ב

דיעבד, זו נחשבת אחת ההחתמות הגרועות בכל הזמנים. ביוני 2019 ריאל מדריד רכשה את אדן הזאר הבלגי תמורת יותר מ־115 מיליון יורו. הזאר היה אז על גג העולם: הוא בדיוק סיים את עונתו הטובה ביותר בצ'לסי, עם מספרי שיא של 16 שערים ו־15 בישולים בליגה, ועכשיו גויס לקבוצה שבשורותיה חלם כל חייו לשחק. החלום הזה גם תוגבר בהעלאת שכר יפה: שכרו במדריד עמד על 475 אלף יורו (כ־1.7 מיליון שקל, לפי השער הנוכחי). לשבוע.

אלא שבשנתיים ורבע שחלפו מאז, הזאר שיחק רק ב־50 משחקים במדי ריאל מדריד — וגם כששיחק, הוא לא ממש הרשים. בעונה שעברה, יומון הספורט "מארקה" חישב ומצא שהזאר הוא השחקן שקבוצה בליגה הספרדית שרפה עליו הכי הרבה כסף: ריאל שילמה יותר מ־17 מיליון יורו על תקופות ממושכות שבהן כלל לא שיחק. נכון, חלק מהסיפור של הזאר נובע מפציעות, אבל מעבר לזה הוא מתקשה לשמור על משקל אידאלי, ועל המגרש נראה כבוי וחסר מוטיבציה.

דפוס ההתנהלות הזה — עונת שיא, חוזה חלומי ואז קריסה — לא ייחודי להזאר. זה קרה גם לפיליפ קוטיניו ולאנטואן גריזמן בברצלונה, ולז'ואו פליקס באתלטיקו מדריד. וזה גם לא עניין של הליגה הספרדית לבדה: ארסנל סובלת מ"תסמונת החוזה החדש ע"ש מסוט אוזיל", שבפברואר 2018 חתם על החוזה היקר בתולדות המועדון, 350 אלף ליש"ט לשבוע, ויכולותיו כאילו התאדו בתקופת החוזה החדש עד שחרורו בינואר 2021, חצי שנה לתום החוזה. דבר דומה קורה לחלוץ הקבוצה פייר אמריק אובאמייאנג, שחתם ב־2020 על חוזה חדש של 39 מיליון ליש"ט ומאז לא עשה דבר כדי להצדיק את הסכום המופרך הזה. אלכסיס סאנצ'ס עזב את ארסנל כדי לחתום במנצ'סטר יונייטד תמורת 560 אלף ליש"ט לשבוע, ומאז הוא בינוני במיטבו. זה קרה גם לדויד דה חיאה, שב־2019 חתם על חוזה לשש שנים בשווי 19.5 מיליון ליש"ט לשנה, אבל על המגרש מראה רק שרידים של גדולה (למרות שיפור שנראה לאחרונה).

זה קורה גם בכדורסל. גילברט ארינס, כוכב וושינגטון וויזארדס בתחילת שנות ה־2000, חתם ב־2008 על חוזה בשווי 111 מיליון דולר, אחרי שסיים עונה עם 28.4 נקודות למשחק. מאז הוא שיחק במדי הקבוצה רק ב־55 משחקים, לפני שעבר ב־2011 לאורלנדו והקריירה שלו דעכה. צ'נדלר פארסונס, לקראת תום החוזה שלו בדאלאס, עמד בתוך לימוזינה אחרי בילוי לילי עם בעלי הקבוצה מארק קיובאן וצעק לעברו: "מקס או כלום, מאדרפאקר!" (ובעברית: "החתם אותי על חוזה מקסימום או שאעזוב את הקבוצה, נבלה"). לבסוף הוא חתם בממפיס על חוזה של 94 מיליון דולר לארבע שנים, אבל שיחק במדי הקבוצה רק ב־70 משחקים, שבהם קלע פחות מ־600 נקודות. בכלל, ל־NBA יש רשימה ארוכה של שחקנים שחתמו על חוזה של יותר מ־15 מיליון דולר לשנה ומאז לקו בסתמיות מייאשת: יאן מהינמי, ברנדון נייט, ראיין אנדרסון, טימופיי מוזגוב, ביסמאק ביומבו, טריסטן תומפסון, אלן קראב, אוון טרנר, טיילר ג'ונסון, חאסן ווייטסייד — כולם נהפכו למולטי־מיליונרים בזכות חוזה לשלוש או ארבע שנים, שעליו חתמו אחרי תקופה מוצלחת יחסית ב־NBA, וכולם התגלו כ"שודדים בטרנינג".

ב־2014, פסיכולוג מאוניברסיטת מיזורי גילה שלא מדובר בעניין אנקדוטלי אלא בתופעה רחבה: ספורטאים נוטים להגיע לשיא בשנה שלפני סיום החוזה שלהם, ואחרי חתימה על חוזה חדש הם דועכים מקצועית. המחקר סקר סטטיסטיקות של אלפי שחקני NBA ושחקני בייסבול ב־MLB על פני שלוש שנים, והראה חד־משמעית ששחקני NBA בעונת החוזה האחרונה שלהם משפרים יכולות, בעיקר התקפיות — אלו שקשורות יותר להעלאת שכר; בסך הכל, מדד היעילות שלהם (PER) עולה ב־0.5 בממוצע. אחרי החתימה, ציון השחקן באותו מדד צונח ב־10% בממוצע: הוא קולע פחות, קוטף פחות ריבאונדים וגם חוטף פחות. ב־MLB לא היה שיפור משמעותי בביצועים לקראת החתימה, אבל אחריה ממוצעי החבטה יורדים בעשרות אחוזים. "זו דוגמה לתיאוריית המוטיבציה הפנימית והחיצונית", הסביר החוקר, קן שלדון. "אתה אוהב לעשות משהו ואז מתחילים לשלם לך הרבה כסף כדי לעשות אותו, ואתה קצת מאבד מוטיבציה".