התפסן בשדה השיפון

ג'.ד. סלינג'ר / ארצות הברית, 1951

אפשר לומר שהייתי הספרנית של ילדיי, לכל הפחות בשנים המעצבות של הקריאה. כשמלאו להם 15 המלצתי, לכל אחד בתורו, על "התפסן בשדה השיפון". בנותיי אהבו אותו מאוד, והמשיכו לספרים נוספים של סלינג'ר — שבלי להפחית מערכו, כתיבתו מתאימה בעיקר לבני נעורים — ואילו בני חשב שהולדן קולפילד הוא אסהול, והדעות שלו על העולם לא עוררו בו עניין. בכל מקרה, זהו רומן חניכה שכדאי לקרוא.

אילנה ברנשטיין, סופרת

‍

לא מקורי, אבל אי אפשר בלי. מומלץ לקרוא בגיל 16 - כדי שתוכלו לחזור אליו אחרי 20 שנה ולגלות שלא הבנתם כלום.

מאיה ערד, סופרת

אל תיגע בזמיר

הרפר לי / ארצות הברית, 1960

לא בכדי הספר הזה הוא קלאסיקה של גיל ההתבגרות: רק בו עוד אפשר להתמסר, במלוא התום האחרון, לתפיסת הצדק שלו, ולהסתנוור מדמותו של אטיקוס פינץ'. בקריאה בוגרת (ועדיין סוחפת), לא מעט דברים שם כבר נראים אחרת.

צִנורות

אתגר קרת / ישראל, 1992

אנרגטי, מדוכדך, פרוע עד קיצוני, מצחיק ונוגע ללב, חסר היגיון וחסר סבלנות — זה גיל ההתבגרות, אבל זה גם אוסף הסיפורים הזה, והוא יותר קצר מהנעורים עצמם.

הקפות ביער

דלין מתיה / דרום אפריקה, 1984

אפליה, גזענות, יחסי שחורים־לבנים, תאוות בצע, הכחדת יערות, חיסול פילים ואהבה בין־מעמדית. כל כך הרבה אג'נדות היו אמורות לגרום לכל ספר לקרוס תחת כובד משקלן. אבל "הקפות ביער" מצליח להיות רומן התבגרות סוחף בזכות הסוואת המסרים בשני סיפורי אהבה גדולים: בין הגיבור שאול לקייט בת העשירים, ובין שאול ל"זקן רגל", הפיל הענקי מלך היער, שהמרדף הפיוטי אחריו — להצלתו או הריגתו — שובר לב.

אמיר זיו, עורך "מוסף כלכליסט" וסופר

פעמון הזכוכית

סילביה פלאת / אנגליה, 1963

סילביה פלאת כתבה את הרומן הזה בשביל כסף ופרסמה אותו תחת השם הבדוי ויקטוריה לוקאס. ומתברר שכסף הוא סיבה נאצלת דיה כדי לכתוב רומן חניכה מכונן, דיוקן עצמי יפהפה ושובר לב, שנותר חי ופועם כפי שהיה כשפורסם לראשונה, חודש לפני מותה של פלאת. אני אגב סבורה ששורת הפתיחה של הסרט "ריקוד מושחת" — "זה היה הקיץ של 1963, כשכולם קראו לי בייבי ולי לא היה אכפת" — היא מחווה ברורה לפתיחה של "פעמון הזכוכית", שראה אור באותה השנה: "זה היה קיץ מוזר ומחניק, הקיץ שבו חשמלו את הרוזנברגים, ואני לא ידעתי מה אני עושה בניו יורק" (בתרגום אורטל אריכה, הוצאת הכורסא).

מה שמתחיל בהוצאה להורג בכיסא חשמלי של יוליוס ואתל רוזנברג מתגלגל בהמשך לטיפולים בחשמל שעוברת הגיבורה, אסתר גרינווד, בת דמותה של פלאת. היא צעירה יפה ומוכשרת שלכאורה העולם פתוח בפניה, נערה מעיירה קטנה שזוכה להתקבל להתמחות נוצצת בניו יורק "וליהנות כפי שלא נהנתה בחייה". אלא שהציווי ליהנות מועמד במהרה באור אירוני, וכל התפארת והתענוגות חושפים את הקדרות, את הזיוף שהיא מוצאת גם בתוכה. לא בכדי היא מחפשת אחר דמותה בראי ומוצאת רק השתקפויות מעוותות.

קשה שלא להזדהות עם קולה של המספרת, עם תחושות האין אונים והשיתוק שאוחזות בה, ולהישאב למסע שלה אל נבכי הדיכאון. בעיניי זה ספר שצריך לתת לכל אשה צעירה ביד; לא כי כך זה יהיה, אלא כי כך זה עלול להיות.

יערה שחורי, סופרת ועורכת

מועדון האידיוטים

ג'ונתן קו / אנגליה, 2001

ספרים רבים מנסים ללכוד פרק זמן בחיים, וכל כך הרבה ספרים נכתבו על הנעורים, אותה תהום מסתורית, מאמללת ומענגת כאחת שפעורה בין הילדות לבגרות המוקדמת. "מועדון האידיוטים" הוא לא "ספר נעורים" בהגדרה, אבל הוא ייגע ללבם של לא מעט בני נוער, פשוט משום שהוא ספר יפהפה שמצליח לחדור לעובי הקורה של השלב הזה בחיים, עם הרבה מאוד מוזיקה — ובמבנה ספרותי מפתיע ופיוטי. כשקראתי אותו, הוא החזיר אותי אל ימי הכרזת העצמאות שלי כנער, כשהתחלתי לקנות תקליטים, ואלה שיגרו אותי למחוזות אחרים. דרך אגב, באקט אופייני לסופר המבריק הזה, הוא כתב ספר המשך (שלצערי לא תורגם לעברית), "The Closed Circle", ובו הוא מדלג כמה עשורים קדימה, אל חיי הגיבורים כאנשים בגיל העמידה. עם הספר הזה כדאי לחכות קצת, אבל לא עד גיל העמידה.

אופיר טושה גפלה, סופר

מאה שנים של בדידות

גבריאל גארסיה מארקס / ארגנטינה, 1967

לפעמים, כשעולה בשיחה ספר שקראתי מזמן, אני אומרת את דעתי ומיד מסייגת: "אבל קראתי אותו כשהייתי בת כך וכך". האם אני סומכת על עצמי הקוראת של אז?

מפתה להשיב: "תלוי עצמי של מתי", אבל זה לא נראה לי נכון. עצמי בת ה־15 ועצמי בת ה־30, כולן עצמי של עכשיו — או לא עצמי של עכשיו, תלוי מה מחליטים — במידה שווה. האם התשובה משתנה מאדם לאדם? בהתאם לחיים שחי, לספרים שקרא, אולי כתב, לדברים שהשתנו בו? מתחשק לי להגיד שלא, אבל אולי זאת סתם התשובה היפה יותר.

על כל פנים, את "מאה שנים של בדידות" קראתי בגיל 15. אני זוכרת את העמוד האחרון; לא מה כתוב בו — את העלילה אני בקושי זוכרת — אלא את התחושה: את התרוממות הרוח, את הפליאה; נשורת של מאות עמודים נספגת בתוך הנפש, משנה אותה לבלי השב. אני זוכרת שחשבתי: אפשר לכתוב דבר כזה. הדבר הזה אפשרי. ואם הדבר הזה אפשרי, הכל אפשרי.

האמת — שהסתרתי מעורכי הפרויקט, לבל אודח ממנו — היא שאני חושבת שאת כל הספרים הטובים בעולם צריך לקרוא בגיל 15. ספרים על נישואים, ספרים על הזדקנות, ספרים על סקס וספרים על מוות, אין דבר שאינו מתאים לגיל 15, ואין כגיל 15 כדי להתענג על כל היופי והכאב שישנם בעולם.

את "מאה שנים של בדידות" לא קראתי מאז. אני לא נוהגת לקרוא ספרים בשנית, אולי כדי לא להפסיק לסמוך על עצמי.

נעה ידלין, סופרת

1984

ג'ורג' אורוול / אנגליה, 1949

הדיסטופיה המאיימת והרלבנטית ביותר, בגלל הנדסת התודעה, הפייק ניוז, הסגידה למנהיג, וכוחה — כמו גם אוזלת ידה — של האהבה כמעשה חתרני.

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

‍דאגלס אדמס / אנגליה, 1979

ביקום שהולך ומופשט מהיגיון ונהפך למורכב יותר אקספוננציאלית, מה שאנחנו באמת זקוקים לו הוא הומור בשפע, נונסנס פרוע והבנת מקומנו חסר החשיבות בסדר הדברים הכולל.

שר הטבעות

ג'.ר.ר טולקין / אנגליה, 1954

הייתי בת 9, בנופש עם המשפחה המורחבת, ובתוך יומיים סיימתי את כל הספרים שהבאתי איתי ושיחרתי לטרף בחדרים אחרים. לבסוף מצאתי אצל דודה שלי אחד שעל כריכתו התנוסס עיגול צהוב, בתוכו עין אדומה ומעליו הכותרת "שני המגדלים". מיד שקעתי עד צוואר, בלי לדעת שהתחלתי מהחלק השני של הטרילוגיה, בלי לדעת דבר על "אורחם ורבעם של הוביטים", כלשון ההקדמה של טולקין לחלק הראשון, בלי לדעת שאני עומדת להשאיר חלק מלבי בארץ התיכונה. לא הבנתי כלום, אבל לא יכולתי להפסיק. הנוף שנפרש לפניי היה זר ומכושף, מבלבל וקוסם, ורק רציתי עוד. בדיעבד, דווקא ההתחלה הזאת — מהאמצע, כשמרי ופיפין (עד היום הדמויות האהובות עליי) מיטלטלים חסרי אונים בשבי האורקים — היתה הנכונה. גם אני הייתי יצור קטן למדי, נתון לחסדיהן של בריות גדולות ממנו, בעולם שאת פשרו לא הבנתי ועל טיבו לא עמדתי, על סיפם של דברים שלא היה להם עדיין שם וצורה. החביוניות של ההוביטים, הלימינליות שלהם, היו שלי. גילוי קיומם של הכרך הראשון והשלישי נחווה כבר כמו מתנה מהיקום. אישור שהייה, דרכון אל הדמיון.

כל חיי עד אותו הרגע הובילו אותי לשם: סמטאות הרובע היהודי שבו גדלתי הפכו לרחובות האבן המתפתלים של מיניאס טירית, הפואטיקה האפית של המיתולוגיה הבדויה נדמתה לי כהמשך טבעי לחלוטין של ההפטרות בבית הכנסת, והמלחמה, המלחמה האדירה המוחלטת, הצודקת, הנואשת, של כוחות האור בכוחות השחור, של הטוב ברע, היתה זו שעל ברכיה גדלתי, כבת הדור השלישי. בראשי נהפכו הביצות המתות שדרכן חולפים פרודו וסאם לקברי האחים שהראו לנו בסרטי השחור־לבן של יום השואה. ומורדור? מורדור היתה אושוויץ.

בדיעבד, זו היתה גם תחילת הסוף. סוף הילדות, החביון, האמונה בטוב וברע מוחלטים, בשחור ולבן. הדרכון ההוא עדיין אצלי, כמו גם עותקי הספרים שקראתי אז, ושדודתי נתנה לי במתנה שנים אחר כך. אני עוד חוזרת לבקר שם מדי פעם. זה אף פעם לא יוכל להיות בדיוק אותו הדבר, אבל בכל פעם שאני מתחילה שוב את הטרילוגיה אני מרגישה כמו סאם בסופה, במילים החותמות אותה: "הנה חזרתי".

נועה מנהיים, עורכת ומסאית, ראש מחלקת ספרות עברית בהוצאת כנרת, זמורה, דביר

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי / יפן, 1995-1994

היעלמות מסתורית, טבח אכזרי, שיחות ארוטיות, חתול נעלם, כתם עם סגולות מרפא וצעיר שגר בבאר. מלא דמיון, פרוע, סהרורי ואינו מתחייב לפתרון. המורקמי הכי נועז, ובמפתיע גם הכי נגיש.

אמיר זיו

בין שתי ערים

צ'רלס דיקנס / אנגליה, 1859

לא רק בגלל פסקת הפתיחה הנכונה תמיד ("היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי", בתרגום מרים יחיל־וקס, הוצאת זמורה, ביתן, דביר). גם בגלל המארג הכביר שעליו תהילתו של דיקנס, התנועה בין הפוליטי לאישי ובין הפרטי לכללי. שיעור בכתיבה, ושיעור בהוויה.