התיקונים

ג'ונתן פראנזן / ארצות הברית, 2001

מבחינתי, צריך לקרוא את "התיקונים" כל שנתיים־שלוש בין גיל 30, נגיד, לגיל 80. כי בכל קריאה הוא מכה אחרת בקוראים. הלב שלהם, ובעיקר הכאב שלהם, נעים אחרת ביחס לדמויות ולמאבקים האינסופיים שלהן עם עצמן ועם העולם. האב אלפרד, האם איניד ושלושת הילדים הבוגרים גארי, צ'יפ ודניז סובבים ללא הפסק בסחרחרת של הזדקנות או התבגרות, בדידות ודכדוך, חלומות על הגשמה עצמית או על התעשרות, קריירה מצליחה או מקרטעת, השתייכות ומורשת מול זהות עצמית מטושטשת, וזה עוד בלי לומר מילה על סמטוכת היחסים שלהם עם בני הזוג, בני המשפחה ואחרים שנקרים בדרכם ושעליהם הם משליכים אינספור רגשות ויצרים. ג'ונתן פראנזן מתאר את כל אלה, כל צל של מחשבה והד של הלוך נפש, בדייקנות נבונה ומרגשת, ולכן קל, מתבקש, לחזור אליה שוב ושוב. הקריאה בספר הזה היא כמו תנועה במבוך מראות — בכל פעם תמצאו בו את עצמכם, ובכל פעם תהיו קצת שונים. כמו נהר החיים, אבל מודפס.

אדוה קיזלשטיין, עיתונאית

אלה תולדות

אלזה מורנטה / איטליה, 1974

יצירה מונומנטלית במלוא מובן המילה. סיפורו של ילד קטן אחד — וגם גלעד לאומללות שממיטה האנושות על עצמה. תנועה רבת־תנופה באקורדיון הזמן, שיש בה חמלה וזוועה, יופי וכאב.

זכרון דברים

סוף דבר

יעקב שבתאי / ישראל, 1977 ו־1984

יש מי שהמליצו על "הדוד פרץ ממריא" של שבתאי, ו"זכרון דברים" הוא כמובן הקלאסיקה הישראלית הגדולה של משבר אמצע החיים, אבל "סוף דבר" לוקח את הטלטלה הזאת אל הקצה. בואו נאמר כך: הספר נפתח במשפט "בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות", ומאותו הרגע לא עוצר.

דפוּק וזרוּק בפריז ובלונדון

ג'ורג' אורוול / אנגליה, 1933

ג'ורג' אורוול מתאר בספריו שוב ושוב, באופן מכאיב ומרהיב, את תהליך ההתפכחות, אבל בספר הזה הוא ממש מציע לה הגדרה מילונית, בשרטוט מדויק של אמצע חייו (הקצרים מדי).

בני מר, סופר ומתרגם

קול צעדינו

רונית מטלון / ישראל, 2008

סיפור שמובא מנקודת מבטה של "הילדה" בצריף של עמידר בעיר קטנה בישראל של שנות החמישים והשישים, עם אב נוטש שעסוק רוב הזמן בפעילות נגד מפא"י וקיפוח המזרחים ואם שעובדת קשה ושיש לה השפעה כמעט מאגית על שלושת הילדים. ספר חשוב שלא רק עשה פלאות בשפה העברית, ולא רק תיאר אינטנסיביות נפשית ומארג יחסים צפוף בין הדמויות, אלא גם הביא קול אמיתי, עמוק, ויצר לו מקום של כבוד.

‍

סיפור פשוט

ש"י עגנון / גרמניה, 1935

יצירת מופת שהיא ההפך מסיפור פשוט. הירשל מתאהב בבלומה, קרובת משפחה ענייה שמשרתת בביתו. אמו צירל פוסלת את הזיווג ובמקומו מביאה שידוך הולם בדמות מינה, בת עשירים. אבל הירשל כבר נפל אל הגיהינום של האהבה והאובססיה, והתוצאה היא רומן עשיר ומרובד שזכה לאינספור קריאות פסיכואנליטיות, קבליות ועוד, ושבכל מקרה צריך לקרוא. או כפי שאומר אביה של בלומה לבתו: "בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר לפניו".

יחסי חוץ

אליסון לורי / ארצות הברית, 1984

ספר על רווקה בת 54? ועוד אשה לא נחמדה, לא נעימה ולא נדיבה שמרגישה שהחיים חייבים לה משהו? כן, וזה ספר נהדר. הסופרת אליסון לורי שולחת את ויני מיינר, מרצה אמריקאית לספרות, לשבתון בלונדון, ומאפשרת לה לחוות חוויות חדשות ואפילו להתאהב. הקוראים יתאהבו בסגנונה האלגנטי והנשכני של לורי ובעלילה הסוחפת, עד הסוף המריר־חמוץ־מתוק, ממש כמו בחיים.

מאיה ערד, סופרת

פטפוטים על הנילוס

נגיב מחפוז / מצרים, 1966

סיפורם של אינטלקטואלים מצרים שבורחים מהמציאות הקשה שבה הם חיים אל בית צף על הנילוס. יש שם אבסורד (פקיד ממשלתי זקן כותב דו"ח שלם בעט שאזל בו הדיו, למשל), יש דיאלוגים מעולים, יש אירוניה, ויש נושאים שנוגעים בכל חוליי החברה המצרית (היו כבר מי שטענו שהרומן הזה מנבא את התבוסה של המצרים ביוני 1967). זה אחד הספרים החכמים והחזקים של מחפוז, והוא מעורר הרבה מחשבות על הבחירות שאנחנו עושים בחיינו, על תכלית העשייה וגבולות השאיפה, על הקיום עצמו — כל השאלות הגדולות של אמצע החיים.

עודה בשאראת, סופר ופובליציסט

ספינות טרופות

אקירה יושימורה / יפן, 1982

אדון החצר

טריסטן אגולף / צרפת, 1998

איזון עדין

רוהינטון מיסטרי / קנדה, 1995

אסונות. אסונות, אסונות, אסונות. בכל מקום, מכל צורה, בזה אחר זה, ללא מוצא. מכות גורל, מכות טבע, מכות ידי אדם, תוצאה של רשעות ושנאה וטמטום שאין להם קץ. יש כל כך הרבה מזה.

"ספינות טרופות" הוא כמוסה מרוכזת של אסונות — 190 עמודים על מגפה שנוחתת על כפר דייגים קטנטן ביפן של ימי הביניים. "אדון החצר" הוא סופה של 436 עמודי מכות שנוחתות על הגיבור בעיירה חבוטה לא פחות בארצות הברית של העבר הקרוב. "איזון עדין" הוא כבר 745 עמודים של קטסטרופות שמועכות כמה משפחות, על פני כמה דורות, בהודו שנלחמת לצלוח בחיים את המאה ה־20. העניין הדורי חשוב: בכל הספרים האלה שאלת האסונות שירשנו מקודמינו נוכחת ומטרידה. כי כאמור, אין מהאסונות מוצא. אבל בין המזרח למערב, יש הבדלים בקבלת הגורל. ב"ספינות טרופות" יש איזה איפוק, עד כמה שאפשר לומר דבר כזה על התיאורים שוברי הלב של חולי ומוות. ב"אדון החצר" בהחלט יש התנגדות, זועמת. וב"איזון עדין" אין גבולות שישמרו על הגיבורים ועל הקוראים. ההצפה מוחלטת. כשנדמה שאין עוד דברים נוראיים שיכולים לקרות, בכל זאת עוד כמה נשלפים בצרורות.

אז למה לקרוא את זה?

ראשית, כי שלושתם ספרים מצוינים, סיפורים מרתקים שמסופרים היטב, עם דמויות שלא ייצאו לכם מהלב. שנית, כי יש בהם נחמה. לא רק הנחמה שבאמנות גדולה — תמיד מרכך את הנשמה להיזכר שבני אדם, לצד כל הזוועות, יכולים ליצור גם פלאות — אלא גם הנחמה שברגעי חסד קטנים בין בני אדם. בקירבה שנוצרת בתוך הזוועה. חוץ מזה, יש כאן פרופורציות. אולי מצבכם נורא, אבל היו בטוחים שמצבם של כל הגיבורים גרוע הרבה יותר.

ובעיקר, כדאי לקרוא אותם בנקודת הזמן הזאת של קיומנו האישי כי בה אנחנו כבר יודעים שהחיים הם גם אסונות, ושלפעמים אין להם תחתית ואין מהם מוצא. רוב הזמן אנחנו מעדיפים לחמוק מההכרה הזאת, אבל לפעמים נכון יותר דווקא לצלול לתוכה, וזה מה שקורה כשקוראים את הספרים האלה. הם מתיישבים על החזה כמו משקולת של 100 קילו, אי אפשר לנשום, אבל כשמסיימים יודעים: אם עמדנו בזה, אולי נעמוד קצת, רק קצת, יותר טוב באסון הבא שיבוא.

אדוה קיזלשטיין

אל המגדלור

וירג'יניה וולף / אנגליה, 1927

הכל זורם כאן, לחופו של הים. התודעה, והזמן עצמו. נקודות המבט המתחלפות, המהרהרות על אובדן וזיכרון, על הורות וילדות, חמקמקות וחיוניות, עד היום, בדיוק כשהיו כשנכתבו.

‍

עשו

מאיר שלו / ישראל, 1991

הרומן הטוב ביותר של מאיר שלו עוסק במשפחת אופים ירושלמית שחיה בכפר בשפלה. עשו שב לישראל אחרי 30 שנות גלות, לקראת מות אביו, ופוגש את יעקב, אחיו התאום. בעבר נפלה ביניהם מריבה: יעקב זכה גם במאפייה וגם בלאה היפה, ועשו נשאר ערירי. כעת נרקמות סביבם עוד שלל דמויות, סביבה שלמה, עם סיפורי אהבה וקנאה, בכתיבה שופעת ומצחיקה, מלאת טיפוסים, מיתוסים ותיאורים בלתי נשכחים (האחים החולקים משקפיים, כמובן).

שירי לב־ארי

‍

דון קיחוטה

מיגל דה סרוואנטס / ספרד, 1605

בעידן שבו הקריאה נמצאת בדעיכה (כמעט כל עידן, בעצם), חשוב להיזכר שהיא עניין מסוכן, מלהיב, ושבכוחה לשבור את המחיצות בין המציאות לבדיה, להפוך אותנו לאבירים וגבירות ואת טחנות הרוח שלנו לענקים. ולהפך.

נועה מנהיים