גבר ואשה חיים יחד ומתעללים זה בזה. נתקלתם בכאלה? דוד פוגל כתב על כך רומן נדיר בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת. הוצאה מחודשת ב־1986 החייתה אותו, והוא נהפך לרב־מכר. כתב היד (שפוגל החביא לפני שנשלח למחנה השמדה) מתאר את הזוגיות של תיאה וגורדוייל, שבה האשה עושה לבן זוגה את המוות — מענגת אותו ומהתלת בו, שוכבת עם אחרים אבל לא משחררת. זה תיאור היפר־ריאליסטי של קשר עם ערבוב רגשי גדול מדי, עם תקיפה וקורבן ושליטה, ופוגל לוכד כאן את הסבל שבעונג. אנחנו לא ניגשים לקרוא ספרות טובה משום שהיא נחשבת חשובה, אבל ברומן המכונן הזה אפשר לתפוס את הטוב והחשוב במכה אחת, או בעצם במיטה אחת, סתורת סדינים ומדממת.
לקרוא את "דולי סיטי" בשלב שבו שוקלים לעשות ילדים. להיחשף לעוצמת החרדה ההורית בגרסת הספרות. לשקול מחדש הורות. להדחיק את "דולי סיטי" לכמה שנים. לשכוח אותו. לעשות ילדים. לחוות את עוצמת החרדה ההורית בגרסת המציאות. להבין את עומק ההברקה של קסטל־בלום, ולדעת שלא יהיה אפשר לשכוח את "דולי סיטי" שוב בחיים.
רומן מכתבים שמכניס את הקוראים לעולמה של חבורת ידידים, עם אהבות ובגידות וחלומות. יש שם נשים חזקות ונשים פסיביות, גברים נשיים, נטיות אובדניות, ילדים שמצפים מהם להצליח, וכל הכאב והצחוק והפוליטיקה הפנימית של משפחה אמיתית.
עוד לפני "החברה הגאונה" פרנטה הצטיינה בדרמות רגשיות מנוסחות ומנותחות היטב. כאן יש אשה שנותרת לבד עם שני ילדים, ותיאורים לא סנטימנטליים של נשיות, אמהות, בדידות. הנטישה היא לאו דווקא נטישת הבעל; היא הנטישה של אדם את עצמו, וההבנה הזאת היא המפתח להתאוששות.
איילת ולדמן, שנולדה בירושלים וגדלה בקנדה ובארצות הברית, עוררה סערה כשהכריזה שהיא אוהבת את בן זוגה, הסופר מייקל שייבון, יותר משהיא אוהבת את ילדיה. "אמא רעה" לא מתמקד בטענה הזאת, והדיון בו רחב הרבה יותר: ולדמן טוענת שהאם הטובה לא קיימת, ולא היתה קיימת מעולם. האמא הסבלנית, העליזה תמיד, זו שלעולם אינה צועקת, שמקריבה את עצמה, שנחבאת אל הכלים, היא פרי הדמיון, ושילוב של קריירה עם בית ומשפחה הוא דבר בלתי אפשרי. דווקא זו שנתפסת כ"אמא רעה" היא הטובה, כי היא לא מעמידה פנים, לא צדקנית, ומגדלת ילדים שאינם מלאים חשיבות עצמית ושלא חושבים שהכל מגיע להם. אחרי שולדמן מתארת, למשל, כיצד בנה היה מתרפק עליה בכל פעם שחזר מהגן, היא מודה: "אני לא יכולה לומר שבהיעדרו התגעגעתי אליו כשם שהוא התגעגע אליי (...) הייתי עסוקה מדי בהנאה מן הזמן שקיבלתי לעצמי, מן העבודה שהספקתי לעשות, מההליכות שהלכתי לבדי, מהיכרות מחודשת עם בעלי" (בתרגום נורית לוינסון, הוצאת מודן). "אמא רעה" הוא, אם כן, גלולה מתוקה נגד רגשי האשם של כל אם על כך שהיא לא משקיעה מספיק בילדיה, או על כך שיש לה רגשות שנחשבים שליליים לגביהם.
צעירה יפה ומשכילה נישאת לרופא שאוהב אותה. הוא לא חולם על שום דבר, היא חולמת על הרבה דברים, על איזה זוהר רחוק ומרגש, משתעממת, ומנהלת רומן ועוד רומן. החיים, לא מה שחשבת.
הלונה פארק כמחוז חפץ. אב נעדר, שכונה עירונית קטנה, ושלישייה שברירית של אמא־ילד־ילדה. ברנשטיין נוגעת בתחושת המחנק שיוצרים העוני והחולשה, באמהות שיש בה גם סבל, ובמעבר הקל משפיות לאי־שפיות.
חיים שלמים נדחסים בכמה עמודים, כי הזמן הנפשי של הדמויות הוא החשוב, והתהום יכולה להיפער בכל רגע. סיפורים על נשים שמנסות להתנהל בעולם כעצמאיות אבל משלמות על כך.
ידע כל מתמסד כי חרב הפירוד מונפת מעליו. אבל הפירוד הזה יכול להיות קסם מתמשך אם הוא חושף תובנות יפהפיות ונועזות כמו אלה של צרויה שלו.