צירוף נסיבות נדיר

החלום האמריקאי נשען, במידה רבה, על ארגוני עובדים. בשביל בית בפרברים, שתי מכוניות וכלב היה צריך לבנות את מעמד הביניים הגדול בהיסטוריה, והוא מטבעו מעמד של שכירים, לא של יזמים. השכירים האלה נהנו משעות עבודה הגיוניות, מנוחה בסופי שבוע ושכר סביר יחסית בזכות העובדה שבמשך כארבעה עשורים, מאז הניו דיל של רוזוולט בשנות השלושים, ארגוני העובדים נאבקו על כל התנאים האלה. ב־1953 כ־36% מהעובדים במגזר הפרטי באמריקה היו מאוגדים.

אבל בתוך פחות מיובל המספר נשחק עד דק. ב־2021 רק 1.6% מהאמריקאים היו מאוגדים, כשהאיגודים החזקים היחידים כל השנים נותרו רק של השוטרים, הכבאים וחלק מעובדי תעשיית הפלדה. זה קרה בגלל עשרות שנים של כלכלה ימנית, גם תחת נשיאים דמוקרטים; הסתאבות ארגוני עובדים, מוועדי נמלים (זוכרים את "חופי הכרך"?), דרך נהגי המשאיות (זוכרים את ג'ימי הופה?) ועד ארגון העל של העובדים AFL-CIO (המקביל להסתדרות, שבו חברים יותר מ־12 מיליון אמריקאים); והרבה מאוד פוליטיקה. האיגודים קרסו, וכך גם המעמד הציבורי שלהם.

אבל אז באו הקורונה, דור חדש של עובדים שלא גדל על שנאת האיגודים ועל פולחן השוק החופשי לחלוטין, וגם ביידן, הנשיא הכי פרו איגודי עובדים זה עשרות שנים. האמריקאים שוב מבינים שיש לארגונים מה להציע להם. קודם כל, שכר גבוה יותר — מי ששייך לאיגוד מרוויח בממוצע כ־10% יותר מקולגה שלא. שנית, איגוד מאפשר להשפיע על כל סביבת העבודה: חוקרים בבית הספר לניהול של MIT מצאו שעובדים רוצים היום יותר אפשרויות ביטוי במגוון נושאים, כולל פיצויים, ביטחון תעסוקתי, אפשרויות קידום, הגנה מפני השפעת הטכנולוגיה והגנות מפני הטרדה.

"אנשים מבינים עכשיו שאי אפשר להמשיך עם כלכלה שבנויה על מניעת יחסים רשמיים בלבד בין עובד למעביד ועל כך שלמעביד אין שום אחריות כלפי העובד", אומרת פרופ' ג'ניפר קליין, היסטוריונית מאוניברסיטת ייל המתמחה ביחסי עבודה.

איך נראית כלכלה כזאת?

"ערוץ HBO, למשל, פשוט משתמש ב'קבלנים' שעושים עבודות עריכה או תאורה, מקבלים תשלום וזהו. אין לו שום אחריות לגביהם מעבר לכך. זו אחת הסיבות שכל הוליווד שובתת עכשיו, לראשונה זה 40 שנה. אמזון וסטארבקס קוראות לעובדים שלהן 'שותפים' או 'חברי צוות', רק לא 'עובדים', כדי שהן לא יצטרכו לתת להם תנאים. זה חלק מאידאולוגיה שלמה".

מה גרם להתעוררות עכשיו?

"נקודתית, בעיקר הקורונה. העובדים התחילו להבין ש'אני לא באמת שותף בסטארבקס'. ולא רק הם — בכלכלה של היום הרבה אנשים עובדים לבד. לפני 70 שנה כשעבדת במפעל רכב וראית אלפי אנשים סביבך, הבנת שאת עובדת, Worker. אבל היום כשאת לבד בבית, קשה לך להבין את זה. המגפה עוררה גם את האנשים שיושבים בבית. נוצרה איזו תחושת סולידריות דווקא מתוך הבדידות. והתגובה יכולה להיות רק כוח קולקטיבי, כי כוחות הנגד עוצמתיים מאוד".

ד"ר ברונפנברנר מסכימה: "הקורונה גרמה לאנשים לחשוב על מה שחשוב להם בחיים, ועובדים ראו איך באמת מתייחסים אליהם. התאגידים הגדולים המשיכו להרוויח בזמן שהעובדים סבלו והתבקשו לסכן את בריאותם בעבודה בלי לקבל אפילו חופשת מחלה. זה כעס שהתפשט. ברגע שעובד ממוצע רואה מורים שובתים, הוא מבין שגם הוא יכול. העובדים של אמזון אולי לא ניצחו, אבל הם הלכו נגד התאגיד הכי חזק בעולם וזה נותן השראה, זה מידבק".

עובדי אמזון בשלוחות שונות של החברה אכן מנסים להתאגד ולפעול. עצם ההתארגנות כרוך במאמצים אדירים מול החברה, ולהגיע להישגים זה כבר הרבה יותר קשה, אבל מדי פעם זה קורה. ביוני, למשל, 80 נהגים של החברה בקליפורניה שבתו במחאה על התנאים במשאיות החברה; הם לא השיגו שיפור מיידי, אבל כן הציפו את הבעיה ואמזון פועלת לשיפור צי ההובלה.

אז זה נכון שלצד המגיפה המידבקת צמחה גם סולידריות מידבקת, אבל זה עוד לא מספיק, כפי שמסביר פרופ' לורנס כץ מאוניברסיטת הרווארד, מומחה לעבודה שהיה כלכלן בכיר בממשל ביל קלינטון. "הקורונה עשתה סוויץ' אמיתי במה שאנשים מצפים לו ממקום עבודה, ואנחנו רואים הרבה התארגנויות בסקטורים שלא ניסו עד היום להתארגן, למשל רופאים בבתי חולים גדולים בבוסטון ואריזונה", הוא אומר. "מנגד, רוב ההצלחות עד כה הן של ארגוני עובדים משכילים במקצועות שבהם לא קל למצוא מחליפים. ההתארגנויות באמזון או סטארבקס, למשל, משכו תשומת לב אבל לא הובילו לחוזים או אפילו לשיפור מיידי אמיתי. כשרופאים מחליטים להתאגד הרבה יותר קשה לפטר אותם ולהביא מישהו אחר, מאשר לפטר ולהחליף את הבריסטה. מעבידים עדיין נלחמים בכל הכוח נגד הקונספט של איגודי עובדים".

אלה כוחות הנגד החזקים שקליין דיברה עליהם, והם מרופדים היטב. חברות אמריקאיות מוציאות כ־340 מיליון דולר בשנה רק על יועצים שתפקידם להיאבק באיגודים, ומעודדים פיטורים של מי שתומכים בהתאגדות או סירוב לדרישות העובדים לנהל משא ומתן. "זו תעשייה שלמה", אומרת קליין, "והיא משגשגת כי התאגידים באמת רואים באיגודים סוג של איום קיומי".

העובדים זקוקים להרבה מאוד כוח כדי להילחם בגישה הזאת, ולעתים קרובות הם מגיעים למאבק ממש מחוסר ברירה. למשל, 340 אלף השליחים של חברת המשלוחים UPS. בזמן הסגרים בשיא המגפה הם נאלצו לעבוד המון, במשאיות שלא בהכרח יש בהן מזגן, לפעמים בלי מנוחה בסוף השבוע. אמריקה עברה לחיות על שליחויות, והשליחים שילמו מחיר כבד. "זה היה כמו חג המולד על סטרואידים במשך שנתיים רצופות. רבים מאיתנו נאלצו לעבוד שישה ימים בשבוע מהבוקר עד הלילה. זו לא דרך לחיות", אמר ל"הוול סטריט ג'ורנל" ג'פרי פאלמרינו, נהג UPS מניו יורק. לקח להם זמן להתחיל לפעול, אבל בתחילת הקיץ הם איימו בשביתה, החברה הבינה שהיא בבעיה, נכנסה למשא ומתן ובסוף יולי הסכימה לחוזה קיבוצי חדש, שכלל שכר משופר, הפסקה של הכפייה של שעות נוספות בימי מנוחה והעברת נהגים במשרה חלקית למשרה מלאה.

ההישג הזה, כמו זה של הנהגים בבוסטון, הוא גם תוצאה של שוק עבודה נדיר: כרגע, כמעט לכל אמריקאי שיכול לעבוד יש עבודה, ולמעסיקים קשה לגייס עובדים חדשים בתנאים הישנים. כץ מדגיש את הנקודה הזאת: יכול להיות שהכוכבים הסתדרו לרגע, ולא מדובר בהכרח בשינוי עומק של הכלכלה והחברה הגדולות במערב. "נכון שיש הרבה שביתות, יותר התארגנויות, עלייה בשכר, בשביעות הרצון מהעבודה, בתמיכה הציבורית. נכון שהעובדים עושים שריר של ממש", הוא אומר, "אבל אנחנו לא יודעים אם זה לא רק תוצאה של שוק עבודה עם אבטלה נמוכה מאוד, שנותן לעובדים עמדת כוח שלא היתה להם שנים. אני מניח שלא נדע לפחות עד המיתון הבא".

"בכל מקום שבו האיגודים נחלשו היתה עלייה ברדיקליזציה ימנית", אומר פרופ' כץ, וד"ר ברונפנברנר מרחיבה: "יש יחס ישר בין חולשה של תנועות עבודה למשברים חברתיים ופילוג על רקע אתני, גזעי ומגדרי"

החוק ישן, אבל הממשל מעודכן

מאחורי הכוח האדיר של התאגידים שנלחמים בעובדים עומד כוח שקשה יותר להכניע — הממשל והחוק. כדי להבין את התפקיד שלהם בסיפור צריך לחזור רגע אחורה. האירוע שמסמל יותר מכל את השינוי בגישה הציבורית כלפי איגודי העובדים, מעמוד השדרה הנערץ של מעמד הביניים למותג מוחלש ומושמץ, התרחש באוגוסט 1981. יותר מ־13 אלף החברים באיגוד בקרי הטיסה במינהל התעופה הלאומי (FAA) פתחו בשביתה בדרישה להעלות את שכרם ולקצר את שבוע העבודה. חבילת השיפורים שהם ביקשו הסתכמה ב־770 מיליון דולר. ה־FAA הציע חבילה של 40 מיליון בלבד, והבקרים שיתקו את שדות התעופה. הנשיא רונלד רייגן — מראש אוהד קטן של איגודי עובדים — איים לפטר כל בקר שלא יחזור לעבודה בתוך 48 שעות, ושופטים פדרליים הטילו על האיגוד קנסות של מיליון דולר ליום. כ־2,000 מהשובתים חזרו לעבוד, ורייגן פיטר את שאר ה־11 אלף. האיגוד פוזר, ורוח ההתארגנות במשק האמריקאי סורסה לעשרות שנים. "המסר עבר לראשי חברות בשוק הפרטי — הם הבינו שהם יכולים לעשות אותו הדבר והממשלה לא תתערב", אומרת קליין.

"נכון שהפיטורים של בקרי הטיסה הם רגע מכונן מבחינת הנרטיב שאמר לראשי חברות כי יש להם גיבוי ממשלתי", אומרת ברונפנברנר, אבל היא מסבירה שהתמונה מורכבת יותר. "ראשית, זו אכן היתה שביתה לא חוקית (החוק אז אסר שביתה של איגודים מסוימים). שנית, שבירת האיגודים התחילה כבר בשנות השבעים, באופן אגרסיבי, עם איומים ופיטורים מיידיים". על דבר אחד אין מחלוקת: החוק והממשל אחראים לכך במידה רבה. "במקום לעצור את הצעדים של החברות נגד העובדים, הממשל ובתי המשפט הלכו עם הביזנס וקבעו שאפשר להחליף עובדים בשביתה, לשנות את הסטטוס ולקרוא להם 'קבלנים'. וולמארט, למשל, שברו כל חוק עבודה אפשרי ולא חששו שמישהו יעצור אותם".

ומראש גם החוקים שהם שברו הם עניין שנוי במחלוקת. "חוקי העבודה בארצות הברית חוקקו בשנות השלושים, כשעובדים היו בעצם אנשי מפעלי הפלדה, וזהו בערך", אומרת קליין. "אז הועברו חוקי שכר מינימום והגבלת מספר שעות עבודה, אבל החוקים האלה לא התעדכנו מאז ולא חלים היום על רוב האנשים, כי הם לא נכנסים לקטגוריה של 'עובדים'".

קליין מתייחסת לכל מי ששייך לכלכלה שלא היתה קיימת בשנות השלושים, או לסקטורים שלא היו מאוגדים אז, מאנשי אקדמיה, דרך עובדים בבתי מלון ועד פועלי הכלכלה השיתופית החדשה, למשל נהגי אובר. "יש לנו אוכלוסייה מתבגרת והרבה מאוד אנשים עובדים כמטפלים בקשישים", היא מוסיפה דוגמה. "מי המעביד שלהם? האיש עם הדמנציה שהם מטפלים בו? הסוכנות שסידרה להם את העבודה? יש יותר מ־2 מיליון עובדים כאלה, ואין להם שום הגנה חוקית. רוב העובדים האלה הם מהגרים, ועכשיו הם מתחילים להתארגן".

כלומר רואים התארגנויות שונות מאיגודי העובדים המיתולוגיים, כבר לא רק גברים לבנים שהם פועלים בתחומים מסורתיים.

"כן, זה מה שהכי מעניין בהתעוררות הנוכחית — היא מתרחשת בקבוצות שלא היו מאורגנות בעבר: נותני שירותים, עובדי רשתות מסחריות, ומנגד ה'מקצוענים', אנשים בעלי השכלה גבוהה. השביתות הגדולות ביותר בשנה־שנתיים האחרונות היו של מורים, עובדי מלונות, אנשי הייטק ומדיה. הסקטורים הדומיננטיים ביותר של הכלכלה היום מתחילים לפנות לקולקטיביזם".

שינוי נוסף התרחש בצמרת הגבוהה ביותר. בכל מה שקשור ליחס לעובדים ולאיגודי עובדים, ביידן הוא ההפך הגמור של רייגן, והמומחים נותנים לו קרדיט גדול על מה שקורה עכשיו. "ההבדל הוא לא רק בין ביידן לרייגן, אלא בין ביידן לכל נשיא דמוקרטי בערך מאז לינדון ג'ונסון", אומר כץ. "בתקופת קלינטון היתה תחושה שהקידמה הטכנולוגית והגלובליזציה בלתי נמנעות ולכן צריך להתכונן לעולם הזה. זה גרם להזנחה של האיגודים, והאמת היא שגם ההנהגה של ארגון העובדים הארצי AFL־CIO היתה איומה. גם קלינטון וגם ברק אובמה היו עקרונית בעד האיגודים, אבל לא היו מוכנים לבזבז כוח פוליטי על זה. ביידן לגמרי מוכן. יש לו צווים נשיאותיים שעוסקים בזה, אבל הוא לא יכול להעביר חוקים בנושא בקונגרס הנוכחי, ואת הצווים הנשיאותיים הנשיא הבא יכול לבטל בקלות, וכך גם בית המשפט העליון, שהוא שמרן ופרו עסקים גדולים".