3

בשלב הזה תנסו לפנות לטיפול פרטי. תאספו מספרי טלפון מאנשים סביבכם. תתחילו להתקשר. שיחה אחרי שיחה תגלו שגם פה אין תורים. כמעט בלתי אפשרי למצוא פסיכולוג, ועוד יותר מכך פסיכיאטר. ואם יש, אז בעוד שבועות רבים, אולי חודשים. איך זה יכול להיות?

בתחומים אחרים כשאין מקום בשירות הציבורי אפשר למצוא תור במערכת הפרטית. לא בפסיכיאטריה, בייחוד לא לילדים. קודם כל, אין מספיק רופאים ורופאות שיעמדו בביקוש. רק 400-300 מומחים לבריאות הנפש של ילדים. רובם עובדים במערכת הציבורית בהיקף משרה כזה או אחר, וחלק מהם משלימים הכנסה בקליניקה הפרטית שלהם.

והם לא מקבלים כל אחד לקליניקה, בטח אם היא בבית שלהם. חלק מהרופאים שאיתם דיברתי סיפרו שחוו בקליניקה אלימות קשה מצד מטופלים. הם נזהרים. אז אם כבר תגיעו לפסיכיאטרית שאולי יש סיכוי שיהיה לה תור (שעולה בדרך כלל 1,800-1,300 שקל), היא תחקור אתכם כדי להבין מה המקרה. ואם הוא מורכב, קשה מאוד, אפילו מסוכן, היא תפנה אתכם בחזרה למערכת הציבורית.

4

אם אי אפשר לקבוע תור לרופאה לא בציבורי ולא בפרטי, נשארה לכם רק אפשרות אחת. אם הילדה מסוכנת לעצמה, אין לכם ברירה אלא ללכת למיון. שם תמתינו שעות רבות עד שתראה אתכם הפסיכיאטרית התורנית, ואז, ברוב מוחלט של המקרים, היא תשחרר אתכם הביתה. אם הילדה שלכם לא בהתקף פסיכוטי ברגע זה ממש, אין לה מה לעשות.

במחלקות האשפוז אין מקום. מערכת בריאות הנפש לילדים ונוער נבנתה כדי לתת מענה ל־3% מהאוכלוסייה הרלבנטית. לפי הערכת משרד הבריאות, הביקוש מגיע ל־30%, ומזנק בתקופות קשות (הסלמה ביטחונית, מגפה). דו"ח מדכדך עד עפר שמבקר המדינה פרסם במאי הראה עד כמה המחלקות הפסיכיאטריות נמצאות באי־ספיקה: בישראל יש יותר מ־2 מיליון ילדים ובני נוער, אבל רק 496 מיטות אשפוז במחלקות פסיכיאטריות (נכון ל־2021) ופחות מ־400 מקומות לטיפול יום, במרכז שבאים אליו בבוקר ובערב חוזרים הביתה. לפי הדו"ח, ב־2022 היו בישראל 553 ילדים שהמתינו לאשפוז או לטיפול יום. בלית ברירה, חלק אושפזו במחלקות כלליות בבתי חולים, וחלק אושפזו בבית.

ילדים שהיו זקוקים לאשפוז במחלקה הסגורה המתינו למקום שלושה עד שבעה חודשים. לפי האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה, "מדובר בילדים הממתינים לטיפול דחוף ונמצאים בסכנת חיים מיידית (כגון לאחר ניסיון אובדני קשה)". ילדים שהתאימו לטיפול יום חיכו שלושה חודשים עד שנה. שנה שלמה. אלה זמני המתנה ששוברים את הילדים, ואת המשפחה. דמיינו שהילדה שלכם בסכנת חיים מיידית, במצוקה שאין גדולה ממנה, זקוקה לעזרה עכשיו. שנה?! אפילו חודש, זה לא סביר. אפילו בשבוע תתקשו לעמוד.

כי גם על מעגלי הפגיעה הנוספים צריך לדבר רגע. כשזה קורה, אתם מפסיקים לתפקד. אי אפשר לעבוד ככה, אי אפשר לנהל זוגיות ככה, אי אפשר להעניק לילדים האחרים את מה שהם זקוקים לו. הילדה או הילד שלכם שמתמודדים עם מצוקה איומה זקוקים לכם כל הזמן, 24/7, כולל בלילות. הלוואי שזה היה ניסוח לשם הגזמה; זה לא. וכשהמערכת שבורה, ואין מי שיעזור, אתם לגמרי לבד בזה. אם יש לכם כסף, אתם יכולים להרשות לעצמכם להיעדר מהעבודה. אולי לקחת חופש. אולי אפילו שאחד ההורים ייצא לחל"ת או יתפטר. אם אין לכם כסף, או שהמשפחה חד־הורית, אתם בתהום.

5

אם אין תורים לפסיכיאטרים, ואין מקומות אשפוז, מה עושים? פתרון אחד הוא בתים מאזנים. זו חלופת אשפוז, מסגרות טיפוליות ולימודיות שהילדים שוהים בהן 24 שעות ביממה, עם עובדות סוציאליות ומדריכות ומורות ומטפלות ומעטפת רכה יותר ממחלקה סגורה. אבל בישראל יש רק שלושה בתים מאזנים לילדים ונוער, בכל אחד מהם יש מקום רק ל־12 ילדים עד שלושה חודשים, ורק לחלק מהם יש הסכמים עם קופות החולים. בית מען, למשל, אומנם קיבל את אישור משרד הבריאות, כך שקופות החולים יכולות להפנות אליו ילדים וילדות בטופס 17, אבל בקופות לא ממהרים לחתום על התקשרות כזו. אין תקציב, אולי יהיה בשנה הבאה.

בעולם יש מודל נוסף, צוותי התערבות במשבר. צוות של אנשי מקצוע מגיע הביתה, מייצב את המצב, מדבר עם הנער והמשפחה, וממשיך להגיע שוב ושוב במשך כמה שבועות עד שהמשבר נרגע קצת והילדים והמשפחה כולה מתחילים לקבל טיפול אמיתי בקופת החולים. כך עוברים את הרגע האקוטי פחות לבד. אבל המודל הזה לא פועל בישראל. משרד הבריאות תקוע בפלונטר חקיקתי שבינתיים מונע מזה לקרות.

והוא מנסה, המשרד באמת רוצה לפתור את המשבר הגורף. הוא מקדם צוותי התערבות לא רק בחוק: בימים אלה מתגבשת תוכנית לתקצב את קופות החולים ב־100 מיליון שקל כדי שיפעילו צוותים שיגיעו בתוך 24-12 שעות (מענה דחוף יותר יינתן בידי מד"א) וילוו את המשפחה. נוסף על כך, במשרד מקווים שבתוך כמה חודשים תשעה בתי חולים ברחבי הארץ יתחילו להפעיל, בצמוד לחדרי המיון לילדים, מרכזי משבר עם מתמחים ברפואת הנפש, שייתנו לילדים ולהורים מענה מיידי ויבנו טיפול לחודשיים הקרובים, בתקווה שלאחר מכן יימצא תור במערכת הציבורית להמשך טיפול. לפרויקט הזה יוקצו כ־30 מיליון שקל לשלוש שנים, ובמשרד תולים בו הרבה תקוות.

אבל גם מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב מודה שהצעדים האלה לא יספיקו. בריאיון שהעניק השבוע לקרן נויבך בתוכנית "סדר יום" ברשת ב' הוא הודה שאחד הצעדים ההכרחיים הוא הגדרת הפסיכיאטריה כמקצוע במצוקה, מה שיחייב את המדינה לשלם יותר למי שיתמחו בו. זה יכול לקרות רק אם משרד האוצר יסכים, ורק במסגרת הסכם שכר חדש עם ההסתדרות הרפואית. וגם אם זה יקרה, נדרשות שבע שנים כדי להכשיר פסיכיאטרים. זה בטח לא פתרון מיידי.

המצב הנוכחי הוא תוצאה של העובדה שמערכת הבריאות, ולא רק היא, מתייחסת למערכת בריאות הנפש כאל החצר האחורית שלה. אף אחד לא תורם מיליארדים להקים בניין נוצץ על שמו עבור מחלקה פסיכיאטרית חדשה. אף פוליטיקאי לא ממהר לדחוף פרויקט כזה ולגזור סרט. ואף אחד לא אוהב לדבר על זה. בטח כשזה הילד שלו. התמודדויות נפש הן סיפור של אחרים, לא שלנו. אז כן, הצעד הראשון הוא לספר את הסיפור הזה ולהפנים — זה לא סיפור של אחרים. זה עלול להיות גם הסיפור שלנו. חייבים לדבר עליו, וחייבים לדרוש שינוי.

בר סימן טוב יודע. הוא באמת לקח את המצוקה של המערכת הזו כפרויקט אישי. אני מאמין לו שהוא מנסה לפתור אותה ככל יכולתו. אבל זו לא בעיה בממדים שאדם אחד, נחוש ככל שיהיה, יכול לפתור. זה דורש שינוי שלם בסדרי העדיפויות של הממשלה כולה.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות