צלילה אל האופן שבו הגיבור מפרק את זיכרונותיו ואת חייו לרסיסי רסיסים, בוחן מקרוב פרגמנטים של רגש ובדלי התרחשויות, מעוררת גם בקורא רצון עז להתבונן בזמן האבוד שלו. וכשהראש זורק לשם, זה מענג וכואב ומצחיק ומשעמם וממלא ומעורר חרטה ומתיש ומחיה, בדיוק כמו הקריאה בכרכי הספר הזה. אל תישברו לפני שתגיעו לאחרון, המופלא מכולם. וכדאי שתתחילו, כי זה לוקח זמן.
אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על זיקנה, ויהושע קנז לא עושה לה, ולקוראים, הנחות: בכתיבה כירורגית הוא נכנס עמוק פנימה בדיוק מרבי, אל תוך לב הכאב, לב הסבל האנושי, שמגיע לשיאו לקראת הסוף.
יולנדה מוסקוביץ' היא אשה ערירית בת 75, מורה לצרפתית בעברה, שגרה בדירה קטנה ומוטרדת מיללות הייחום של חתולי הרחוב. כשהיא מבקשת להשתיק אותם היא נופלת בחדר המדרגות, שוברת את עצם הירך ומגיעה למחלקת שיקום גריאטרית. שם יולנדה פוגשת את אלגרה, שכנתה לחדר, ואת שאול הנשוי שמפלרטט איתה ומחזיר לה כוחות חיים. המיקרוקוסמוס העלוב הזה מתואר באופן כה אכזרי וכה מכמיר לב כאחד, שהוא מאלץ את הקוראים לחפש את שאריות החמלה שעוד נותרו בהם.
"'ומה עם הר הקסמים?'", שאלה.
"אמרתי לה בגילוי לב כי הספר הלאה אותי.
"'מתי קראת אותו?', סיננה בקפדנות נרגזת.
"'כשהייתי בן שמונה עשרה', השיבותי.
"'את 'הר הקסמים' צריך לקרוא כשמחצית החיים כבר מאחוריך', אמרה והפצירה בי שאקרא את הספר בשובי לפלשתינה. היא נשאה עיניה מזרחה, הורתה במקלה על ההרים המצועפים ערפל ואמרה כי בביקורי הבא בשוויצריה מן הראוי שאסע לדאווס ואראה במו עיניי כיצד סופר משיעור קומתו של מאן נוטל מקום סתמי וחסר חשיבות כעיירה זו שבקנטון גריזון, ומעניק לו דמוניות ומעמקים מכאן, ופסגות של רוחניות ושקיפות מכאן".
אחיו הצעיר, האינטימי והקאמרי (למרות הים הפתוח) של "מובי דיק", שבו ההתנדנדות בין מזל לגורל ובין תבוסה לניצחון היא התשובה הניצחת לחידלון הסטטי של הקץ.
מתברר שלא תמיד כדאי למכור את הנשמה תמורת נעורי נצח.
שתי נובלות מלוטשות כיהלום, שבהן סימנון לוקח את כישרונו כטווה עלילות מתח אל תוך חייהם של אנשים רגילים, "קטנים" כלפי חוץ, שנופם הפנימי כמעט מתפקע מעוצמות, מועקה גוברת ושעמום אפל.
לא משעמם בגיל 70. התשוקות, החברות, ההחמצות והאהבות רק נעשות מזוקקות יותר בצלו של הסוף, ונעה ידלין רוקחת מהן ספר מענג ומאלף.
כמה פשוט, ככה קשה. כמה קטן — בקשתה האחרונה של אם גוססת מילדיה, וכמה אפי — המסע למימוש צוואתה, בנוף הסְפָר העני והנידח של הדרום. אלו הניגודים שמתוכם מצמיח פוקנר את הטרגדיה העזה הזו.
שכחו בבקשה את "כנר על הגג": טוביה החולב שתפגשו ברומן של שלום עליכם הוא יהודי חכם, מצחיק ועצוב מאוד, שלא יודע לשיר ולרקוד אבל אין כמותו בסיפור סיפורים מכשפים ומהפנטים לא פחות משחרזאדה ב"אלף לילה ולילה".