"

ביום השני למלחמת יום הכיפורים צריח הטנק שלי ספג פגיעה ישירה בתעלת סואץ. רסיסים חדרו לגופי, נכוויתי בצוואר ובחלק הגוף העליון. אושפזתי ולאחר מכן נשלחתי לבית הבראה באשקלון, שהלומי קרב צרחו בו כל הלילה. הייתי ילד עקשן בן 20, ובטיפשותי ניסיתי והצלחתי לחזור למלחמה, מתוך רצון לחזור לחבר'ה שלי בלי לחשוב על המשמעות. הייתי חלק מדור שחשב שהצבא והמדינה לפני הכל. אחרי כשבועיים חזרתי עם הטריילרים שמובילים את הטנקים לתעלת סואץ, כשבדרך אמהות מחלקות פרחים ופירות, וקלטתי שאני פוחד פחד מוות לחזור לתופת שראיתי במלחמה. מצאתי את עצמי מתפלל כל הדרך שהמוביל ייתקע. כשהגעתי, סופחתי לחטיבת מילואים של טנקים שאיתה נלחמתי בימים האחרונים של המלחמה בצד המצרי. כשכבר הייתי בפנים הפחד חלף".

מה אתה זוכר מהאשפוז?

"שאלוף רפאל ורדי הגיע אליי לבית חולים השרון לדלות ממני פירורי מידע על בנו מיכאל, שהיה המ"מ שלי. ורדי תחקר אותי אולי חצי שעה בזמן ששכבתי במיטה, כתב כל בדל מידע במחברת, ואני ידעתי שבנו נהרג ולא הייתי מסוגל לספר לו. הוא היה איש צנוע, שקט, מסודר, שידר משהו הפוך ממה שהתרחש אצלי בפנים. אצלי הכל עוד היה סוער וטרי וקשה. למחרת הגיע אבא של חייל נוסף שידעתי שנהרג, יגאל לקר. האב, יהושע, ישב מולי, כל כך דומה לבן שלו, רק מבוגר עם כתפיים רחבות. אני ישבתי מולו במיטה והצטמקתי שם, גם לו לא הייתי מסוגל לספר. זה לא מצב שילד בן 20 יכול להיות מוכן אליו. עוד שבועיים עם תקווה זה גם משהו בחיים האלה. היום, כשיש לי משפחה, הזיכרונות האלה מצמררים אותי עוד יותר".

ב־1996 הפקת את הסרט "כאילו לא היתה מלחמה", בעקבות מה שחווית.

"הרעיון נולד כשוועדת אגרנט ביקרה את הדרג הצבאי וניקתה את המדיני, והרגשתי שתוקעים לי סכין בגב ומסובבים אותה. היה ברור לי שאת המלחמה ניצחו החיילים והקצינים הזוטרים, בעוד הדרג המדיני פישל בגדול. הסרט הוא בעיניי מבוא לחשיבות של לקיחת אחריות. אני כנראה אמשיך לכתוב ולהתעסק במלחמת יום הכיפורים, זה חלק מהוונטילציה שלי. אבל התובנה המרכזית שלי מהמלחמה היא פרידה מהתפיסה שיש על מי לסמוך. האזרחים צריכים לדפוק על השולחן, לשאול שאלות, להפגין ולא להסתפק בלהצביע פעם בארבע שנים. לא היינו אזרחים כאלה לפני מלחמת יום הכיפורים, זה משהו שצריך לחנך אליו. בהפגנות רואים שהיום המציאות חינכה את כולם. אני מודה, בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים התנהגנו כמו עדר. אם אין ביקורת ומקבלים כל מה שראש הממשלה אומר, אין פלא שראשי ממשלה הופכים למלכים וקיסרים".

לכן אתה מפגין נגד צעדי הממשלה?

"כן, אני תורם ומפגין בכל מוצאי שבת עם עמותת טנקיסטים של לוחמי יום הכיפורים. אנחנו מוכרים חולצות, מחתימים מפגינים על מגילת העצמאות, ומובילים בכל שבת מרשפון לקפלן טנק שבנינו מבטון וקלקר כמיצג. שניים מהפעילים שמשתתפים במחאה אפילו היו איתי בטנק במלחמה כשנפצעתי, ונפצעו גם הם. כש־80% מההון, התרבות, ההייטק, הרפואה והאוניברסיטאות תומכים במחאה, אני מאמין שבסוף ננצח, השאלה מה יהיה מצב המדינה כשנגיע לשם".

נולדת לאב שהוא איש עסקים, זה די ניתב את חייך.

"אני שואל את עצמי מה היה קורה אם לא הייתי נולד לאבא כזה, אם זה היה משנה את מסלול חיי. אבי אבנר היה בעל תחנות דלק בדרום. הוא חלה בסרטן כשהייתי סטודנט, התחלתי לעבוד איתו כדי ללמוד את העסק וכעבור שנתיים הוא מת. אחי מודי, שעוד למד, נכנס לעסק אחריי. התחלתי מהמקום שבו אבי הפסיק, רק בלי 30 שנות הניסיון שהיו לו, והפכתי איש עסקים בתחום הנדל"ן והאנרגיה, שותף בתחנת הכוח בבאר טוביה ועוסק בנדל"ן בארץ ובחו"ל. אני גם עוסק במוזיקה — הגשתי תוכניות ב־88FM ובגלי צה"ל — ומצייר. זו מתנה לא להיות עסוק רק בדבר אחד".

זה נפיץ לערב בין עסקים לדעות פוליטיות?

"אני דווקא מברך על העירוב של פוליטיקה ועסקים, כי אנחנו במלחמה על הבית השלישי. יותר אנשי עסקים מוכנים לחשוף את דעותיהם וזה דבר מבורך, כמו שטראוס שהודיעה שלא תפרסם בערוץ 14. כמו שלא אפסיק למחות בגלל אינטרס עסקי, אין לי בעיה לעשות שותפויות עם אנשים שחושבים הפוך ממני. בתחנת הכוח בבאר טוביה שותף גם יצחק מירשווילי, מבעלי ערוץ 14 שאני סולד ממנו. זהו ערוץ שערורייתי, שטחי, מטיף לשנאה וסיסמאות ריקות, אבל אתה לא תמיד בוחר שותפים וכל אחד בדעותיו ובאמונותיו יחיה. לא אפסיק לומר את דעתי הפוליטית, על אף פי שלא פעם נשאלתי אם זה לא מסוכן לי, כי עסקי הנדל"ן והאנרגיה תלויים גם בממשלה".

הסיכון הזה רלבנטי כיום גם לאמנים.

"זה נורא שאמנים חוששים להזדהות עם המחאה כי זה עלול לפגוע בפרנסה שלהם, כמו שקרה לקרן פלס, והדרישה להדיח את דני דיין מתפקידו (כיו"ר יד ושם) בעקבות ההזמנה שלה להופיע בטקס יום השואה שם. לכן חלק מהאמנים מפחדים לחשוף את דעתם. קרן פלס היא לא יו"ר ביג, איתן בר זאב".

איך הגעת לצייר?

"כשהתחתנתי קיבלנו במתנה ציור של מישהו, ואני תהיתי באוזני אשתי: 'מה זה? מריחה אחת והדביקו עליה בריסטול צהוב'. כשהיא ענתה: 'אתה יודע כמה זה עולה?' חשבתי לעצמי שגם אני יכול לעשות את זה. ציירתי ציור שנקרא 'התערבות', מסגרתי אותו, הבאתי הביתה, ואמרתי לאשתי: 'מישהו היה חייב לי כסף ונתן לי ציור במקום זה'. היא ענתה: 'איזה יופי!' זו היתה הפעם הראשונה שציירתי. זה היה ב־1993 בערך, ואז התחלתי לצייר במרתף וזה התפתח. אחד הציורים שלי נמכר תמורת 16 אלף שקל".

ציירת ציור עם הכתובת "רק למתים המלחמה תמה".

"מצאתי את המשפט הזה לראשונה בספר 'חמניות עיוורות', שעוסק במלחמת האזרחים בספרד. יש שם גיבור שעובר לצד המפסיד בכל פעם שהצד שלו עומד לנצח, כי הוא אומר: המלחמה לא צודקת, בגללה אנשים הורגים אנשים אחרים, אני לא רוצה להיות בצד המנצח. ובאמת, לתחושתי, רק למתים המלחמה תמה, ומי ששרד צריך לחיות עם הזיכרונות. אני לא הלום קרב, אני אדם מתפקד, ואולי זה בזכות התרפיה שאני עושה לעצמי באמצעות 50 שנות כתיבה על המלחמה. אני כותב את עצמי לדעת ואולי כך הודף את זה ממני. אבל גם אם אתה לא הלום קרב, המלחמה נשארת איתך".