חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// לקרנות ההון סיכון לא מספיק לחלק הטבות /// פרנקל שיחק צ'יקן בגב ים /// הבנקים לא יכולים להסתפק בקמפיינים /// מול פייסבוק דווקא יש מה לעשות
הטבת מס לקרנות
צריך להציב גם דרישות
הממשלה החליטה השבוע להפחית את המס שמשלמות קרנות הון סיכון על הרווחים שלהן, מ־50% ל־32%. פינוק, שנראה כמו הטבה לא מוצדקת לגופים מהעשירים במשק, לא בדיוק אלה שזקוקים להטבות מס. אלא שהבעיה אינה בעצם ההטבה, כי אם במה שעושים איתה — או ליתר דיוק, לא עושים איתה: היא לא מלווה במנגנון שיבטיח שזריקת המרץ הזאת תגלגל לחיזוק השכבה הצעירה בהייטק הישראלי. את זה אפשר לעשות בקלות, באמצעות כמה דרישות שיוצבו בפני הקרנות כעסקת חבילה עם ההטבה (בדומה לדרישות בחוק לעידוד השקעות הון).
הדגש צריך להיות על סטארט־אפים מתחילים: בהייטק המקומי יש מעט מדי השקעות בחברות בשלבים מוקדמים, בעיקר אלה שעוסקות בטכנולוגיות מורכבות יחסית, מדעיות יותר, "דיפ־טק" שמחייב השקעה גדולה במחקר ופיתוח כבר מראשית הדרך (להבדיל מחברות תוכנה או גיימינג, למשל, שמבשילות הרבה יותר מהר ולכן פופולריות יותר אצל משקיעים). אם כבר רוצים לתת הטבה לקרנות, לפחות צריך למנף אותה לחיזוק הסטארט־אפים. אחרת זה באמת רק צ'ופר מקומם.
/// סופי שולמן
תוכניות הבנקים
כך לא יוצאים לקרב
בנק הפועלים השיק השבוע תוכנית הטבות חדשה ללקוחות שלו, Poalim Wonder. זה מאמץ ראשון של הבנק לחזק את נאמנות הלקוחות מאז שנכפתה עליו הפרדה מישראכרט, והוא מגיע אחרי קמפיין מושקע של דיסקונט, שמבטיח גם הוא לשים את הלקוחות במרכז. העיתוי של שני המהלכים האלה אינו מקרי. לפני שלושה שבועות הושקה מערכת למעבר בין בנקים "בקליק". הלקוחות עוד לא נודדים בהמוניהם, בעיקר בגלל היעדר הסברה מספקת מצד בנק ישראל, אבל הבנקים נזכרו שאולי הגיע הזמן להתאמץ בשביל הלקוחות.
העניין הוא שתוכניות חגיגיות וקמפיינים עם הבטחות אינם באמת מאמץ. מה שהלקוחות צריכים כדי להשתכנע זה שידברו איתם על כסף. שינקבו באופן קל להבנה בעמלות ובריביות שהם גובים, ובעיקר — שיורידו אותן. כל עוד הלקוחות לא מתרשמים שהמאמץ הזה נעשה, ולא יכולים להשוות בין העלויות השונות בקלות, לססמאות אין שום משמעות. הבנקים צריכים להעלות הילוך במאמץ לשמר לקוחות קיימים ולגייס חדשים, בעיקר לנוכח רפורמת הבנקאות הפתוחה שתיכנס לתוקף מאמצע שנה הבאה. לתחרות הזאת הם צריכים להגיע עם יותר ממסע פרסום רגשני.
/// רועי ברגמן
פרנקל
הכוחנות משתלמת
איש העסקים אהרון פרנקל מתרחק מהתקשורת. שנים הוא התמקד בתעשיות הביטחוניות, שם ממילא הרוב מתרחש מתחת לרדאר, שלא לומר באפלה, ועד היום הוא נחשב מקורב למנהיגים שנויים במחלוקת — ולדימיר פוטין למשל.
פרנקל החליט במפתיע לפני שנתיים להכניס את הכסף שעשה שם לשוק ההון הישראלי. הוא קנה כ־20% ממניות אירונאוטיקס כשהחברה היתה שווה 400 מיליון שקל, ואחר כך מכר אותן לפי שווי של 850 מיליון. אחר כך קנה בהדרגה את מניות חברת הנדל"ן גב ים, והגיע לבעלות של 37% מהחברה. כל רכישה נוספת הידקה את הטבעת סביב הבעלים הבולטים האחרים, נכסים ובניין של צחי נחמיאס והאחים זלקינד, עד שהשבוע הם הבינו שאין להם ברירה. כדי לשמור על החברה הם יקנו את חלקו של פרנקל וישאירו אותו עם רווח שנאמד ב־800-700 מיליון שקל.
ההתנהלות של פרנקל בעימות מול נכסים ובניין היתה, לפי חלק מהמעורבים בסיפור, בריונית למדי. הוא לא בא בטוב, ולא הלך בטוב. אבל הוא גרר את היריב למשחק צ'יקן, הימר והחליט ללכת איתו עד הסוף. התוצאה היא רווח פנומנלי בתוך כשנתיים. בעסקים, כוחנות עדיין עובדת.
/// גולן חזני
הגבלות על פייסבוק
ווין־ווין לכולם
שר התקשורת יועז הנדל שוקל להקים ועדה שתמליץ על דרכים להתמודדות עם כוחן העולה של ענקיות הטכנולוגיה, ובראשן פייסבוק. זה נשמע מגלומני, הרי לישראל אין שום יכולת לפרק את פייסבוק, לסרס או להגביל אותה. אבל בהתמודדות עם הבעיות הרבות בהתנהלות של פייסבוק לא חייבים ללכת על "הכל או כלום". יש הרבה דרכים להציב לה גבולות, וחלק מהן הם פתרונות קטנים ובינוניים מגוונים, שגם כאן אפשר להפעיל.
למשל, חקיקה שתאפשר למשתמשים בארץ לבקש מבית משפט צו להסרת תוכן פוגעני שמופנה נגדם, חקיקה שתחייב את החברה בשקיפות בנוגע לחסימת משתמשים והסרת תוכן, או עדכון דיני התחרות כדי שיאפשרו פיקוח יעיל יותר על ניצול לרעה של כוח מונופוליסטי. הצעדים האלה, כמו אחרים באותו משקל, אולי לא יטפלו בכשלים המרכזיים ביותר בהתנהלות של פייסבוק, אבל הם יסייעו לתקן את האיזון השבור ביחסי הכוחות בין פייסבוק למשתמשים וגם בין פייסבוק למדינה. וברמה פחות כללית — הם ייצרו כלים שיאפשרו למשתמשים להתמודד עם החברה ולהגביל קצת את כוח ההרס שלה.
אם לא די ביתרונות האלה, כדי לנקוט את הצעדים המדוברים לא צריך להיכנס למלחמה בפייסבוק. למעשה, המסר שנשמע מכיוון החברה הוא שהיא מחכה לרגולציות הקטנות האלה ותשתף איתן פעולה; מבחינתה הן הרי עדיפות על ניסיונות הגבלה רחבים וקשוחים יותר. כך שאם אכן תקום ועדה ישראלית כזאת, היא יכולה להמליץ על צעדים פשוטים שיהיו ווין־ווין לכולם, גם אם לא יובילו אותנו לעולם מושלם.
/// עומר כביר
מילת השבוע
//
דור סער־מן
המחשבה על מתמחים מחייבת אותנו להתמודד עם הארעיות של החיים
למומחים יש לנו כבוד. הם זכו לו במשך רוב ההיסטוריה האנושית — מומחים בשיקויי ריפוי, מומחים בציד, מומחים בלחימה וכן הלאה. המתמחים, לעומת זאת... נו, הם רק בדרך להיות מומחים. "מומחה" הוא מעמד נצחי, מרגע שהגעת אליו אתה שם, בין הטובים ביותר. התמחות היא מצב זמני, הוא מבטיח שתכף תגיעו לפסגה, אז לא נורא אם עכשיו קצת קשה. עוד רגע תהיו בצמרת, הגולם ייהפך לפרפר, בינתיים תסחבו משמרות של 26 שעות והבטחות שווא. עד שנצליח לתקן את זה, המתמחים כבר יהיו מומחים, ודור חדש של צעירים יהיה עייף מכדי להיאבק, וגם הוא, תמיד, ארעי.
אבל הגישה הזאת מפספסת המון דברים. לא רק את המובן מאליו, שמתמחים מותשים מעניקים טיפול לא מספק ושהם יצמחו להיות רופאים פחות טובים. תפיסה כזאת, שמקטינה את המתמחה לעומת המומחה לא רק מבחינת ידע אלא גם מבחינת זכויות וערך קיומי, מתעלמת מהעובדה שהכל זה שלבים, ושכולנו, כל הזמן, ארעיים. בהיררכיה שנוצרת בתוך הראש שלנו בין מומחים למתמחים ובמחשבה שמתמחים אכן צריכים לעבוד יותר קשה, אנחנו קצת נאחזים באשליה שיש הישגים נצחיים ושאנחנו צריכים לכוון להשיג אותם. אלא שאין דברים קבועים, אין באמת מעמדים שמורים, והכל שביר.
כדאי לזכור את זה בייחוד כשמדובר ברופאים, האנשים שאליהם אנחנו מגיעים כשמשהו מתחיל להשתבש. אז, כשאנחנו מתנגשים חזיתית בארעיות של בריאותנו וקיומנו בכלל, אנחנו בטח לא רוצים לפגוש מתמחים עייפים ושבעי מרורים. אנחנו מבינים שגם הזמן שלנו קצוב, ואנחנו זכאים לפגוש שם מתמחים מנוסים, מרוצים, ומומחים במה שהם עושים.
