עדשה רחבה

//

יאיר רוה

האם "חולית" הוא משל פרו־פלסטיני או אנטי־אמריקאי נגד הכיבוש?

"חולית". המושיע הלבן של לינץ' התחלף אצל וילנב בנער שמודע לכך שהוא חלק משלטון כיבוש. צילום: אי.פי

עדשה רחבה

יאיר רוה

"

פרנק הרברט כתב פורטרט של המאה העשרים", אמר דני וילנב, הבמאי של "חולית", כשנשאל בשבוע שעבר מה משך אותו לעבד את ספר המדע הבדיוני הקלאסי לסרט. זו תשובה מעניינת, כי אף שהיא נכונה, היא לא זו שרבים יאמרו כבחירה הראשונה שלהם. ג'ורג' לוקאס, שגנב מ"חולית" בלי חשבון ליצירת "מלחמת הכוכבים", היה מציג את היצירה כמיתולוגיה עתידנית על צמיחתו של המושיע הנבחר, נער שמגלה את כוחותיו ואת שושלתו ואת התפקיד שיועד לו. אלחנדרו חודורובסקי, הבמאי הצ'יליאני שניסה במשך שנים לעבד את הספר לסרט, היה ודאי מגדיר אותו סיפורו של סם שמשנה את תודעת האנושות, שרק מתוך מצב פסיכדלי יכולה להתקדם לעבר גאולה, או לחלופין לעבר מלחמה. ובדומה לו דיוויד לינץ', הראשון שהצליח לעבד את הספר לסרט מגוחך ומקולל, ראה ב"חולית" מסע לתוך החלומות, ההזיות והנבואות של משיח בהתהוות. אבל וילנב, הראשון שהצליח להפוך את "חולית" (וליתר דיוק את חציו הראשון) לסרט טוב, רואה בו משל פוליטי.

הרברט ודאי היה מרוצה מהתשובה הזאת. למרות ריבוי האזכורים למיתולוגיה, פסיכדליה ומיסטיקה הוא כתב את ספרו בתחילת שנות השישים בהשראת "לורנס איש ערב", כספר שמסכם חצי מאה של קולוניאליזם. דמיינו את הכוכב אראקיס כמעין מרוקו — כולל שבטי המדבר, שתיאורם מזכיר את בני טוארג — ואת בית אטריידיס, שמקבל את השליטה בכוכב, בתור האימפריה הצרפתית ששולטת במדינה ומנצלת את משאביה. השבטים הילידיים מקימים כוחות גרילה בחסות סופות החול, והמעצמות האחרות זוממות לפתוח במלחמה ולכבוש את הכוכב מידיהם. זה נראטיב אפשרי בספר, והוא זה שנבחר להוביל את גרסתו של וילנב. רק שהשאלה שצריכה להישאל כעת היא: בסיפור של כובשים ונכבשים, על מי בעצם וילנב מדבר?

וילנב הוא במאי קנדי, כלומר נטול סנטימנטים פרו־אמריקאיים. ואחרי שביים את "סיקאריו", שהציג את אמריקה ככוח כובש במקסיקו, אך מתבקש ש"חולית" יהיה מעין המשך של אותה הביקורת, הפעם במזרח התיכון

בפתיחת "חולית" של לינץ' הדמות הראשונה שמופיעה ומציגה את הסיפור היא בתו של קיסר הגלקסיה, האיש החזק שמנהל את היקום. ואילו בגרסה של וילנב מי שפותחת בפנינו את הסיפור היא צ'אני, בת לבני המדבר של כוכב החולית, שנמצאים בתחתית ההיררכיה החברתית. היא מספרת על כך שבני עמה נמצאים תחת כיבוש תמידי: כשאימפריה אחת עוזבת, אחרת מגיעה במקומה. הצגת הסיפור מנקודת מבטה של לוחמת חירות היא בחירה משמעותית. ומכיוון שהבריטים והצרפתים כבר לא שולטים במזרח התיכון, אפשר לשער שווילנב הפך את "חולית" לסרט פרו־פלסטיני, או לכל הפחות אנטי־אמריקאי.

המסר האנטי־קולוניאלי עובר היטב גם בעיצוב דמות הגיבור: פול אטריידיס, בנו המצוברח של הדוכס לטו, שקיבל מהקיסר את המנדט לשלוט בכוכב הדיונות אראקיס. ב"חולית" של לינץ' פול עוצב במודל הקלאסי של "המושיע הלבן" — איש האצולה הנאור שיוביל את הילידים הפרימיטיביים משעבוד לגאולה. אבל פול של וילנב הפוך ממנו: מרגע שכף רגלו דורכת על אראקיס, ברור לו שהוא חלק מצבא כיבוש. ומכאן ואילך הוא יחווה חזיונות שבהם הוא רואה את דמותה של צ'אני, בת המדבר, וישמע בראשו קול קורא לנדוד לנדוד. בקונטקסט של הסרט, החזיונות האלה נראים פחות כמו נבואה ויותר כמו קולו של המצפון, שמזהיר אותו שאין סוף טוב למי ששולט בעם אחר. זו פרשנות לא טריוויאלית לספר, בהתחשב בכך שמצפון ורגשות אשם (או רגשות בכלל) לא היו בגרסה של לינץ'.

וילנב הוא במאי קנדי, כלומר נטול סנטימנטים פרו־אמריקאיים. עוד ב־2010 הוא הודה שאינו מבין כלום בתרבות הערבית ובמזרח התיכון, אלא שמאז הוא הלך ללמוד את הנושא כשכתב וביים את הסרט "האשה ששרה", שעליו היה מועמד לאוסקר בשפה זרה. "האשה ששרה" — שמתרחש בלבנון אבל צולם בירדן — הוא טרגדיה יוונית שמתחוללת בימי מלחמת האזרחים בלבנון בין הנוצרים למוסלמים, ומראה כיצד המלחמה החריבה משפחה אחת, שלימים היגרה לקנדה. את השחקנית לובנה אזאבל ליהק וילנב אחרי שראה אותה בסרט הפלסטיני "גן עדן עכשיו", שהיה מועמד לאוסקר.

ואחרי שב"סיקאריו" וילנב הציג את אמריקה ככוח  כובש באדמת מקסיקו, אימפריה שמטפחת צבא צללים מקומי שיעשה עבורה את העבודה השחורה, אך מתבקש ש"חולית" יהיה מעין המשך של אותה הביקורת. וכשמדובר בסרט שצולם באבו דאבי ובירדן, ויוצא לאקרנים רגע אחרי שאמריקה נסוגה מאפגניסטן רק כדי שתיפול בחזרה לידי הטאליבן — קשה שלא לחפש את הנמשל באפגניסטן, עיראק או לכל הפחות פלסטין.