ב

רנטפורד רחוקה מאוד מלהיות הקבוצה הכי גדולה בלונדון. היא אפילו לא הקבוצה השלישית הכי גדולה במערב לונדון. לפניה ניצבות האימפריה של רומן אברמוביץ', צ'לסי; פולהאם המוצלחת יותר לאורך השנים; וקווינס פארק ריינג'רס, שעד תחילת המאה הנוכחית היתה חברה קבועה בליגה הבכירה של אנגליה. אבל ברנטפורד היא כיום אחת הקבוצות המלהיבות והמרגשות ביותר בפרמיירליג — וזה בזכות ההתעלמות של ההנהלה מהשורה התחתונה.

מת'יו בנהאם, בעלי הקבוצה, הוא מעריץ של דניאל כהנמן, הפסיכולוג הישראלי־אמריקאי זוכה פרס נובל לכלכלה. בנהאם מעניק לכל עובד בחברות שלו ובקבוצותיו (ברנטפורד ומיטיולן הדנית) את ספרו של כהנמן "לחשוב מהר, לחשוב לאט", ומבקש ממנו לקרוא את הספר ולהיפטר מתפיסות מיושנות, דעות קדומות או מחשבות מקובעות.

אחד הדברים הבולטים בברנטפורד ב' הוא שמנהלי הקבוצה לא מתמקדים בביצועיה, אלא באופן שבו השחקנים מתפתחים כשחקנים וכבני אדם בתוך המערכת. זה מסייע להביא בוגרי אקדמיות שלא הצליחו להגיע לקבוצה הבוגרת, אבל יכולים להתפתח. ברנטפורד מספקת להם את הפלטפורמה לעשות זאת.

בנהאם, שהרוויח הון מקריאה חכמה של שוק ההימורים בספורט, הגיע לכדורגל עם הבנה ש"בכדורגל אין צדק": מדובר במשחק של תוצאות נמוכות, ולכן הוא גם משחק רנדומלי. אפשר לעשות הכל נכון, לשלוט בכדור 80% מהזמן, להגיע ל־20 הזדמנויות הבקעה — ובכל זאת להפסיד 1-0. לכן במועדון שלו כמעט שלא מקבלים החלטות על סמך השורה התחתונה, אלא על בסיס הערכת הביצועים והכישרון של השחקנים ביחס להערכת הביצועים של המאמן. אחת הדרכים לעשות זאת היא להעריך את הקבוצה לא מול הטבלה הרגילה, אלא מול "טבלת צדק" שמתבססת על נתוני אנליטיקס מתקדמים: בודקים דומיננטיות במגרש, בודקים את איכות המצבים שמגיעים אליהם ביחס ליריבים, ובודקים גם איך השחקנים מרגישים זה עם זה ובתוך המערך.

תומאס פרנק, למשל, המאמן שהוביל את ברנטפורד לליגה הראשונה, לראשונה מאז 1947, לא היה שורד בשום קבוצה אחרת, לאור התוצאות שהשיג בשנותיו הראשונות בתפקיד. פרנק הגיע בכלל מאימון נוער וילדים בדנמרק, עבד כעוזר מאמן בברנטפורד, ואז קיבל את התפקיד והקבוצה פשוט לא ניצחה. אבל הנתונים המתקדמים הראו שהקבוצה משחקת את הכדורגל הכי טוב בליגת המשנה, ופשוט חסרת מזל. רק בעונתו השלישית של פרנק היא עלתה לליגה הבכירה.

לשפוט ביצועים על סמך השורה התחתונה בלבד זו טעות בכדורגל, בעסקים — ובייחוד בפוליטיקה. כאשר פוליטיקאי מודד את ביצועיו רק לפי השורה התחתונה, ניצחתי / לא ניצחתי, אזי הניצחון יכול להביא איתו נזק היקפי משמעותי. כזה, לדוגמה, היה ניצחונו של דונלד טראמפ ב־2016: לפי מחקר של חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, מועמדותו לא רק משכה מצביעים לבנים עם דעות שמרניות, אלא גם עודדה אותם לבטא דעות קיצוניות בפומבי — בייחוד בנושאים כמו הגירה, תנועת Black Lives Matter ואלימות משטרתית נגד בני מיעוטים. הסקר, שהשתתפו בו יותר מ־5,000 נשאלים, הראה שטראמפ הציף תחושות גזעניות תת־קרקעיות, השתמש בהן כדי להתסיס, ורכב על הגל הזה עד לשלטון. איך זה נגמר כולם יודעים.

וגם כאן בישראל. אם המטרה היתה להעיף את בנימין נתניהו מכס ראש הממשלה, אבל בדרך לשם היה אובדן ערכי, אז מה שווה הניצחון? אם הצליחו להשתלט על השלטון, אבל לא לשנות את המדיניות לטובה, אז מה שווה השינוי? ואם "צעירי יש עתיד" מפרסמים כרזת טוויטר גזענית, שמראה צילומים של נתניהו עם פוליטיקאים ערבים תחת הכיתוב "הליכוד המשותפת: אופוזיציה לישראל", איך הם מתיימרים לגנות את הגישה שהוביל נתן אשל, יועצו של נתניהו, שטען ש"השנאה מאחדת את המחנה שלנו"?