צ

פריר צחי ידע שאת ההזדמנות הזו אסור לו להחמיץ. זה היה היום החמישי למעקב הסמוי של החוקר הפרטי ממשרדו אחר מלכה לייפר, ועד אז כל שהצליח לתעד היה את לייפר עומדת במרפסת ביתה בהתנחלות עמנואל ומדברת בטלפון. אבל באותו יום לייפר יצאה סוף סוף את דלת אמותיה, ונסעה באוטובוס לבני ברק, שם ערכה קניות וסידורים לחג החנוכה. החוקר של צחי היה לצדה גם כשנכנסה לסניף הדואר ברחוב רבי עקיבא, ניגשה לדלפק ושלפה פנקס המחאות. "אני רוצה לראות אותה כותבת את הצ'ק הזה, לא מעניין אותי גם אם היא תסתכל עליך", צחי דחק בו דרך האוזנייה. תיעוד של פעולה כזו, ידע היטב, הוא הסיכוי הכי טוב שיש לו לשמוט את הקרקע מתחת לאבחנה שלפיה לייפר, המנהלת לשעבר של בית הספר "עדת ישראל" במלבורן שהתעללה מינית בתלמידותיה, לא כשירה נפשית לעמוד לדין. וצחי לא היה מוכן לתת לסיכוי הזה לחמוק.

באותו יום בדצמבר 2017, לייפר (56) היתה עדיין בגדר חשודה באונס ותקיפה מינית של דסי ארליך, אלי סאפר וניקול מאייר — שלוש אחיות שלמדו בבית הספר החרדי שניהלה. כמעט עשור קודם לכן היא נמלטה לישראל מאוסטרליה לאחר שעומתה עם החשדות נגדה, וב־2016 הופסק תהליך ההסגרה שלה לשם משום שחוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי קבעה כי אינה כשירה לעמוד לדין. זמן מה אחר כך, תיעוד של לייפר בהילולת הר מירון, שעשה את דרכו לרשתות החברתיות, הפיח באחיות תקווה שיהיה אפשר להוכיח שלייפר איננה "שק תפוחי אדמה", כפי שאמר עד מומחה באחד הדיונים בפרשה בבית המשפט. זו הסיבה שהשלוש ביקרו בישראל בנובמבר 2017, ונפגשו כאן עם חברות כנסת, צוות הפרקליטות ואקטיביסטים שרצו לסייע להן. אבל אף אחת מהפגישות לא קידמה אותן אל עבר היעד הזה. ואז, רגע לפני שעלו על המטוס בחזרה לאוסטרליה, הן פגשו את שאנה אהרונסון, מנכ"לית ארגון מגן לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בקהילה החרדית.

"פגשנו אותה מחוץ לבית קפה בירושלים, והיא היתה הבן אדם האחרון שסיפרנו לו את הסיפור שלנו בביקור הזה", מספרת מאייר (38) בריאיון וידיאו ממלבורן. "שאנה פשוט אמרה לנו: 'אני אטפל בזה', ויכולנו לראות שהגלגלים בראש שלה מסתובבים, אבל היא לא חשפה או פירטה דבר מעבר לזה. מאוד התרשמנו ממנה וקיווינו לפגוש אותה גם בביקור הבא שלנו בישראל, אבל לא ציפינו לכלום". אף אחת מהן, כולל אהרונסון עצמה, לא צפתה שהפגישה הזו תניע דרמה חוצת יבשות, שפות ומגזרים, שתעמיד למבחן את היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לאוסטרליה ועל הדרך תחשוף את פשעיהם של פוליטיקאים ישראלים בכירים. אף אחת מהן גם לא שיערה שפעולה ארצית ויומיומית כמו כתיבת המחאה תהפוך לתיעוד מרכזי בחקירה סמויה. אבל הגלגלים של אהרונסון הניעו את טחנות הצדק, ואלה אומנם פעלו לאט מאוד, אבל הן פעלו.

בחודש שעבר גזר בית המשפט של מדינת ויקטוריה על לייפר 15 שנות מאסר, לאחר שהורשעה ב־18 אישומים של תקיפה מינית ואונס של שתיים מהאחיות, סאפר וארליך. תמונת הניצחון של האחיות מחוץ לבית המשפט התאפשרה נגד כל הסיכויים. רבים מחברי הקהילה החרדית שבה גדלו הפנו להן עורף, ואילו לייפר, שעשתה כל שביכולתה לעכב ולתמרן את ההליך המשפטי, זכתה, מתוקף מעמדה כרעיית בן האדמו"ר מחוסט הרב ברוך לייפר, לעזרת בעלי ברית רבי כוח והשפעה: הנהלת בית הספר "עדת ישראל" במלבורן נמנעה מלהגיש נגדה תלונה במשטרה ואף שילמה עבור כרטיסי הטיסה שלה ושל בני משפחתה לישראל; כאן בארץ שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן השפיע על פסיכיאטרים להגיש חוות דעת שמנעה את הסגרתה לאוסטרליה; ויועץ התקשורת רונן צור הוביל למענה קמפיין להשחרת שרת המשפטים דאז, איילת שקד, שהיתה אמורה לחתום על הסגרתה מתוקף תפקידה. אהרונסון והאחיות עמדו מול השילוב הקטלני הזה של כוח, כסף, מעמד וטאבו בחברה מסוגרת — ויכלו לו.

"כמעט כל הנערות בסיכון בציבור החרדי עברו פגיעות מיניות חמורות או אונס. עבדתי בפנימייה לנערות בסיכון, ובנות בגיל 15-14 דיברו על ההפלות שעברו אחרי האונס שממנו נכנסו להיריון, ואיזה תרופות הן קיבלו. אחת מהן הלכה לישון כל לילה עם תמונת האולטרסאונד מתחת לכרית"

"לימ"ר לא היה מושג מי אני"

בפברואר 2018 אהרונסון שהתה בביקור בפלורידה, וכשהתעוררה משנתה ראתה בטלפון הנייד שלה עשרות שיחות שלא נענו. היא הבינה מיד שהמבצע הסודי שערכה בעקבות הפגישה עם האחיות, ושהניב 200 שעות הקלטה בטרם נמסר למשטרה, הפך לנחלת הכלל: לייפר נעצרה בישראל בחשד שהתחזתה לחולת נפש כדי להימנע מהסגרה לאוסטרליה. עד אותו רגע רק מתי מעט ידעו על החקירה — האחיות וצוות מגן, למשל, נותרו מחוץ לסוד העניינים. "היו כמה שעות של בלגן שבהן אף אחד לא הבין מה קרה, כולם היו בבית משפט, ודיברו שם על עמותה ששכרה חוקרים פרטיים", נזכרת אהרונסון בריאיון ל"מוסף כלכליסט". איש לא ידע באותה עת מי היא האשה החרדית שעומדת מאחורי המבצע.

זו לא היתה החקירה הפרטית הראשונה שאהרונסון היתה מעורבת בה, רחוק מכך. חקירות פרטיות הן פרקטיקה שגורה בעמותה שהיא מנהלת, עד כדי כך שלעתים חוקרי המשטרה פונים אליה מיוזמתם ומבקשים עזרה וייעוץ. אבל מורכבות המקרה של לייפר והפרופיל התקשורתי שלו בכל זאת היו חדשים לאהרונסון, ומיקום החקירה — בלב יישוב חרדי שבו זר אינו יכול לדרוך בלי שיגשו אליו וישאלו את מי הוא מחפש — היווה אתגר משמעותי נוסף. השילוב הזה הצריך היערכות מיוחדת ודיסקרטיות יתרה, כדי שלא לעורר את חשדם של לייפר ואנשי שלומה. והוא הצריך גם כסף, 20 אלף דולר, מתקציב עמותה צנוע של שלושה מיליון שקל בשנה, שמרביתו מבוסס על תרומות.

הכנת את עצמך לאפשרות שלייפר תסתגר בביתה והחקירה תיכשל?

אהרונסון: "קודם כל, כיוונתי את החקירה לחנוכה כי חשבתי שבחג הזה יש הכי הרבה סיכוי שהיא תצא מהבית למסיבות, לבקר משפחה, הדלקת נרות — יש הרבה מה לעשות בחנוכה. אבל עד שלא התחלנו לא הייתי בטוחה שזה יעבוד, כי זו אשה — שכמו שאומרים, got away with murder — אז אותו הדבר רק עם אונס. חשבתי שיש סיכוי שאנחנו פשוט משלמים עשרות אלפי דולרים לאנשים כדי שישבו מחוץ לבית שלה והיא לא תצא, כי יש לה מה להסתיר. ואז התמונות התחילו להגיע — ואני לא אשכח את התחושה הזו לעולם".

הסכר נפרץ ביציאה הראשונה של לייפר מהבית לסידורים בבני ברק, ואחריה הגיעו עוד מגוון תיעודים: לייפר יוצאת לקניות במכולת, מארחת את ילדיה ונכדיה בשבת, מלווה אותם לתחנת האוטובוס ביום ראשון בבוקר, משוחחת עמם בזמן ההמתנה לאוטובוס, צוחקת ומחייכת, עוזרת להם להעלות את התיקים. לא בדיוק אשה שסוחבים אותה מהבית לרופא. ממצאי החקירה הסמויה הועברו למשטרה, וזו הוציאה לפועל חקירה נוספת משלה, שבסופה לייפר נעצרה. אבל קופת השרצים רק נפתחה.

מה קרה אחרי שהחומרים יצאו מרשותך?

"אחרי שסיימנו את השבוע הזה יצרתי קשר עם הפרקליט ואמרתי לו שיש לי הוכחות שמלכה לייפר משקרת. הוא מיד עצר אותי ואמר 'אוקיי, אני לא מקשיב, זה לא בשבילי, תוך כמה שעות המשטרה תיצור איתך קשר'. ובאמת, בתוך כמה שעות קיבלתי טלפון מהימ"ר במחוז ש"י, ולהם לא היה מושג מי אני ומה אני רוצה מהחיים שלהם. אחרי שיחה כזו של 'מי את ומה עשית' הם ביקשו שאגיע. אני זוכרת שישבתי שם, והתחלתי לדבר עם קצין החקירות (צוחקת). אחרי כמה משפטים הוא עצר אותי והלך להביא את כל ראשי הצוות ואת מפקד התחנה. פשוט נפלתי עליהם עם חומר נפץ".

לקחת על עצמך סיכון אדיר. לא עצרת לחשוב אם זה לא התפקיד של הרשויות ולמה את צריכה את זה?

"אחרי שמסרתי למשטרה את החומרים, לפני שיצאתי, שאלתי 'כמה זמן אתם עובדים על התיק הזה?', ואחד מאנשי הצוות אמר לי, 'מה זאת אומרת, מאתמול'. באותו רגע הבנתי שבעצם אף אחד לא עקב אחריה, כי אחרי שהפסיכיאטר המחוזי קבע שלייפר לא כשירה לעמוד לדין לא היה להם עוד מה לעשות. עד שמישהו לא מגיע ומביא איזושהי הוכחה שהיא משקרת, המשטרה לא יכולה לקבל צו לעקוב אחרי אשה שלמיטב ידיעתם היא מתמודדת נפש. אז מצד אחד, קשה לי באמת לדעת איפה בדיוק הרשויות היו אמורות להיכנס לסיפור ולא נכנסו, ומצד שני, כן, זה היה התפקיד של הרשויות, וזה קצת הזוי. הוצאנו על זה הון — ואלה כספי ציבור, כי אנחנו עמותה שמתבססת על תרומות. אז אומנם התורמים שלנו שמחו שעשינו את זה, אבל למה המשטרה או בית המשפט לא עשו את זה?".

"כשראיתי את התמונות של החוקר הפרטי חשבתי, 'זו האשה שתקפה אותי, וזו המציאות שלה. היא חיה חיים רגילים לחלוטין ומתחמקת מהצדק שאנחנו כל כך נואשות להחזיר אותה לאוסטרליה למענו'", אומרת על כך מאייר. "בתהליך הזה היא תמרנה כל כך הרבה אנשים, פסיכיאטרים, רופאים. וכמובן, בדיעבד אנחנו יודעים שכוחות נוספים היו מעורבים בסיפור".

"לא משחקים עם שידוך"

שאנה (שושנה) אהרונסון (35), נשואה ואם לשלושה מיישוב ליד מבשרת ציון, נולדה וגדלה במישיגן. "ההורים שלי חרדים שחזרו בתשובה, אז המשפחה שלי קצת יותר פתוחה, ורובה לא דתית בכלל", היא מספרת. היא התחנכה במוסדות "בית יעקב" ובגיל 12 עברה לישראל עם משפחתה. כבר אז, בגיל הנעורים המוקדם, גמלה בלבה ההחלטה לעסוק בתחום הפגיעות המיניות. "רוב האנשים שהכרתי נפגעו מינית, ואני זוכרת שאמרתי לחברות שלי שזה מוזר שכל כך הרבה אנשים בקהילה שלנו נפגעים ואף אחד לא מדבר על זה", היא מספרת. "הייתי באמת תמימה, חשבתי שלא מטפלים בזה כי כולם פשוט לא מודעים לנושא ואף אחד לא קלט שזו בעיה".

אהרונסון השלימה תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת פיניקס, ורק בבגרותה הבינה שגם היא חלק מהסטטיסטיקה. "נפגעתי על ידי ילדות מהכיתה שלי בארצות הברית, אבל לא חשבתי על זה כעל פגיעה מינית עד שעבדתי בתחום", היא משחזרת. "כל הזמן שאלו אותי למה נכנסתי לתחום בכלל ואם נפגעתי בעצמי, ועניתי שלא — עד שיום אחד חשבתי על זה שאם מישהו היה מתקשר אליי ומתאר לי את מה שעברתי הייתי אומרת לו שזו היתה פגיעה מינית, ואפילו ברף היותר גבוה של הפגיעות. רק בגלל שהפוגעות היו ילדות בנות גילי לא חשבתי על זה כך, והיום אני בטוחה באלף אחוז שלפחות אחת מהבנות שם נפגעה בבית שלה בעצמה. אני זוכרת שהיא סיפרה לנו שאח שלה או אבא שלה משחקים איתה את אותם המשחקים, וידעתי שהמשחקים האלה ממש לא בסדר. אפילו היתה תקופה שבה כל החברות בכיתה ידעו לא ללכת לשחק במקלט של אותן ילדות כי דברים לא טובים הולכים לקרות שם".

בגיל 18 אהרונסון החלה לעבוד כמדריכה בפנימייה טיפולית לנערות בסיכון בבית שמש, והפגיעות המיניות רדפו אותה גם לשם. "ראיתי שזה נושא שאני לא מצליחה להתחמק ממנו, הוא נמצא בכל מקום", היא אומרת. "כמעט כל הנערות בסיכון בציבור החרדי עברו פגיעות מיניות חמורות או אונס. היו הרבה נפגעות גילוי עריות, זה משהו ששמעתי כל הזמן. בפנימייה, בנות בגיל 14־15 דיברו על ההפלות שעברו אחרי האונס שממנו נכנסו להיריון, אם זה כאב ואיזה תרופות הן קיבלו. אלה ילדות קטנות. אחת מהן הלכה לישון כל לילה עם תמונת האולטרסאונד מתחת לכרית שלה". אהרונסון קודמה לתפקיד סגנית מנהלת הפנימייה בגיל 20, כשהיא כבר אם לילד, ועבדה במקום חמש שנים נוספות עד לסגירתו בשל קשיים תקציביים.

"כיוונתי את החקירה לחנוכה כי חשבתי שבחג הזה יש הכי הרבה סיכוי שלייפר תצא מהבית. אבל עד שלא התחלנו לא הייתי בטוחה שזה יעבוד, חששתי שאנחנו משלמים עשרות אלפי דולרים לאנשים כדי שיישבו מחוץ לבית שלה והיא לא תצא, כי יש לה מה להסתיר. ואז התמונות התחילו להגיע"

ב־2011 החלה לעבוד במגן כמתאמת שירותים סוציאליים, ומאז 2018 היא משמשת מנכ"לית העמותה, שהתפתחה למרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית בציבור החרדי, שמעסיק 11 עובדים. "הארגון היום הוא לא זה שהיה פעם", מדגישה אהרונסון. "הוא שילוב של כמה ארגונים ופרויקטים שבמשך השנים התחברו. אנחנו עוסקים, בין השאר, בחינוך למוגנות והעלאת מודעות, מוציאים חומרים וספרים, יש לנו הרצאות לאנשי חינוך ואנחנו מספקים שירותי רווחה. אנחנו לא מטפלים בעצמנו אלא משתפים פעולה עם מרכזי טיפול וקליניקות ברחבי הארץ ויש לנו עובדת סוציאלית שאחראית להפניות לקבלת טיפול. אנחנו עובדים עם קרן שמסבסדת טיפול למי שזקוק לזה, ויש לנו גם קבוצות תמיכה לנפגעים ונפגעות. וכמובן יש לנו מחלקה של ליווי וחקירות".

לדבריה, "המשטרה, ובפרט החוקרים שעבדנו איתם בעבר ומכירים את פעילות העמותה, הבינה שיש לנו הרבה קשרים בציבור החרדי שאין לה לפעמים. יש לי אפשרות להרים טלפון ולשאול אנשים מהקהילה שאלות שבמשטרה לא יודעים לשאול, כי הם לא מבינים את כל הניואנסים של מה שקורה בשטח, בתוך הקהילה, וגם לא איך לשאול".

תוכלי לתת דוגמה?

"היה חשוד שהמשטרה לא הצליחה לאתר במשך עשר שנים. הוא נמלט מחו"ל לארץ ואף אחד לא מצא אותו. המשטרה אפילו לא ממש חיפשה כי הוא חרדי, אין לו טלפון חכם, אין לו פייסבוק, ולא היתה לו תעודת זהות אז הוא הסתובב בלי ויזה, לא היה להם כלום. ואנחנו, דרך הקשרים בחברה החרדית, הגענו לשם של החבר הכי טוב שלו בישראל, וככה מצאנו את הקהילה שאליה משתייך אותו חבר, ואז את הכתובת שלו בבית. בשלב הזה המשטרה ניסתה ליצור קשר עם המשפחה, לקבל את מספר הטלפון של החבר הכי טוב של החשוד, ואף אחד לא הסכים, זה היה כזה סוד. עד שמישהי מהצוות שלנו התקשרה לאשתו ואמרה לה שיש עניין דחוף לגבי איזה שידוך. ובציבור החרדי המילה שידוך היא מעין סיסמה, אומרים 'שידוך' וכולם רצים לעזור, כי לא משחקים עם שידוכים. האשה נתנה לנו את מספר הטלפון שלו. העברנו את המספר למשטרה, וכך היא הגיעה לטלפון של החשוד והצליחה לאתר אותו".

גם בתחום הכשירות לעמוד לדין יש לך ניסיון?

"כן, היה לנו מקרה של כמה נפגעות שתבעו אדם שאנס אותן, ובית המשפט סגר את התיק על סמך אבחון רופא שהנאשם סובל מדמנציה וכבר לא מתפקד. הגענו אליו הביתה בתור אנשי חב"ד שרוצים לתלות מזוזות והבאנו למשפחה אוכל לחג, ישבנו איתו, ראינו אותו, והוא באמת כמעט שלא דיבר, ראינו את כל הציוד בבית שלו שהעיד על מצבו הבריאותי, וזהו, בזה זה נגמר. הבן אדם והמשפחה שלו עד היום לא יודעים שלא היינו חב"ד".

זו היתה אפשרות גם במקרה של לייפר?

"אם היינו רואים שלייפר היא אשה שסוחבים אותה מהבית לרופא, אז גם את זה הייתי מעבירה הלאה. אבל זה לא היה המצב בכלל. יכול להיות שהיא באמת מתמודדת נפש, ואני באופן אישי חושבת שככל הנראה לרוב האנשים שיושבים בכלא יש כל מיני הפרעות כמו הפרעת אישיות גבולית, נרקיסיזם וכולי, אבל זה לא אומר שצריך לתת לכולם להסתובב חופשי בגלל שהם מתמודדי נפש. אם היינו עושים את זה העולם היה מאוד לא בטוח".

"מאז פרשת משי זהב אנחנו כל הזמן מלווים מתלוננים למשטרה. מצד אחד זה חלום שנפתחו כל כך הרבה תיקים נגד פוגעים, מצד שני, אפילו בשבילנו זה קצת מפחיד לראות את המספר. יש יותר ויותר פונים מהצד החסידי, ההארדקור - חסידי גור, חסידי בעלז, כאלה שלפני כמה שנים לא היו פונים אלינו. זה מאוד מרגש"

"כל שבוע יש דיווח למשטרה"

הארגון שמנהלת אהרונסון סייע גם באיסוף העדויות נגד אדם בעל כוח רב הרבה יותר מזה שהיה ללייפר — יו"ר זק"א לשעבר יהודה משי זהב, שמת בשנה שעברה, יותר משנה לאחר שניסה לשים קץ לחייו. לפי העדויות שאסף הארגון ופורסמו בתחקיר "הארץ", משי זהב תקף וניצל מינית ילדים, נערים, נערות ונשים במשך עשרות שנים, כבר משנות השמונים.

איך השפיע פרסום התחקיר על הארגון?

"קיבלנו בעקבותיו איומים וזו גם היתה הפעם הראשונה שהרגשתי צורך לומר לוועד המנהל להדריך את אנשי הצוות לנעול את הדלתות שלהם ולשים לב עם מי הם מדברים. זו היתה תקופה ממש מפחידה. כולנו הרגשנו את העול על הכתפיים, כי דיברו עלינו הרבה. היה איזה קצין משטרה שהתקשר אליי אחרי פרסום התחקיר ואמר לי 'אין חוקר במדינת ישראל שלא מדבר עליכם היום, כולם מדברים על מגן'. ואכן בכל פעם שדיברתי עם מישהו ואמרתי 'שלום, אני שאנה ממגן', ידעו מי אנחנו. לא היה אף אחד ששאל 'מה זה מגן'. זה קצת קשה לעבוד ככה, אנחנו מעדיפים לעבוד בשקט וזו לא שיטת העבודה שלנו לעשות כל כך הרבה רעש. באותם ימים גם עשיתי הרבה אינטייקים (מפגשי היכרות בתחילת תהליך טיפולי) כי פשוט קרסנו מעומס הפניות של נפגעים ונפגעות, וכל הצוות היה עסוק בלקבל אותן — היו פי שלושה פניות מביום ממוצע לפני כן".

הפרסום שינה משהו אצל הנפגעים?

"השינוי הכי משמעותי הוא שלפני פרסום התחקיר על משי זהב, 75% מהפונים אלינו ביקשו טיפול פסיכולוגי ופחות רצו להגיש תלונה במשטרה נגד הפוגע. אחריו זה השתנה. אם בעבר ליווי חקירות לא היה עיקר העבודה שלנו, היום יש לנו שלושה אנשי צוות שאחראים לתחום הזה, ויש לנו ממוצע של דיווח אחד חדש בשבוע למשטרה. לפעמים אנחנו מסייעים בקבלת טיפול פסיכולוגי יחד עם ליווי התלונה למשטרה, אבל אנחנו כל הזמן במשטרה, מלווים נפגעים לעימותים עם הפוגעים".

איך השינויים משפיעים עלייך אישית?

"אין לי הרבה זמן לחשוב על זה. אני מרגישה שאנחנו עדיין בעין הסערה. מצד אחד, זה חלום שנפתחו כל כך הרבה תיקים במשטרה נגד פוגעים, כי באנו לתחום הזה כדי לעזור לנפגעים ולנפגעות ועכשיו אנחנו עוזרים, וכנראה אנחנו מצליחים במשהו. מצד שני, אפילו בשבילנו זה קצת מפחיד לראות את מספר התיקים. יש יותר ויותר פונים מהצד החסידי, ההארדקור — חסידי גור, חסידי בעלז, כאלה שלפני כמה שנים לא היו פונים אלינו. זה מאוד מרגש".

מה דעתך על הטענה שנשמעה בציבור החרדי, שקורבנות של תוקפים שהתאבדו אשמים בכך?

"אנשים חייבים להבין שבדיוק כמו שהפוגעים החליטו לעשות את העבירות שעשו, גם ההחלטה להתאבד במקום לקחת אחריות על המעשים שלהם ולשבת מול הנפגעים ולהתעמת איתם, היא שלהם. אסור להאשים את הנפגעים, שאחרי שנים מצאו את האומץ לדבר על מה שנעשה להם, זה אכזרי. באיזשהו מקום, זה גם המשך של הפגיעה בהם. במקרה של משי זהב אני יכולה להגיד שביום שבו הוא התאבד, וזה יום שלא אשכח לעולם, הייתי עם הנפגעים, והיה נפגע אחד שפשוט ישב וצרח: 'גם את זה הוא לקח ממני'. הנפגעים של משי זהב רצו את ההזדמנות להתעמת איתו. לפעמים יש נפגעים שהיו מעדיפים שמי שפגע בהם יתאבד במקום שהם יצטרכו לגשת למשטרה ולעבור את הסיוט של החקירה, אבל זו לא היתה המטרה של כל מי שדיבר איתנו ועם התקשורת. הם רצו שהאנשים שפגעו בהם יעמדו מולם וייקחו אחריות. אף אחד לא דמיין ולא רצה שהדברים יסתיימו ככה".

אהרונסון אינה ממהרת להרים ידיים גם במקרים מורכבים עם סיכויי הצלחה נמוכים. באחד המקרים שבהם היתה מעורבת, שבו היה ידוע על נפגעים רבים מידי אותו אדם, הצליחה העמותה להוביל להגשת כתב אישום חרף חוסר נכונות מצד קצין משטרה אפילו לפתוח בחקירה.

אהרונסון התבקשה אז ללוות את אחד הנפגעים, בן 14, להשלמת עדותו: "כשליווינו את הילד הראשון ידענו שיש עוד הרבה נפגעים, אבל אף אחד מהם לא היה מוכן להגיע למשטרה. אחד הנפגעים שאיתרנו, למשל, היה מוכן לדבר איתנו, אבל אמר שאמא שלו חד־הורית ותלויה בעזרת הקהילה מבחינה כלכלית, ויש לו אחים קטנים שעדיין לומדים במוסדות שם, והוא פחד שיעשו לאמא שלו משהו אם יגיש תלונה. לכן הילד שליוויתי היה היחיד שהתלונן, והתיק נסגר מחוסר ראיות. במודיעין עילית היה אז קצין חקירות שהקשרים שלו עם הרבנים היו יותר חשובים לו מלעשות את העבודה שלו".

אז מה עשית?

"ממש כעסתי. יצרתי קשר עם הרב הבכיר בקהילה, כי ידענו שהוא מכיר עוד מקרים של פגיעה, והוא שלח אותי לגבאי. דיברתי עם הגבאי והקלטתי אותו, אמרתי לו שאני אמא של ילד שנפגע ושהוא ממש מפחד להגיע למרכז הגנה (מרכז סיוע לקטינים נפגעי עבירה), ושזה מאוד יעזור לו לדעת אם הוא היחיד שנפגע או שיש עוד נפגעים. הגבאי אמר לי 'ממש ממש לא, הוא לא היחיד', הוא אמר את זה שלוש־ארבע פעמים, וחשבתי לעצמי: איך לעזאזל אין למשטרה מספיק ראיות? ואיך זה ייתכן שאתה רב הקהילה, יש לך כל כך הרבה מידע על הנפגעים, והבן אדם הפוגע לא רק שלא יושב בכלא, הוא עדיין מעביר שיעורים בבית כנסת בליל שבת?

"אז לקחתי את ההקלטה, נתתי אותה למשטרה, ואני זוכרת שישבתי שם עם החוקר, בחור חילוני, הוא מקשיב להקלטה, מסתכל עליי ואומר: 'את יודעת מה עשית? עכשיו אני חייב להזמין את הרב לחקירה'. ואני עניתי: 'כן… בגלל זה עשיתי את זה. מה נראה לך'? הוא כעס עליי שאני מאלצת אותו להזמין את הרב הזה ולשאול אותו שאלות".

איך זה הסתיים?

"עברו בערך שלוש שנים עד שהגיעו אלינו עוד נפגעים מאותו פוגע. כשיש מתלונן אחד חסרות ראיות, אבל במקרה הזה הנפגעים לא הכירו זה את זה, מה שמחזק את הראיות. אבל נדרש מאבק לשכנע את הפרקליטות לחבר את שני התיקים".

איך מתקבלת העשייה שלך בציבור החרדי? התמודדת עם איומים?

"בדרך כלל אנשים לא מאיימים כי הם יודעים שאני אקליט אותם ואעביר את זה למשטרה, אבל בכל תיק מחדש אני תוהה אם זו תהיה הפעם שבה יתנקמו בי, שמישהו יצליח להגיע לגורמים הרלבנטיים ולא יקבלו את הילדים שלי לאיזשהו מקום. ברוך השם זה עדיין לא קרה, אולי בזכות זה שהילד שלי תלמיד ממש טוב. אבל זה משהו שגם אני וגם הצוות שלנו, שחי בתוך הציבור החרדי, חושבים עליו. אנחנו חיים כל יום עם הידיעה שעלול להגיע היום שיעיפו את הילדים שלנו מבתי הספר ונצטרך למצוא להם מקומות חדשים.

"אני לא רוצה שילדיי ישלמו מחיר על העבודה שלי, אבל גם הם יודעים שהייתי מעדיפה שהם ילמדו במוסדות חילוניים — אפילו שזה יהיה להם מוזר ולא נעים כי אלה לא החיים שלנו — מלהיות במקום שתומך באנשים שעושים דברים ממש רעים. זה לא העולם שאנחנו רוצים לחיות בו, ואני מקווה שזה לא יקרה".

"יום אחד קיבלתי הודעה ממישהו שעבד אצל הפסיכיאטר המחוזי בירושלים, ושביקש לפגוש אותי בפינה חשוכה. הוא כתב שהפסיכיאטרים מרגישים שאנחנו היחידים שאפשר לבטוח בהם, אז הם רוצים להעביר לנו מידע על מה שקורה מאחורי הקלעים אצל הפסיכיאטר המחוזי"

"מה זה 3,000 שקל לליצמן?"

מתי נחשפת לראשונה לסיפור של לייפר?

"סביב 2016, כשאנשי מקצוע בתחום התחילו לדבר על זה. באותו שלב לא הכרתי את האחיות כמובן, אף אחד לא הכיר, כי זה היה לפני שהן קיבלו את אישור בית המשפט באוסטרליה להיחשף. הגעתי עם עוד כמה אנשי מקצוע ואקטיביסטים להפגנה קטנה בבית המשפט רק על זה שהבנו שלייפר לא הגיעה לדיונים. הגענו כדי להראות לבית המשפט ולשופט שאכפת לנו מהסיפור הזה. ואני זוכרת שבאמת היה כל כך ברור לכל הצוות בבית המשפט שלייפר פשוט לא מגיעה".

ואחר כך פגשת את האחיות.

"כן. בקיץ 2017 פסיכולוגית מאוסטרליה שמכירה אותי כתבה לי שהנפגעות של לייפר מגיעות לארץ וביקשה לדעת אם יהיה לי זמן לשבת איתן קצת. אמרתי שברור, שאשמח, אבל לא חשבתי שיש לי איך לעזור. באותה תקופה לא ידעתי ששלושתן נפגעו. כולם ידעו רק על דסי. ישבנו והן סיפרו לי. שאלתי אותן מה הספיקו בארץ, והן עברו על כל הישיבות והפגישות שקיימו. יש משהו חזק בלראות נשים שזה לא המקצוע שלהן, אף אחד לא לימד אותן לעשות את זה, אבל הן הפכו להיות אקטיביסטיות ברמה גבוהה. מיד לאחר הפגישה התקשרתי למנכ"ל ארגון Jewish Community Watch)  JCW) בארצות הברית. שאלתי אותו מה דעתו, והוא אמר 'רעיון מצוין, תעשי את זה'.

"התחלתי לשמוע מאנשים במערכת הבריאות שמשהו לא תקין באבחנה של לייפר עוד לפני שעשינו את החקירה שלנו. הם לא ידעו מהיכן הגיע הלחץ שהופעל על הפסיכיאטר המחוזי, אבל היו בטוחים שמשהו באבחנה שלו לא היה מדויק".

החומרים שאסף החוקר הפרטי מטעם אהרונסון הביאו בפברואר 2018 למעצרה של לייפר, והיוו גם את יריית הפתיחה לחקירה נגד שר הבריאות דאז, יעקב ליצמן. בהמשך התגלה כי ליצמן זימן אליו את הפסיכיאטר המחוזי של ירושלים, ד"ר יעקב צ'רנס, ולחץ עליו לשנות את חוות דעתו כדי לסכל את הסגרתה של לייפר לאוסטרליה. בשנה שעברה הורשע ליצמן בהפרת אמונים בפרשה ובית משפט השלום בירושלים גזר עליו שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 3,000 שקל. במקביל, ליצמן התפטר מהכנסת כדי שבית המשפט לא יידרש להחליט אם דבק קלון במעשיו.

פחדת מהכוחות החזקים שיצאו להגנת לייפר?

"זה היה מאוד מפחיד. אנחנו כארגון לא פוליטיים ואני כבן אדם, לפחות בעבודה שלי, מאוד לא פוליטית. אנחנו עובדים עם כולם, עם חברי כנסת מהימין ומהשמאל, כל מי שיכול לעזור לנו להגיע למטרה. ממש לא רציתי שנהיה ידועים כמי שהפילו את ליצמן, ואני חושבת שאני מדברת בשם כל הצוות שלנו. מצד שני, כשאני מסתכלת אחורה, אני ממש שמחה שזה יצא החוצה, רק הייתי רוצה שהעונש שלו יהיה טיפה יותר חמור. מה זה 3,000 שקל? כשאני עושה קניות למשפחה שלי זה יוצא סכום גבוה יותר מזה".

אהרונסון היתה מעורבת גם בבניית מארג החשדות נגד ליצמן. "ההבנה שמשהו לא היה תקין עם ליצמן החלה לשקוע אחרי שראו בחומרי החקירה שלנו שלייפר בעצם בסדר. יום אחד, אחרי שליצמן נעצר, קיבלתי הודעת ווטסאפ מאדם שעובד אצל הפסיכיאטר המחוזי בירושלים. הוא ביקש לפגוש אותי באיזו פינה חשוכה ולהעביר לי מידע שצריך לצאת החוצה על מה שקורה מאחורי הקלעים שם. הוא כתב שהוא לא יודע למי להעביר את המידע הזה, שהפסיכיאטרים מרגישים שאנחנו היחידים שאפשר לבטוח בהם. הגעתי לפגישה עם מצלמה נסתרת במעיל, והיה לי צוות שחיכה לי בחוץ למקרה שאצטרך, כי לא ידעתי למה אני נכנסת".

ממה פחדת כל כך?

"פחדתי שזה ליצמן שארגן משהו. אבל באמת הגיע פסיכיאטר".

"המעורבות של ליצמן בתיק גרמה לי זעזוע עמוק", מספרת אלי סאפר (34), הצעירה מתוך שלוש האחיות, בריאיון וידיאו ממלבורן. "כשאנשים בעמדות כוח מנצלים את כוחם לרעה יש לזה השפעה גדולה הרבה יותר, כי נושאים אליהם עיניים". מאייר מוסיפה כי "ליצמן ניצל לרעה את הכוח והסמכות שלו כדי לתמוך בתוקפת במקום לתמוך בקורבנות. בביקור הראשון שלנו בישראל במסגרת קמפיין ההסגרה הסתובבנו בכנסת עם יהודה גליק ופגשנו את ליצמן, ושאלנו אותו ישירות על המעורבות שלו בפרשה. הוא התנער מאחריות ואמר שאין לו כל קשר אליה. זו בגידה גדולה ואכזבה עצומה".

"נזרקנו בין רגשות קיצוניים"

באפריל, בתום משפט שנמשך שבעה שבועות, ושבוע נוסף של דיונים בקרב חבר המושבעים, התקבלה הכרעת הדין וזימנה לאחיות רכבת הרים רגשית. "כשנכנסנו לבית המשפט, היתה בו דממה כזו, שהיה אפשר לשמוע מחט נופלת", מספרת סאפר. "כשנציג חבר המושבעים פתח ואמר 'לא אשמה' נכנסתי למצב של אי־אמון, שלווה בפחד מצמית שהיא תימצא לא אשמה בכל אחד מהאישומים. ואז פתאום התחילו להגיע ה'אשמה' ונזרקתי לקיצון השני, לא היתה שום דרך ליישב את הרגשות האלה. אנשים צריכים לדעת שטראומה מפגיעה מינית מחמירה כשהיא מלווה בשנים של רדיפה אחרי צדק", היא אומרת בכאב. "המשמעות של זה היא עוד שנים רבות של טיפול".

"אני ואחיותיי שמרנו על ציפיות מאוד נמוכות, כי הזהירו אותנו שהעונשים לא יתווספו זה לזה אלא ירוצו במקביל, אז כשהשופט אמר 15 שנה פשוט נשמנו לרווחה", מוסיפה מאייר בחיוך דק. "לייפר ציפתה כנראה לקבל עונש קל כי היא ריצתה חמש וחצי שנות מאסר בישראל, וכבר ארזה את החפצים שלה בציפייה להשתחרר באותו לילה. אז זו היתה הקלה עצומה עבורנו שהיא תמשיך להיות מאחורי הסורגים לא לעוד שנה אלא לעוד שש שנים לפחות".

"אני אפילו לא יכולה לדמיין כמה הקלה הן חשו", אומרת אהרונסון. "זה היה חלק כל כך גדול בחיים שלהן כל כך הרבה שנים, ועכשיו הן יכולות להפנות את הזמן והכוחות שלהן למקום אחר. זה לחשוב פתאום, 'כל החיים לפניי, מה אני עושה עם זה עכשיו?'. יש להן כבר כל מיני תוכניות, ודסי מוציאה ספר על הפרשה בעוד כמה חודשים, אז יש להן עוד הרבה עבודה. ויום אחד, אני ממש מקווה שהן יפתחו את עמותת מגן באוסטרליה".