתב את הספר הרבה לפני האינטרנט והרשתות החברתיות, הרבה לפני הפרסונות הלא נגמרות שאנשים מייצרים לעצמם 24/7. גם היום, 20 ומשהו שנה אחרי הקריאות הראשונות, ועדיין יש בו עניין אמיתי. רלבנטי למרות הזמן החולף. גם זה אלמוות.
חזרה בתשובה במובן העמוק ביותר. אב אחד, שלושה בנים ועוד בן. האב נרצח, ומי אשם? דימיטרי הוא הבן הבכור מנישואיו הראשונים של האב, מאוהב באשה שאביו מעוניין בה, והם גם היו מסוכסכים בענייני ירושה. איוון בעל החשיבה האינטלקטואלית הוא ניהיליסט שמאמין בעליונות הרציונליזם. אליושה הוא צעיר תמים, שוהה במנזר, מאמין בהישארות הנפש, בתחיית המתים. סמרדאייקוב הוא בן ממזר, פרי ניאופים. כולם חוטאים, כולם אשמים, כי כולם רצו לראות במות האב. זה ללא ספק ספר על אמונה, אבל אמונה לא תמימה כלל וכלל, אלא כזאת שנובעת מתוך האופל והספק.
כל הטוב שיש לאוסטר להציע כמספר סיפורים מוכשר טמון בספר הזה — המסתורין של הקיום, צירופי המקרים, הגורלות הנפגשים. דמות התלוש, הגבר הבודד, המנוכר, שמחפש את דרכו בעולם, מתגלמת פה במרקו סטנלי פוג, שנשאר בלי קרובי משפחה ועם תחושה עמומה של רצון לחיים. הוא נודד מרחובות מנהטן עד הגרנד קניון, ואותו ארמון ירח הוא שם המסעדה הסינית הנשקפת אליו מחלון חדרו, אבל גם דימוי לעולם רחוק וזוהר שמחכה אי שם. סוג של גאולה.
מהגדולות, הפרועות והפסיכדליות שבסאטירות האנטי־מלחמתיות, שמרחיקה עד פלנטה אחרת כדי לעסוק בשאלות של בחירה חופשית, סתמיות המוות והיעדר הפשר שבמלחמה. כל מלחמה.
הספר מתאר מסע חניכה של סטודנט לגיאולוגיה, שבשנות השישים נוסע אל הטבע הפראי של נורבגיה בחיפוש אחר שרידי מטאורים. נקשרתי אל הדמות השאפתנית מצד אחד ומלאת העכבות מצד אחר, שיוצאת לעולם ושואפת להטביע בו חותם אך נתקלת במכשולים עזים, חיצוניים ובעיקר פנימיים. זה ספר מלא רגישות ונעדר רגשנות של סופר הולנדי גדול, בתרגומו המצוין של רן הכהן.
חייל עטור תהילה חוזר הלום ממלחמת הניצחון הגדולה, ואינו מוצא את נפשו אלא בתוך גרגירי החול המנחמים על חוף הים של תל אביב. דייג זקן שממתין למותו ונערה צעירה שמפיחה בו חיים מוליכים אותו בסופו של דבר החוצה מהשאול האישי. ספר פולחן מהסיקסטיז שבזכות ההתבוננות האנושית המדויקת מרגש גם היום.
לא רק אחת מיצירות הספרות הראשונות שעסקו בישירות ביציאה מהארון, אלא גם ספר על העברה בין־דורית, מחירה של הסתרה באשר היא ובדידות כה עמוקה, עד שיש להמציא לה שפה משלה.
ספק אוטוביוגרפיה ספק בדיון, הרומן הזה כבול לנקודת המבט המוגבלת של הגיבור שלו, כך שאי אפשר לראות הכל, אבל גם אי אפשר להסב את המבט — מהזוועה והבדידות, השנאה והצביעות. חסכוני ומשסף.
אם כבר יוצאים אל העולם, כדאי לדעת עליו משהו. למשל, על ניגריה, מדינת ענק שאנחנו כמעט שלא חשופים לתרבותה. הספר הזה מספק שער מצוין, וגם קשה, כי עוד לפני שקורא צעיר ילמד ממנו משהו על ניגריה, הוא יבין לא מעט על האכזריות של בני אדם, על שלל קשיי חיים, ועל הפריבילגיות הגדולות שהוא עצמו מרופד בהן.
הזמנה לתעייה במבוך הדמיון, במעבה לבירינת מתעתע, שאין לו התחלה וסוף. מכופף מחשבה, מפתל תודעה. לא תצאו כמו שנכנסתם, אם תצאו בכלל.
דודה אחת הופכת את היציאה מהבית למסע פיקרסקי מקסים, מצחיק ובלתי נשכח. כל אחד צריך לקרוא את הספר הזה — ולמצוא לעצמו דודה כזאת.
מסע שורשים בדוי, הזוי וסאטירי אל "העיירה" המזרח־אירופית המדומיינת, שהוא מסע אל זיכרון תרבותי ואל ההווה והעבר של הנוירוזה היהודית־אמריקאית.