חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// קבוצות רכישה יכולות לקבל פיקוח פשוט /// הכרזת ליברמן מעידה על ניתוק /// המאבק באלימות מחייב לשחרר את החבל /// משפחת גייטס מציגה גינונים מלכותיים
קבוצות רכישה
תנו אותן לרשות ני"ע
רצח יזם הנדל"ן אלדד פרי הציף שוב את הדיון בבעייתיות של קבוצות רכישה. זה דיון שמתנהל באופן מחזורי, בדרך כלל בעקבות אירועים דרמטיים כמו הרצח הזה או קריסת עסקיה של ענבל אור, ובכל פעם עולה דרישה להסדיר את התחום באופן מוצלח יותר. יש מי שמחפשים פתרונות יצירתיים, יש מי שדורשים הגבלות בחוק, אבל בעצם אין שום צורך לחפש רחוק או לשבור את הראש על רעיון מקורי. במקרה הזה, הדרך להסדיר את קבוצות הרכישה פשוטה למדי, ועוברת במנגנון קיים ומבוסס: רשות ניירות ערך.
הרי הרשות הזאת הוקמה בדיוק לשם פיקוח על גופים שמגייסים כסף מהציבור כדי להשקיע אותו, וזה בדיוק מה שקבוצות רכישה עושות. רשות ני"ע מחייבת את הגופים שעליהם היא מפקחת לפעול בשקיפות, לדווח על הפעילות ועל הנעשה בכספי הציבור. אם היא היתה מחילה כללים כאלה גם על קבוצות רכישה, מקרים כמו זה של פרי, אור ואינספור משקיעים שאיבדו את הכסף אולי היו נמנעים.
כרגע, החוק קובע כי קבוצות שמתאגדות לקניית דירות בישראל אינן כפופות לרשות כי לא מדובר בהשקעה פיננסית עם ציפייה לתשואה, אלא לשם רכישת דיור. זו החרגה מוזרה, שכן אי אפשר לדעת אם ההצטרפות לקבוצת רכישה לא נעשתה לצורך השקעה ותשואה. אבל מעבר לעניין הנקודתי, צריך להרחיב את התפיסה הנוגעת למהות תפקידה של הרשות לני"ע כך שתהיה אחראית להגן על מסגרות נוספות שמגייסות כסף מהציבור, למשל קבוצות רכישה, כדי שהמנגנון שכבר הוכיח את עצמו ישמור על הכסף שלנו בכמה שיותר חזיתות.
/// גלית חמי
שר האוצר
לא מחובר
חוק ההסדרים אושר בממשלה והגיע לכנסת — וזו עונת השיא של בעלי אינטרסים שמבקשים לעצב את החיים הכלכליים שלנו בשנים הבאות. מסע הלחצים בשיאו, והח"כים והשרים מותקפים בהררי נתונים שיכולים לבלבל כל אחד. אפילו את שר האוצר. כך, אביגדור ליברמן אמר השבוע: "נתתי הנחיה למשרד האוצר להכין הצעת חוק לביטול ההיטל על עובדים זרים, שנע בין 15% ל־20%, וזה רכיב משמעותי בהורדת יוקר המחיה לפחות בשלושה תחומים עיקריים: בענף הבנייה, בבתי מלון ובמסעדות. ביטול ההיטל ישפיע ישירות על הורדת יוקר המחיה של הצרכן".
קשה להאמין ששר אוצר אומר כזה דבר. שהוא באמת מספיק תמים כדי לחשוב שכשמורידים מס, הצרכנים נהנים. כמעט כל דוגמה בהיסטוריה מוכיחה שכשמקילים על ספקי השירות, רק הם מרוויחים. גם במקרה הזה, אין שום סיבה לחשוב שהקבלנים, המלונאים והמסעדנים לא ישלשלו לכיסם את ההקלה, והצרכנים ימשיכו לשלם כרגיל. הדרך המוכחת היחידה להוריד את המחיר לצרכן היא למצוא דרכים ממשיות להגדיל את התחרות. אולי המס על עובדים זרים באמת מיותר, אבל אל תמכרו לנו את הביטול שלו באמצעות הבטחות שווא, שיוצרות את הרושם שלאחראי לכלכלת ישראל אין שום מושג איך הכלכלה באמת מתנהלת.
/// גולן פרידנפלד
סמכויות המשטרה
די לצביעות
במסגרת המאמץ להילחם באלימות בחברה הערבית, שר המשפטים גדעון סער הציע השבוע לאפשר חיפוש בבית גם ללא צו שופט, אם לשוטרים יש חשד סביר שיש שם נשק או "חפץ הקשור לעבירה מסוג פשע חמור, כולל עבירות נשק ופרוטקשן". המטרה ברורה: לצמצם את מספר כלי הנשק בחברה הערבית. אלא שהדרך עוררה לא מעט ביקורת, בגזרת זכויות האדם. טיעוני המתנגדים טובים, אבל אי אפשר להתעלם מהצביעות. המדינה נוטה להפר זכויות. מול פלסטינים בשטחים, כמובן, אבל גם כאן, אפילו בחקירת אישים בכירים. מה ההבדל בין כניסה לבית ללא צו לבין כניסה לטלפון נייד ללא צו, שלא עוררה תגובות דומות, למשל במקרים של אפי נוה או יועצי ראש הממשלה? בעיתות חירום, כמו המצב הנוכחי במגזר הערבי, צריך לתת למשטרה חבל ארוך יותר — ובמקביל לחדד גם את הפיקוח והחשדנות. מי שסומך על המשטרה שהיא אוספת כדין ראיות נגד ראש ממשלה צריך לסמוך עליה שתאסוף כדין כלי נשק שיורים ללא הבחנה ברחובות.
/// משה גורלי
חתונת גייטס
אוי, אוי, אוי
ג'ניפר גייטס, בתו הבכורה של ביל גייטס, נישאה בסוף השבוע האחרון לרוכב הסוסים האולימפי נאייל נסאר. הכלה, סטודנטית לרפואה, סיפרה ל"ווג" כמה קשה היה לתמרן בין ההכנות לחתונה ללימודים שלה והאימונים של בן זוגה לקראת אולימפיאדת טוקיו. שלא לדבר על זה שהאורחים נדרשו להציג תו ירוק, והתקשורת עסקה ב"הודעות לא הולמות" ששלח בעבר אבי הכלה לאחת העובדות שלו. אבל קצת מאמץ, השקעה של 2 מיליון דולר בעיצוב, שתי שמלות כלה של ורה וונג ועוגה עם שש קומות הפכו את החתונה ל"אירוע מהאגדות", סיפרה גייטס, שאירחה את המוזמנים בחווה בניו יורק שקנו לה הוריה, מהאנשים העשירים בעולם. ביל גייטס נחשב טייקון הטכנולוגיה הפחות אקסצנטרי בסביבה, ופילנתרופ גדול שבשלב הזה באמת שואף לתקן את העולם. מתברר שגם זה לא מספיק כדי לייצר מעט מודעות עצמית וענווה.
/// תמר טוניק
צלם: אי.אף.פי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
אנחנו רגילים לחיות עם חובות, עד שקורה משהו חריג
חוב היא מילה שבמהותה מגדירה יחסי כוחות: צד אחד חייב משהו לצד אחר. זה לא סימטרי, ועד שהחוב יוחזר, יש את מי שמשועבד לו ואת מי שייהנה מהחזרתו. ולא רק מהחזרתו: נעים לחשוב שמישהו חייב לנו משהו, מיד אנחנו מרגישים עליונים. מנגד, החייב תמיד מוגדר על ידי הכסף שאין לו או באמצעות המשא שהוא סוחב, הידיעה שהוא חייב למישהו, אפילו אם זו סתם טובה. חוב לא רק שם אותנו במקום נמוך יותר, הוא גם שלשלת כובלת, מחנק תמידי על צווארנו.
אבל חוב הוא גם שמן בסיסי בעולם הכלכלי של היום. לכולם יש חובות, למדינות עשירות, לתאגידי ענק, לציבור הרחב. אנחנו חיים על אשראי, משכנתא, הלוואות. אנחנו חייבים תמידיים. והם שקופים לנו, החובות האלה. אנחנו חיים איתם בלי לשים לב.
עד שמגיע רצח של יזם שנקלע לחובות, ואנחנו מקבלים תזכורת למהות האמיתית של חוב, לסכנה ולכובד האיום הגלומים בו. בעבר שנת שמיטה היתה פוטרת מחובות, היום מחוב לא ישחרר אפילו המוות. כי אפשר לחיות לצד חוב ולהתייחס אליו כשקוף רק כל עוד הוא מנוהל באופן מוגבל, מתגלגל באופן סביר, עם נוהל תשלום סדיר. כשזה לא קורה, החוב נהפך להיות הדבר היחיד שמגדיר אותך. וכשהחוסר נהיה כל מה שיש לך, אז במקום חיים עם חוב יש חיים שהם בעצם בור. ומהבור הזה כבר קשה מאוד לטפס החוצה.
