חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// נתניהו מציג פיצול פנימי, לא רק במדינה אלא גם בנפשו /// הגיוסים בהייטק חייבים תודה אחת מפתיעה /// הודיס מכורה לפינוק מקורבים /// חוק האקלים ראוי לתביעה נגד המדינה
נתניהו
ג'קיל והייד
המפגש בין בנימין נתניהו לאלון מאסק היה מדאיג. לא בגלל הדברים שקל ללעוג להם, בגלל המהות. בגלל העובדה שנדמה לעתים שהקרע בחברה הישראלית מתגמד לעומת הקרע בקרבו של ראש הממשלה, בין נתניהו שבעברית לנתניהו שבאנגלית.
נתניהו שבעברית כמעט שלא פנה לציבור הישראלי, וכשעשה זאת — לא הביע אמפתיה לטענות המוחים, לא הביע שום הסתייגות מאף חלק מהמהלכים המשפטיים שמקדמים שמחה רוטמן ויריב לוין, לא ציין שהוא מתנגד לפסקת התגברות ברוב של 61. נתניהו שבאנגלית, כפי שעבר בשיחה עם מאסק, הוא כמעט שקמה ברסלר: הוא חשב שהתוכנית של לוין רעה ויוצרת עיוותים. לא רק למאסק הוא אמר את זה כנראה, זה המסר שעבר גם לראשי סוכנויות הדירוג שאיתם דיבר. באנגלית, כמובן. בעברית? בעברית הוא מתיר את דמם של המוחים כשהוא טוען שהם חברו לאיראן ואש"ף. באנגלית הוא מרגיע את העולם, בעברית הוא מבעיר את המדינה. עזבו את השאלה למי להאמין, פיצול אישיות כזה הוא מסוכן ממש.
/// שלמה טייטלבאום
צילום: אבי אוחיון/לע"מ
סמוטריץ'
התפלק לו טוב, בטעות
השבוע התבשרנו על אירוע נדיר למדי מתחילת השנה: שני מגה־גיוסים לשני חדי־קרן ישראליים, HiBob עם 150 מיליון דולר לפי שווי של 2.7 מיליארד ו־CATO של שלמה קרמר עם 238 מיליון לפי שווי של יותר מ־3 מיליארד. שתי החברות הצליחו להגדיל את השווי לעומת הגיוס הקודם וכך הבטיחו לעצמן את ההון הדרוש עד שחלון ההנפקות בוול סטריט ייפתח מחדש. הן חייבות תודה קטנה אחת לפחות לממשלה, שההפיכה המשטרית שהיא מובילה אומנם מחרבת את ההייטק, את הכלכלה ואת החברה הישראלית, אבל גם מחלישה את השקל — וזה מצוין לחברות כמו הייבוב וקייטו. כי הכסף מגיע בדולרים, בעוד החלק העיקרי של עלויות כוח האדם שלהן הוא בשקלים. אז אומנם האינפלציה לא נבלמת ויוקר המחיה מאמיר, אבל לפחות התפלק לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' משהו טוב, בטעות.
/// סופי שולמן
צילום: שאול גולן
הודיס
מחלבה משפחתית
כשקסטרו רכשה את מלוא השליטה בקבוצת החברות הודיס ב־2018, היא זכתה לרוח חדשה וקצת אבק כוכבים בדמותם של בר רפאלי, אסי עזר ואפילו קים קרדשיאן, שהגיחה לרגע בקמפיין של המותג, עשתה סיבוב וחזרה. אבל לא רק הכוכבים הגיעו עם הודיס, אלא גם כל בני המשפחה של בעלי השליטה שהתברגו בחברה. ולמשפחה חייבים לדאוג.
רק לפני חצי שנה בישרה החברה על שדרוג שכרם של רויטל גביזון, אחותו של מנכ"ל הקבוצה ומבעלי השליטה יוסי גביזון, שמשמשת אחראית גבייה, רכש ומנהלה בהודיס; ושל דייגו קרפ, מנהל שרשרת האספקה של הודיס, שהוא גם אחיו של מריאנו קרפ, עוד אחד מבעלי השליטה.
אבל זה לא מספיק. השבוע הודיעה החברה על מינויה של גרסיאלה קרפ, אמו של מריאנו, לאחראית ליקוט ומיון במרלו"ג של טופ טן; יגאל אשכנזי, בן הזוג של אחותו של עמית שוק, גם הוא בעל שליטה בחברה, יועסק כאיש החזקה כללי בטופ טן ובקרולינה למקה; ואילו הוריו של יובל שני, עוד בעל שליטה בקבוצה, יזכו להרחבת משרותיהם — אמו מלכה בביקורת הפנים באורבניקה, ואביו יעקב בניהול מחסנים בקרולינה למקה.
מה זה משנה שקבוצת קסטרו־הודיס עברה להפסד בשנה שעברה? ומה זה משנה אם גם השנה ההכנסות שלה נשחקו, והרווח ניצל רק הודות לקיצוצים? העיקר שאפשר לצ'פר מקורבים שמועסקים במשרות דמה בעוד כמה אלפי שקלים בחודש. ככה זה כשאתה כנראה לא מאמין ביכולות של החברה שלך, ומעדיף לחלוב אותה בקטנה לטובת המשפחה.
/// אורנה יפת
מדיניות האקלים
עילה לתביעה
ביום שלישי השבוע צעדו בני נוער בהתרגשות גדולה לעבר בניין בית המשפט העליון שבירושלים עם חברי תנועת מגמה ירוקה, כדי להגיש עתירה הטוענת כי "מדיניות האקלים של ישראל פוגעת בזכותנו הבסיסית לבריאות". בני הנוער דורשים מבית המשפט לחייב את המדינה להפחית את פליטות גזי החממה שלה בהתאם לקונצנזוס המדעי ב־43% עד סוף העשור. המהלך מסתמך על תביעות מצליחות דומות שהוגשו במונטנה שבארצות הברית, בגרמניה ובהולנד. ויש להם גם רוח גבית מהאו"ם, שרק בחודש שעבר ועדה שלו קבעה כי ילדים זכאים לתבוע ממשלות בשל משבר האקלים, שכן יש להן מחויבות משפטית להגן עליהם מפני הידרדרות סביבתית.
לצעירים בישראל יש סיבה טובה לתבוע. בייחוד אחרי שבשבוע שעבר העבירה השרה להגנת הסביבה עידית סילמן חוק אקלים חלש בוועדת השרים לחקיקה, שנראה יותר כמו אוסף של הגנות משפטיות על הממשלה, כדי שלא תיתבע על כך שהיא לא תעמוד ביעדים המגוחכים ממילא שהיא מציבה, ואף לא תיאלץ לממן תוכנית להפחתת פליטות.
למרבה הצער, בג"ץ כנראה לא יעזור להם. בהשוואה למדינות המתקדמות, בית המשפט הישראלי נמצא הרחק מאחור בתפיסה הסביבתית שלו, ולרוב נמנע מלהתערב בשיקול הדעת של המדינה. אם נוסיף לזה את ביטול עילת הסבירות, הרי שהסיכוי לאקטיביזם סביבתי הוא אפסי. ובכל זאת חייבים להיות אופטימיים — אם המדינה לא תגן עלינו, ובית המשפט לא יתגייס לצדנו, לפחות הילדים יילחמו למעננו.
/// שני אשכנזי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
העולם באמת תלוי על הדין. תראו כמה אנחנו זקוקים לו עכשיו
מקובל להתייחס לימים שבהם אנחנו נמצאים כאל תקופת העומס בעבודה של אלוהים; ממש עכשיו הוא עובד שעות נוספות, כדי לחרוץ את הדין. לאלוהים, כידוע, יש אינספור פנים. בתוכן, הדין הוא המקפיד, הכועס, המעניש, וכבר אמר רש"י שאלוהים ניסה לברוא את העולם בהתחלה רק על הדין — אלא שהעולם הזה קרס במהירות, ולכן הנהיג בו האל גם את מידת הרחמים.
לא צריך להאמין באלוהים כדי לחיות בצלו של הדין. גם ביומיום חילוני לחלוטין אנחנו מייחסים לו משמעויות כבדות, סופיות. בלי להיות נוצרים אדוקים אנחנו הרי חוששים מהרעיון של "יום הדין", גם יום הדין של החיים עצמם. ממתינים לרגע שבו תתקבל הכרעה חשובה. וכשהכל מתפרק, אנחנו מדברים על כך ש"אין דין ואין דיין". כי אנחנו זקוקים להכרעות חשובות ואנחנו זקוקים לסדר — הדין הוא כוח קשה, לא נעים, אבל לגמרי הכרחי. כדי לחיות חיים סבירים לא רק צריך לחתור לטוב, צריך גם לשים גבולות לרע. בלי דין נגיע לאנרכיה.
הבעיה היא שכרגע נראה שהעולם לא חותר לטוב, וכולו תלוי רק על הדין. הממשלה לא מתפקדת, צפון קוריאה ורוסיה מחממות יחסים, מיליארדרים ונשיאים לשעבר שונאים יהודים. הכל פרוץ, והתחושה היא שבאמת אין דין. כיוון שהחשש שתכף לא יהיו גם דיינים הוא ממשי, כבר חרגנו מתחום מטבע הלשון לחוויית קריסה מוחשית.
