"

טיטאן", זוכה הפרס הגדול בפסטיבל קאן ונציג צרפת לאוסקר, הוא הסרט הפמיניסטי המדובר של השנה. כבר באחת הסצנות הראשונות מנסה גבר לתקוף מינית את גיבורת הסרט אלכסיה, והיא בתגובה שולפת סיכת שיער ארוכה וחדה שמחזיקה לה את הקוקו, ונועצת אותה לתוך האוזן שלו ועמוק בתוך המוח. התוקף מתעוות, מפרפר, עיניו מתהפכות בחוריהן, הוא מקיא מתוכו את כל מיצי הקיבה, ומת. זה הרגע שבו נדמה שהבמאית, ז'וליה דוקורנו, אומרת משהו חד וברור על מה שצריך לעשות לתוקפים ואנסים.

אלא שמהר מאוד מתברר שהסרט בעצם אומר דבר אחר לגמרי, כשאלכסיה מתחילה לרצוח את כל מי שמתקרב אליה ומציע לה — בהסכמה או שלא — מין, אהבה או אינטימיות. האם רק משום שמדובר בבמאית עלינו להניח מראש שהסרט פמיניסטי? כי אם תסתירו את שם הבמאית, משהו בשימוש הבוטה במין ומוות מחבר את "טיטאן" לסרטי שנות השמונים, שעסקו באלימות ומיניות מנקודת מבט מציצנית ופטישיסטית, ודאי שלא פמיניסטית. ו"טיטאן" אכן מעביר את גיבורתו מסכת עינויים וייסורים שהיא על סף המיזוגינית.

"טיטאן" הוא משל עתידני לנזילות מגדרית עם נמשל היפר־שמרני, שמציג את מי שלא חש בנוח בעורו כמפלצת רצחנית ופסיכופטית. מפתיע לגלות כמה עוינות כלפי הגיבורה ומסעה יש בסרט, שנראה כרגרסיה לימי "פסיכו", "לבוש לרצח" ו"שתיקת הכבשים".

והרי התקדמנו הרחק משם כבר מזמן. עוד ב־1999 הציג "מטריקס" משל מתוחכם למדי על נזילות מגדרית ועל תודעה לא־בינארית — לא רק הטשטוש בין סממנים של גברים ונשים, אלא בין אנושיים ומכניים. "מטריקס" הוא סרט שכאילו התעניין בתוכנות ובהאקרים, אבל למעשה עסק בעתיד בדיוני, שבו זהות לא חייבת להיות מוגבלת רק למגדרים בינאריים, או כאלה שבכלל נקבעו על ידי הטבע, ושהטכנולוגיה תאפשר לנשים וגברים לשייט בתוך המכונה בתודעות משתנות בין זהויות נזילות.

מאז הוליווד עזרה לקדם את המאבק הטרנסי בסרטי אוסקרים, כמו "מועדון הלקוחות של דאלאס", "הנערה הדנית" ו"אשה מופלאה", שהראו שנזילות מגדרית אינה תופעה חדשה, אלא קיימת מאז ומתמיד; סרטי פסטיבלים קטנים יותר כמו "טנג'רין" האמריקאי, "נערה" הבלגי ו"טומבוי" הצרפתי, שהתבוננו בריאליסטיות וברגישות ביומיום השגרתי של א.נשים בהליכי התאמה מגדרית; וסדרות מצליחות כמו "אופוריה", "כתום זה השחור החדש" ו"מסע בין כוכבים: דיסקברי", ששמו בפרונט שחקנים טרנסים וא־בינאריים.

האם דוקורנו מגלה חוסר סובלנות כלפי טרנסים? אם כן, היא לא תהיה הראשונה, למרבה הצער. בשנה החולפת טענה הסופרת ג'יי קיי רולינג שעם כל הכבוד לטרנסים, מבחינה היסטורית להיות אשה ביולוגית זה קשה יותר, פיזית וחברתית; אחריה טען הקומיקאי דייב שאפל שעם כל הכבוד לטרנסים, ההתקבלות המהירה של נשים טרנסיות לקונצנזוס התקשורתי היא עוד דוגמה לפריבילגיה גברית לבנה. שניהם מוחים על כך שבמשחק סכום האפס של סך האמפתיה המערבית, המאבק הטרנסי להכרה ולשוויון עקף, לדבריהם, את המאבקים של נשים ושחורים לשוויון, ודחק אותם הצדה. ושניהם מתעלמים מכך שרוב הקהילה הטרנסית רחוקה מלחיות את החיים של קייטלין ג'נר, בלשון המעטה.

וכעת, אי אפשר שלא לנוע באי־נחת מול "טיטאן" ולחוש שדוקורנו אומרת דבר דומה וציני למדי — שכשם שאשה לא יכולה להפוך למכונית, כך היא לא גם באמת תוכל להתאים את מגדרה, ולכן גורלה נחרץ. לא יזיק לה לחזור אחורה ליצירה מתקדמת באמת, שפורסמה לפני כמעט 100 שנה. ב־1928 כתבה וירג'יניה וולף ב"אורלנדו": "בכל יצור־אנוש קיימת פסיחה על שני המינים, ובמקרים רבים הבגדים בלבד הם השומרים על צלם האשה או הגבר, אבל מבפנים, המין יכול להיות הפוך לחלוטין ממה שהוא מבחוץ". אפילו אם המין הזה הוא מכונית.