התפסן בשדה השיפון

ג'.ד. סלינג'ר / ארצות הברית, 1951

אפשר לומר שהייתי הספרנית של ילדיי, לכל הפחות בשנים המעצבות של הקריאה. כשמלאו להם 15 המלצתי, לכל אחד בתורו, על "התפסן בשדה השיפון". בנותיי אהבו אותו מאוד, והמשיכו לספרים נוספים של סלינג'ר — שבלי להפחית מערכו, כתיבתו מתאימה בעיקר לבני נעורים — ואילו בני חשב שהולדן קולפילד הוא אסהול, והדעות שלו על העולם לא עוררו בו עניין. בכל מקרה, זהו רומן חניכה שכדאי לקרוא.

אילנה ברנשטיין, סופרת

ספר הדקדוק הפנימי

דויד גרוסמן / ישראל, 1991

את "ספר הדקדוק הפנימי" קראתי כשהייתי חיילת. קניתי אותו, אני זוכרת, בסטימצקי של התחנה המרכזית בבאר שבע, והתחלתי לקרוא בו באוטובוס משם. ואחר כך בקו מתל אביב לכפר סבא, ועדיין במדים, רק שומטת מרגליי את הנעליים, המשכתי וקראתי בו במיטת הנוער בבית הוריי.

אני זוכרת את הרוגז וההקלה, את התערובת הייחודית הזאת של רוגז והקלה, הדגדוג באצבעות שתוקף אותי כשאני קוראת יצירת ספרות גדולה. רעם היופי, ההשתאות על השפה, חדוות המילים וההתפלשות בהן, טעם התיאורים המדויקים. ואיתם — הדגדוג החמדני הזה, גיצי ההתלקחות של הקנאה. סופרים וסופרות, כשאנחנו קוראים ספר מעולה, זה כמו מכונאי רכב מעל קרביים של מרצדס, כמו ידיים של חייט ממששות בטנה של מעיל בתפירה עילית — מתפעלים ומקללים. כמה שזה יותר טוב, ככה אוכל את הלב.

אלא שאז, ב"ספר הדקדוק הפנימי", רק בת 19, כולי נרעשתי. זה היה כאילו אני קוראת ביומנים שלי, רואה אותם בדפוס. את יומני הסוד האבודים שכתבתי כנערה, ואת אלה הכמוסים, הצפונים מן המודע, היומנים שלא כתבתי מעולם. אלה שנרשמו בנפש ונהגו בה במקום הכי פרטי, הכי קרוב ותוכי ומוכמן, המקום שעד לאותן שעות, שקועה, מנוחמת בתוך הספר הזה, לא היו בו מילים. רק כאב מופשט, כאוטי, בלום.

ב"ספר הדקדוק הפנימי" פגשתי בראשונה את התאום הספרותי שלי. פגשתי את ארון, אהרון קליינפלד, ואת בבואת עצמיותי משתקפת בו. לכאורה, תגידו, מה לך ולו? מה לנערה מזרחית בכפר סבא של תחילת הניינטיז ולסיפור התבגרותו של בן לניצולי שואה בשנות השישים בשכונת בית הכרם בירושלים? ובכן, באהבה כמו בספרות, ובספרות כמו באהבה — הוא היה אני, והוא היה אחר, בו בזמן.

שאלת השאלות שהספרות יורדת לחקרה, הפרויקט הענקי, המרשים ורב השנים של הספרות, השאלה שמתנוססת מעל כל הספריות בעולם, בכל השפות בעולם, היא זאת הקטנה והאינסופית: "מי אני?". ותראו איזה פרדוקס מופלא מתקיים בה — ככל שהתשובה אישית וחלקיקית יותר, ככל שרסיסי הזהות המתפצחת זעירים וסגוליים, אינטימיים יותר, כך הולכת ומתגבשת מתוך הסיפור אמת אנושית צרופה יותר. הולכת ומתנסחת מהות אוניברסלית מקיפה יותר.

או כפי שאומר את זה אבא של גדעון ב"ספר הדקדוק", כפי שאהרון שוגה בדמיונו כשהוא שומע את אביו של גדעון אומר לו במטבח: "לא קל, לא קל. מבחוץ נדמה כאילו כל השנים האלה עוברות רק בפטפוטים ובמשחקים, וחברים ובילויים, וכאילו כולנו שומעים את אותה המנגינה בדיוק. ואחר כך מתברר שכל החיים לא יספיקו לנו לעכל מה שקרה לנו אז. והבדידות, כן. והעלבון".

דורית רביניאן, סופרת

מועדון האידיוטים

ג'ונתן קו / אנגליה, 2001

ספרים רבים מנסים ללכוד פרק זמן בחיים, וכל כך הרבה ספרים נכתבו על הנעורים, אותה תהום מסתורית, מאמללת ומענגת כאחת שפעורה בין הילדות לבגרות המוקדמת. "מועדון האידיוטים" הוא לא "ספר נעורים" בהגדרה, אבל הוא ייגע ללבם של לא מעט בני נוער, פשוט משום שהוא ספר יפהפה שמצליח לחדור לעובי הקורה של השלב הזה בחיים, עם הרבה מאוד מוזיקה — ובמבנה ספרותי מפתיע ופיוטי. כשקראתי אותו, הוא החזיר אותי אל ימי הכרזת העצמאות שלי כנער, כשהתחלתי לקנות תקליטים, ואלה שיגרו אותי למחוזות אחרים. דרך אגב, באקט אופייני לסופר המבריק הזה, הוא כתב ספר המשך (שלצערי לא תורגם לעברית), "The Closed Circle", ובו הוא מדלג כמה עשורים קדימה, אל חיי הגיבורים כאנשים בגיל העמידה. עם הספר הזה כדאי לחכות קצת, אבל לא עד גיל העמידה.

אופיר טושה גפלה, סופר

פעמון הזכוכית

סילביה פלאת / אנגליה, 1963

סילביה פלאת כתבה את הרומן הזה בשביל כסף ופרסמה אותו תחת השם הבדוי ויקטוריה לוקאס. ומתברר שכסף הוא סיבה נאצלת דיה כדי לכתוב רומן חניכה מכונן, דיוקן עצמי יפהפה ושובר לב, שנותר חי ופועם כפי שהיה כשפורסם לראשונה, חודש לפני מותה של פלאת. אני אגב סבורה ששורת הפתיחה של הסרט "ריקוד מושחת" — "זה היה הקיץ של 1963, כשכולם קראו לי בייבי ולי לא היה אכפת" — היא מחווה ברורה לפתיחה של "פעמון הזכוכית", שראה אור באותה השנה: "זה היה קיץ מוזר ומחניק, הקיץ שבו חשמלו את הרוזנברגים, ואני לא ידעתי מה אני עושה בניו יורק" (בתרגום אורטל אריכה, הוצאת הכורסא).

מה שמתחיל בהוצאה להורג בכיסא חשמלי של יוליוס ואתל רוזנברג מתגלגל בהמשך לטיפולים בחשמל שעוברת הגיבורה, אסתר גרינווד, בת דמותה של פלאת. היא צעירה יפה ומוכשרת שלכאורה העולם פתוח בפניה, נערה מעיירה קטנה שזוכה להתקבל להתמחות נוצצת בניו יורק "וליהנות כפי שלא נהנתה בחייה". אלא שהציווי ליהנות מועמד במהרה באור אירוני, וכל התפארת והתענוגות חושפים את הקדרות, את הזיוף שהיא מוצאת גם בתוכה. לא בכדי היא מחפשת אחר דמותה בראי ומוצאת רק השתקפויות מעוותות.

קשה שלא להזדהות עם קולה של המספרת, עם תחושות האין אונים והשיתוק שאוחזות בה, ולהישאב למסע שלה אל נבכי הדיכאון. בעיניי זה ספר שצריך לתת לכל אשה צעירה ביד; לא כי כך זה יהיה, אלא כי כך זה עלול להיות.

יערה שחורי, סופרת ועורכת

מאה שנים של בדידות

גבריאל גארסיה מארקס / ארגנטינה, 1967

לפעמים, כשעולה בשיחה ספר שקראתי מזמן, אני אומרת את דעתי ומיד מסייגת: "אבל קראתי אותו כשהייתי בת כך וכך". האם אני סומכת על עצמי הקוראת של אז?

מפתה להשיב: "תלוי עצמי של מתי", אבל זה לא נראה לי נכון. עצמי בת ה־15 ועצמי בת ה־30, כולן עצמי של עכשיו — או לא עצמי של עכשיו, תלוי מה מחליטים — במידה שווה. האם התשובה משתנה מאדם לאדם? בהתאם לחיים שחי, לספרים שקרא, אולי כתב, לדברים שהשתנו בו? מתחשק לי להגיד שלא, אבל אולי זאת סתם התשובה היפה יותר.

על כל פנים, את "מאה שנים של בדידות" קראתי בגיל 15. אני זוכרת את העמוד האחרון; לא מה כתוב בו — את העלילה אני בקושי זוכרת — אלא את התחושה: את התרוממות הרוח, את הפליאה; נשורת של מאות עמודים נספגת בתוך הנפש, משנה אותה לבלי השב. אני זוכרת שחשבתי: אפשר לכתוב דבר כזה. הדבר הזה הוא אפשרי. ואם הדבר הזה אפשרי, הכל אפשרי.

האמת — שהסתרתי מעורכי הפרויקט, לבל אודח ממנו — היא שאני חושבת שאת כל הספרים הטובים בעולם צריך לקרוא בגיל 15. ספרים על נישואים, ספרים על הזדקנות, ספרים על סקס וספרים על מוות, אין דבר שאינו מתאים לגיל 15, ואין כגיל 15 כדי להתענג על כל היופי והכאב שישנם בעולם.

את "מאה שנים של בדידות" לא קראתי מאז. אני לא נוהגת לקרוא ספרים בשנית, אולי כדי לא להפסיק לסמוך על עצמי.

נעה ידלין, סופרת

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי / יפן, 1995-1994

היעלמות מסתורית, טבח אכזרי, שיחות ארוטיות, חתול נעלם, כתם עם סגולות מרפא וצעיר שגר בבאר. מלא דמיון, פרוע, סהרורי ואינו מתחייב לפתרון. המורקמי הכי נועז, ובמפתיע גם הכי נגיש.

אמיר זיו, סופר ועורך "מוסף כלכליסט"

המלך מתיא הראשון

המלך מתיא באי השומם

יאנוש קורצ'אק / פולין, 1923

בגיל 15 קיבלתי מהוריי מתנה מפתיעה, ללא עילה מיוחדת: את "המלך מתיא באי השומם". אהבתי מאוד את הכריכה, שעליה התנוסס איור של נער מבולבל ומלנכולי — הוא קצת הזכיר לי את עצמי באותם ימים, נער עדין וחסר ביטחון שהוגלה בעל כורחו מתל אביב לירושלים ושקע בדיכאון בינוני ובשטף של רחמים עצמיים — ומיד נשביתי בקסמו של הספר, אף שלא הבנתי למה קיבלתי את ספר ההמשך אם לא קראתי עדיין את הראשון (שאלה שנותרה ללא מענה עד היום). פגשתי בו את מתיא אחרי ימי תהילתו כמלך בן 10, אחרי הרפורמות שהגה עבור הילדים ואחרי ניצחונותיו הצבאיים; הוא היה ילד־נער שהתבגר בטרם עת, ובעקבות שגיאות פטאליות בהבנת עולם המבוגרים נאלץ לגלות אל אי נידח, שבו הידרדר מדחי אל דחי. רק אחר כך קראתי את "המלך מתיא הראשון", וראיתי אותו בגדולתו.

בדיעבד, סיפור ההידרדרות של מתיא הדהד את ימיו האחרונים של יאנוש קורצ'אק, שניהל בית יתומים על בסיס תפיסות מתקדמות ונרצח עם חניכיו בתאי הגזים בטרבלינקה. בקיץ האחרון, יותר מ־30 שנה אחרי ששני הספרים היפהפיים האלה נחרטו בי, ובמסגרת תחקיר לספר חדש, יצאתי במסע של יד ושם לפולין, והגעתי לטרבלינקה. מהפקת המוות הסדיסטית של הגרמנים הנאצים לא נותר הרבה, אבל האנדרטה הקטנה לזכר קורצ'אק משכה מיד את עיניי. שם, על רקע יער פולני תמים למראה, לחשתי לו תודה על שני הספרים שריגשו אותי כל כך בנעוריי.

אלון חילו, סופר

‍