ה

סירחון מכה בך ראשון בכניסה לחוף של כושי במכמורת. זה ריח שאי אפשר לטעות בו — חרא. שדה של חול עכור ובו זרועה צואה אנושית, מעוטרת בניירות לחים, מקבל את פני הבאים, ועושה לך חשק לברוח מכאן מהר. ואז העיניים נודדות לעבר ערמות של שקי זבל מלאים בכלים חד־פעמיים וקישוטי מסיבה, שמסתירים את מה שהיה פעם אחד החופים היפים בישראל. שכיית החמדה ליודעי ח"ן נהפכה לגן אירועים מאולתר רועש ומעופש, בחסות זולות מסחריות לא חוקיות, שבהן חוגגים מאות אנשים בצפיפות לחה.

מכל זולה בוקעת מוזיקה רועשת אחרת, וכדי לחסום את הצלילים המתחרים כל הדי.ג'ייז עסוקים בהגברה בלתי פוסקת של הווליום. התוצאה היא קקופוניה מחרידה. רוב פיסות החול תפוסות במתקני כדורגל וכדורעף, שהציבו בעלי הזולות, וביניהן מסתובבים בני נוער מסטולים ושיכורים עם בקבוקי בירה ואלכוהול זול ביד. איה נאפה המושמצת נראית מקום רגוע לעומת ההמולה המסחרית שכאן.

אבל זה קורה לא רק בחוף של כושי. בשנים האחרונות הזולות המסחריות בחופים הפכו למכת מדינה, מעכו שבצפון עד חוף זיקים שבדרום. הן פועלות ללא היתר וגוזלות שטח ציבורי בשביל עשיית רווחים  — דוחקות החוצה את המתרחצים שכבר לא יכולים למצוא מקום על החוף.

"אני מגיעה לחוף בקביעות כבר יותר מ־20 שנה", אומרת ד', "אבל הקיץ הזה, כשסוף סוף יצאנו מהקורונה, החוף נתפס בסופי שבוע ואי אפשר להכניס סיכה. זה עבר כל גבול. יש פה שטח ציבורי שהופקע מהציבור ומנוהל בידי בעלי הזולות. יש כאן רעש ומסיבות במשך כל היום וכל הלילה".

כמו מגפת הכלים החד־פעמיים גם כאן הסיבה המרכזית היא נוחות ומחיר: קל וזול יותר לסגור מסיבה בזולה על החוף מאשר באולם מסודר — כ־3,000 שקל בממוצע לאירוע שכולל ציליות, מחצלות, ספות, פופים, כיסאות ישיבה, שולחנות בר, שולחנות נמוכים, ערכות די.ג'יי, מגברים, רמקולים עוצמתיים, מנגלים, תאורה מעוצבת, גנרטורים ואפילו שירותים.

הקורונה נתנה כמובן דחיפה עצומה לטרנד: כשמתחמי האירועים היו מושבתים, והשהייה במקומות סגורים נחשבה סכנה בריאותית, הזולות הפכו לחלופה פופולרית, שאפילו העיריות היו מוכנות לאשר למרות החקיקה בנושא (ועל כך בהמשך). האירועים נערכים בדרך כלל בסופי שבוע, מסיבות, ימי הולדת, מסיבת רווקות ורווקים, ואפילו בת מצוות וחתונות. באמצע השבוע מושכרות הזולות לימי גיבוש לחברות. "אפשר בכל יום ובכל שעה", אומר אחד מבעלי הזולות.

"כל החוף מפוצץ בזולות. אם אתה תבוא בבוקר לא יהיה לך מקום", מספר ר', אחד מבאי החוף הקבועים. "לפני שנה עיריית חדרה, שהשטח נמצא בשיפוטה, שמה שלטים שאוסרים מערכות הגברה, מנגלים ולינה בחוף, אבל בפועל הפקחים שמגיעים לכאן עושים אכיפה סלקטיבית: מפנים רק את מי שנוח להם, ומשאירים את מי שהם מכירים.

"סך הכל מה אנשים רוצים כשהם באים לים? קצת צל, אוכל וללכת הביתה. ברגע שאין פיקוח המקום הופך למסיבת ענק עם מוזיקה ואלכוהול. בזמן האחרון אלה בדרך כלל בני נוער ששוכרים את הזולות. אבל גם בני נוער שאין להם כסף מגיעים לפה, מתמקמים בין הזולות ופשוט חוסמים את הדרכים. אי אפשר לזוז".

אז מה אם בג"ץ פסק

תעשיית הזולות המסחריות היא אנומליה — ב־2020 בג"ץ פסק שהיא כלל לא חוקית, אבל מאז היא רק משגשגת יותר ויותר. הסיפור החל בקיץ 2019, כשמועצת חוף הכרמל החליטה לצאת למבצע אכיפה נרחב למיגור התופעה בשטחיה: היא התקינה גדר נמוכה באורך 3 ק"מ למניעת כניסה בין שמורת הבונים לנווה ים ונעזרה במשטרה כדי לפנות כ־30 מאהלים, שהשתלטו כל אחד על כחצי דונם משטח החוף הציבורי, ופעלו באופן יומיומי בחוף.

בתגובה עתרו כמה בעלי זולות לבג"ץ נגד רשות מקרקעי ישראל והמועצה המקומית חוף הכרמל. לטענתם, מדובר בפעילות שהיא חלק מתרבות הפנאי בישראל ואינה מונעת מאנשים המגיעים לחוף להשתמש בו. נוסף על כך, העותרים טענו שהמועצה האזורית פעלה ללא סמכות ושהחוק לא חל על חוף רחצה לא מוכרז.

רשות מקרקעי ישראל השיבה לעתירה באמצעות פרקליטות המדינה וציינה שזוהי חובתה להגן על החוף כמשאב ציבורי ושעליה למנוע את הגבלת הגישה לחוף לציבור בעקבות הקמת מתחמים מסחריים. עוד טענה כי מתחמים אלה יוצרים מפגעי פסולת, רעש ותאורה הפוגעים בטבע.

בג"ץ קיבל את עמדת המדינה, וביולי 2020 קבע באופן חד־משמעי וגורף כי אסור להפעיל מאהל עסקי בחופים. מהו "מאהל עסקי"? בין היתר, מאהל המוצב זמן ממושך ומושכר לקהל הרחב לתקופה קצובה; מאהל ששטחו 25 מ"ר או יותר; מאהל שיש בו לפחות רהיט ביתי או עסקי אחד כמו ספה, כורסה, מקרר, גנרטור וכדומה.

אז למה המתחמים ממשיכים לפעול? פשוט כי החלטת בג"ץ לא ממש נאכפת בחלקים נרחבים בארץ — בגלל מחסור בכוח אדם או קנסות נמוכים שלא באמת מרתיעים אף אחד. גם העובדה שזולות פרטיות מותרות בחוק מאפשרת עמימות שניתן לפרש באופן יצירתי.

"הצלחנו להפחית את התופעה אך לא למגר אותה", אומרת מורן ודאי, מנהלת פיקוח וחופים במועצה אזורית חוף הכרמל. "המון אנשים ניצלו את החופים הפתוחים לקיום מסיבות טבע עם 600 חוגגים, אבל כיום כשיש תקנות ברורות, יותר קל לנו לטפל בזה. וכשיש מסיבות גדולות אנחנו גם מערבים משטרה".

איך אוכפים?

"על ידי דו"חות ודרישת התפנות. ואם לא מתפנים, אנחנו מפרקים. השטח הזה שייך לכולם, ומשפחה עם ילדים קטנים שרוצה ללון בחוף לא צריכה לסבול ממסיבה. אם אתם רוצים לעשות אירוע בים עם חברים, פשוט תדאגו שזה לא יפריע לאחרים — לא מוזיקה רועשת ולא מנגל".

זה לא סיוט להרוס שמחות של אנשים?

"מאוד קשה. בשבוע שעבר היתה בת מצווה לילדה בחוף, והייתי צריכה לבקש מהם לקחת את הרמקולים והגנרטורים, ולהסביר להם שמותר להם לחגוג, אבל בשקט. לפני חודש עצרנו פה חתונה, אז החתן והכלה התחילו לתת מכות למנהל האוהל המסחרי. החלטנו להתחשב ולתת להם עוד כמה שעות, אבל עדיין מדובר בעוגמת נפש. הרסנו חתונה. זה לא נעים".

בעלי הזולות יודעים שהם לוקחים סיכון כשהם משכירים אותן לאירוע.

"בהחלט. שאלתי את אחד מהם למה הוא מסתכן בארגון חתונה בים, אז הוא אמר לי: 'אנחנו לוקחים את הצ'אנס'. לי זה מאוד קשה. אנשים משלמים להם כסף ואז האירוע שלהם נהרס — כשמראש אם היו מבררים את הנושא, היו אולי מעדיפים לא להיכנס לזה".

למה המשטרה לא מטפלת בזה?

"המשטרה רק באה לבדוק שאין אלימות בפינוי, הקנסות שלנו מגיעים לכ־730 שקל, ואנחנו גם מחרימים ציוד, וזה מספיק מרתיע".

אז איך את מסבירה שהם עדיין חוזרים?

"קודם כל אנחנו רואים ירידה השנה לעומת 2019. נראה שכולם עברו למכמורת. ושנית, הם מקבלים הרבה כסף ועושים את החישוב, וכנראה שווה להם לספוג את הקנסות".

"משתלם לך אפילו עם קנס"

עשרות צעירים מפזזים בזולה הראשונה שאני ניגש אליה בחוף של כושי, בשבת בבוקר של תחילת יולי. יש כאן מסיבת הפתעה לבחור שחוגג 30, ואני תופס את ההורים שלו לשיחה. הם ממש מבסוטים מהזולה. "ארגנו לנו הכל, זה ממש פתרון נהדר ורעיון מקורי", הם אומרים.

אתם יודעים שאתם בעצם עוברים על החוק?

"כן, אבל זה בקטנה, כי כולם עושים את זה", מסביר האב.

בזולה הבאה אני תופס את אחד המבלים, שמציג את עצמו כמפיק אירועים. הוא מלא בהתפעלות מהקונספט: "זה נהדר ולא יקר. לא הכרתי את זה קודם, ועכשיו אני מתכוון לארגן כמה אירועים בסגנון הזה".

בקבוצת האוהלים האחרונה בחוף, שמאחוריה משתרעת שמורת הטבע פולג, אני פוגש בעל זולה. בחור בשנות השלושים לחייו עם זקן קצרצר וכובע באקט צבעוני, שנראה מסטול תמידית. "זה האזור שלי, אני כאן מתחילת הקיץ עד סוף הסתיו", הוא מסביר.

מה זאת אומרת "שלך"? יש לך אישור להיות כאן? קנית את השטח? שילמת משהו למישהו?

"לא. כל אחד יכול לבוא לכאן ולתפוס מקום. אין עם זה בעיה. אני תפסתי את החלק הזה".

אז אתה מסתכן בכך שפקחים יסגרו לך את הזולה.

"הם באים מדי פעם. בשבוע שעבר היתה פשיטה גדולה, שחיכיתי לה הרבה זמן, כי עכשיו, אחרי שהיא כבר קרתה, אז רוב הסיכויים שהם לא יבואו יותר".

ואם הם יתפסו אותך?

"תמיד צריך לקחת את הסיכון שהם יבואו וייתנו לך קנס. אבל הוא נע בין 350–750 שקל, ושמע — זה שווה לך. אתה משלם את הקנס ויכול להמשיך באירוע".

אין סיכוי שהם יפסיקו את האירוע?

"זה כמעט שלא קורה".

כל בעלי הזולות שעמם שוחח "מוסף כלכליסט" לצורך הכתבה — לא פחות מ־21 מהם — מספרים ללקוחות בטון חברי כי הם בעצם עוברים על החוק, אבל כולנו נמצאים בסירה אחת עם המטרה המשותפת לחמוק מה"רעים", כלומר הפקחים. כך למשל, אחד מבעלי הזולות מציע לי לעשות אירוע לא במכמורת, אלא בנווה ים, שנמצא בהשגחת מועצת חוף הכרמל, ורצוי אחרי שש בערב "כי אז הסיכויים קלושים שיבואו פקחים", הוא מסביר.

למה נווה ים עדיפה על מכמורת?

"כי התחילו לעשות שם בעיות לאחרונה, ובמועצת חוף הכרמל אני קצת פחות על הכוונת".

ושם זה מותר?

"בגדול בכל הארץ אסור להקים זולות מסחריות, במיוחד בחופי הים, שבהם יש פיקוח. אבל יש דרך שבה כן ניתן לארגן אירועים, הכל כמובן באחריות המזמין. בחופים ששייכים למועצת חוף הכרמל אסור למשל לשים ציליות של 10 מטרים, אז אני מחבר שתי ציליות של 6X6 ומביא הרבה שמשיות. אסור לשים ריהוט ביתי כמו ספות עץ ושולחנות ברזל, אז שמים כיסאות מתקפלים ושולחנות מפלסטיק. אסור גנרטורים? אני מביא תאורה שנטענת בלד, מקרר עם מספיק קוביות קרח ל־30 שעות, וארבעה רמקולים שנותנים מוזיקה בסראונד ומספיקים ל־20 שעות. לרוב הדברים יש פתרון.

"אני גם יכול לארגן מסיבות בחוף ניצנים, שם מדובר בחוף מוסדר בתשלום, 20 שקל לאדם. אבל שם אסור לתקוע בזנ"טים, אז אני לא מביא שמשיות, רק את הצילונים שלי. ולהם אין בעיה עם מזרנים וכריות. ובכל מקרה אני צריך שכמה חבר'ה שלכם יבואו וישבו לידי בזמן ההתקנה של הזולה כדי שלא יחשדו שזאת זולה מסחרית".

"אנחנו מארגנים זולות בעיקר בחופים לא מוכרזים, שבהם ניתן לקיים אירועים", מסביר לי זוהר סבג מ"זוהר הפקות", כשאני מתעניין בהזמנת אירוע ממנו. "אבל יש מקרים שבהם יגיעו פקחים וייתנו דו"ח כזה או אחר".

לא הבנתי. למה נותנים דו"ח אם אתה טוען שניתן לארגן בהם אירועים?

"בעיקרון זה ניתן כי זה שטח ציבורי. אבל כשמגיעים פקחים צריכים להיות זהירים. לפעמים הם גם נותנים דו"ח, ואתה יכול לשלם אותו או לבקש להישפט. אני את הדו"חות שלי מקבל והולך להישפט".

אז מי משלם את הדו"ח, אני או אתה?

"אני לא אגיע לחוף במיוחד כדי לקחת את הדו"ח".

אז יש סיכוי שהם יסגרו לי את האירוע?

"להגיד לך שזה לא ייתכן? הנה זה קרה בשבוע שעבר. אבל זו הפעם הראשונה שזה קורה לי, ואני 12 שנים בחופים. הפעם הם באו עם משאיות ופועלים ערבים ושוטרים, וסילקו אנשים מהים. זה דבר שהם לא אמורים לעשות בחוף. זה שטח ציבורי. אז הם ייתנו את הדין. יש לנו עורך דין שמייצג אותנו ומנהל הליך משפטי, כי ברמת העיקרון הם צריכים לתת דו"ח ולאפשר לך להמשיך באירוע. לא להתנהל כמו בריונים. אני מאמין שזה לא יחזור על עצמו שוב".

אז מה אתה ממליץ לי לעשות?

"תלוי מתי האירוע. אם הוא בכל ימות השבוע בערב, הייתי עושה. כי הם בדרך כלל מגיעים רק בימי שישי בבוקר. וגם בשישי — מארבע אחר הצהריים הם כבר לא עובדים".

"בגדול אסור להקים זולות מסחריות בחופים", אומר לי בעל זולה. "אבל לרוב הדברים יש פתרון. אסור לשים ציליות של 10 מ"ר? אז אני מחבר שתי ציליות של 6X6 ומביא הרבה שמשיות. אסור גנרטורים? אני מביא תאורה שנטענת בלד"

"מי רוצה להרוס חתונה?"

שני גופים אחראים לפיקוח בחופים: פקחי העיריות והרשויות המקומיות, הפועלים בסמכות חוקי עזר מוניציפליים, אחראים לחופים המוכרזים שבשטחיהן, והסיירת הירוקה, שפועלת בסמכות רשות מקרקעי ישראל ורשות הטבע והגנים, מפקחת על שטחים של חופים לא מוכרזים במועצות מקומיות, כמו עמק חפר, חוף הכרמל ודומיהם.  

אלא שגבולות הגזרה הלא לגמרי ברורים בין המדינה לבין הרשויות המקומיות גורמים לגלגול האחריות מצד לצד. ולפעמים סילוק של זולה מסחרית רק מעביר את הבעיה למקום אחר. "אנחנו משתדלים להגיע כבר בהקמה של הזולה כדי להימנע מהפסקה של אירוע באמצעו. אף אחד לא רוצה להרוס חתונה עם עשרות משתתפים", מסביר לי הלל עזרן, מנהל מרחב מרכז בסיירת הירוקה. "אבל לאחרונה גם סגרנו אירוע בחוף פלמחים, והם פשוט עברו לחוף החשמל באשדוד".

גם העובדה כי החקיקה בחופים משתנה בין מועצה למועצה ובין עירייה לעירייה תורמת לבלגן ולנדידה של המפעילים מחוף לחוף לפי מידת הקשיחות בפיקוח. מועצת עמק חפר, למשל, העבירה חוק עזר עירוני בשנה שעברה שאוסר באופן גורף הקמת זולות ולינה בחופים הבלתי מוכרזים. האכיפה בחופיה מחמירה ביותר וזאת כנראה הסיבה לכך שהזולות הצפינו לחוף של כושי, שם האכיפה רופפת יותר.

עיריית אשדוד, לעומת זאת, אפשרה עד לאחרונה הקמת זולות מסחריות בלי הגבלה של ממש. בעל זולות אחד הציע לי לעשות אירוע בחוף באר שבע שבדרום העיר — כ־700 שקל לאירוע פרטי, וכפול מזה לחברה מסחרית. הוא אף התנדב לתת לי את הטלפון של אחראית התחום בעירייה, ששלחה לי טפסים במייל, שעליי למלא ולהגיש כדי לאשר את האירוע.

"לאנשים בכלל אסור להיכנס לחוף החשמל באשדוד כי הוא שטח אש של צה"ל", מסביר הלל עזרן. "בעלי הזולות מודעים לכך, ועדיין עורכים כאן אירועים שמסכנים חיי אדם. לחוגגים אין מושג מתי יורים כאן ומתי לא. זה יכול להיגמר באסון"

חגיגות בשטח אש צה"לי

כמות הלכלוך והזוהמה בחוף החשמל גורמת לך לחשוב שנכנסת למזבלה. ערמות של שקיות זבל שרועות במרחק כ־30 מטר זו מזו. אני נכנס עם הרכב ומתקרב לאוהל ענקי עם מחצלות ופופים, אחד מתוך ארבע זולות שפועלות כרגע במקום, וכולן מלאות בבני נוער. באוהל הראשון מתקיימת מסיבת יום הולדת לכמה בני 18, שמספרים לי כי החוף המוזנח הזה, שנמצא קרוב לבתי הזיקוק של אשדוד, הוא המקום הקבוע למסיבות הגיוס וימי ההולדת שלהם.

זוהי תחילת המסיבה ומדי פעם מצטרפים נערים ונערות שמוסעים למקום ברכב של אחד החוגגים. המוזיקה חזקה וההתרגשות רבה. אבל אף אחד מהמבלים לא יודע שחגיגת יום ההולדת שלהם נערכת בעצם בשטח אש של צה"ל, שהכניסה אליו אסורה, ושנערכים בו אימונים סדירים — כפי שיעידו קליעי נשק ותחמושת שניתן למצוא בחול, כשמסיירים בשטח. "לאנשים בכלל אסור להיכנס לשם", מסביר לי עזרן מהסיירת הירוקה.

איך יכול להיות שלא ראיתי שלט אזהרה כשנכנסתי למקום?

"יש שלט על בטונדות בסמוך לכניסה, שכתוב עליו בבירור: 'שטח אש, הכניסה אסורה'".

אם אנשים נכנסים לשם, למה לא מגדרים את השטח? זה ממש מסוכן.

"כ־30% משטחי המדינה הם שטחי אש. אי אפשר לגדר כל כך הרבה שטחים".

כקוריוז הוא מספר כי לא מזמן הם מצאו זולה עמוק בתוך השטח, ובעליה הראו לו מסמך שקיבלו מפקידה בצה"ל, שהתירה להם לערוך את האירוע ביום שבו לא מתבצע מטווח. "בעלי הזולות מודעים לכך לגמרי, אך הם עדיין עורכים כאן אירועים שמסכנים חיי אדם".

כמה זמן אתם נתקלים בתופעה הזאת?

"זה הופיע לפני כשלוש־ארבע שנים ותפס תאוצה במיוחד השנה. זה הדבר שהכי מדאיג אותי — מדובר באזרחים שאין להם מושג מתי יורים ומתי לא. אני מאוד מקווה שיפסיקו לעשות את זה ויבינו שזה יכול להיגמר באסון".

מקווה? זה התפקיד שלך למנוע את זה.

"לצערי, אין לנו מספיק כוח אדם, ובייחוד בשטחי אש אנשים יכולים להסתנן ולסכן בני אדם אחרים שחושבים שהם מגיעים לחוף פראי ונטוש".

"אנשים לוקחים צ'אנס שיסגרו להם את האירוע", אומרת מורן ודאי. "לי זה קשה. בשבוע שעבר הייתי צריכה להגיד למשפחה שחגגה בת מצווה שמותר להם לחגוג, אבל בשקט. לפני חודש עצרנו חתונה, אז החתן והכלה התחילו להכות את מנהל הזולה"

רק האזרח הקטן עושה סדר

כמו תמיד, כשהרשויות מגלות אוזלת יד וחוסר אונים, אזרחים מן השורה מנסים למלא את החלל. דניאל קמפוס, מתנדב של רשות הטבע והגנים מאשדוד, הקים לפני שנתיים עמותה ששמה "Environmental Fitness", שמטרתה לשלב בין ספורט לאיכות סביבה ולעודד אנשים שרצים ורוכבים על אופניים בטבע לדווח על מפגעים ופסולת. "בחוף החשמל, למשל, אף אחד פשוט לא מנקה. אין שם פחים, מכולות, כלום", הוא אומר. "העיקר משכירים שם זולות למסיבות, שמקימות אוהלים ענקיים, מביאות גנרטורים ותמיד משאירות את הזבל במקום".

אם המקום כה מלוכלך, איך עושים בו אירועים?

"יש אנשים שלא אכפת להם להסתובב בתוך מזבלה. אני אתן לך דוגמה: באינסטגרם מצאתי מסיבה שנערכה במקום לבחורה בת 18. ארגנו לה שם מיניבר עם אלכוהול, קישוטים ושרשראות הוואי. מצאתי בחוף את כל שקיות הזבל שלהם. היה קל לשייך אותן אליהם כי השוויתי לתמונות באינסטגרם. אז פניתי לאבא של הנערה, רופא שיניים מפורסם בירושלים, והוא אמר לי: 'שילמנו לחברה שארגנה את האירוע, והיא היתה אחראית לניקיון'. אבל היא לא עשתה את זה. אז פניתי לרשות מקרקעי ישראל — היא אומרת שזה לא באחריותה. פניתי לחברת נמלי ישראל, וקיבלתי את אותה התשובה. יש פה פשוט שטח הפקר".

אז אתה מצפה שסתם אנשים יעירו לזרים לאסוף אחריהם את הזבל?

"לא. יש אנשים שמלחיץ להעיר להם, ועדיף להישאר בשקט מולם. גם הפקחים חוששים. לדעתי אפילו המשטרה מפחדת. יש אנרכיה. ושום רשות לא מנקה, אז אנשים כמוני — הפראיירים — מכסים להם את התחת. כל חודשיים אנחנו מגיעים ומבצעים שם מבצע ניקוי. וזה מעצבן כי זה לא מתקדם לשום מקום".

גם חוף בצת שבין חוף אכזיב לראש הנקרה, כנראה החוף הלא מוכרז היחיד שהצליח למגר את הזולות המסחריות — ניצל בזכות קבוצה של תושבים אקטיביסטיים. "אנחנו תושבים חזקים שלא נותנים לזה לקרות", אומר יובל אלון, יו"ר ארגון קיימא שבגליל המערבי ורכז קהילת אכזיב של אנשי הים התיכון — ארגון להגנת שמורות הטבע בים התיכון, שהוקם ב־2011 במסגרת המאבק נגד הקמת כפר נופש בחוף בצת.

אחרי המאבק החליטה המועצה האזורית מטה אשר לאסור גם הקמת זולות ואוהלים פרטיים בחוף, מה שהביא את אלון וחבריו לצאת למאבק נוסף. "דווקא אחרי הניצחון המטורף שהיה לנו על הנדל"ניסטים, החליטו לאסור עלינו, שומרי החוף, את הלינה בו. אז החלטנו לא לוותר ויצאנו למאבק עד שהגענו לפשרה חלוצית שאומרת שאפשר לישון באזור בתנאים מסוימים, שזה אומר בשקט, ללא מוזיקה, בלי גנרטורים, עם צילייה סולידית של עד 5 מ"ר, בלי להעמיד סנדות ובלי להדליק אש — ואנחנו מאוד מקפידים על זה, כי ברגע שלא היה אפשר לעשות רעש ולהדליק תאורה פוגענית, הזולות המסחריות נעלמו".

מה אתם עושים נכון, שרשויות אחרות לא עושות?

"כנראה מפני שפרויקט אנשי הים התיכון אימצו אותנו. זו רשת ארצית של קהילות מקומיות הפועלת להקמת שמורות טבע בים. וזה התחיל בקרב להגנה על החוף. הכוח שלנו הוא בזה שאנחנו מאורגנים ויודעים למי לפנות. אישית בכל פעם ששמעתי על הקמת זולה מסחרית הגעתי מיד והזעקתי את הרשויות. אנחנו מאוד רציניים בעניין הזה, כי הזולות האלה פוגעות בנו ובטבע".

חברי הקבוצה אף סייעו לתושבי נהריה למגר את התופעה בחופיה. דב משה, פעיל סביבה ותושב נהריה, מסביר כי "בעבר הוקמו אצלנו אוהלים מסחריים, ולפני כשלוש שנים התופעה קיבלה תאוצה ושווקה בצורה אגרסיבית ברשת. בכל סוף שבוע פעלו כ־20 אוהלים מסחריים במקביל ברצועה של קילומטר תחת קריצת עין של עיריית נהריה.

"אנחנו נאבקנו באוהלים בטענה שהחוף שייך לציבור ואי אפשר להשתמש בו לצרכים מסחריים. ושנוסף על כך, הם גורמים להמון לכלוך ורעש. אבל במקום להיאבק בהם העירייה פשוט התחילה לגבות כסף מהם. בהתחלה היא גבתה 500 שקל 'דמי ניקיון' מהקבלנים שהפעילו את האוהלים, אך הם ניהלו מאבק בעירייה והיא הורידה את הסכום ל־300 שקל. אז הפעלנו לחצים ברשתות החברתיות ובמקומונים והעניין הגיע גם לאחת מישיבות המועצה. ראש העיר טען שהוא מעודד את התופעה כי היא מעודדת פרנסה, ואנחנו התעקשנו שהיא מנוגדת לחוק.

"בסוף הקיץ של 2019 שלושה מפעילים ביקשו לשבת איתי ועם חברת מועצה שהתנגדה למהלך. הם ביקשו לדעת מה עומד לקרות ואם ההתנגדות שלנו תמשיך כדי לדעת אם לקנות ציוד חדש. אנחנו הבהרנו להם שלא נפסיק את המאבק שלנו. רגע אחר כך פרצה הקורונה, ומאז אין אוהלים בנהריה".

תגובות:

מעיריית חדרה נמסר בתגובה: "העירייה פועלת בשיתוף משטרת ישראל, רשות הטבע והגנים והסיירת הירוקה נגד מאהלים בלתי חוקיים בחוף הדרומי של חדרה, המונעים שימוש חופשי של הציבור בשטח החוף ומהווים מטרד סביבתי ובטיחותי. חוק העזר העירוני עודכן ופורסם באמצע יוני ומאז החלה עיריית חדרה לאכוף אותו.

"לאחרונה התקיימו מספר מבצעי החרמה בחוף כושי, שבהם פונו מאהלים ששימשו מתחמים מסחריים, הוחרם הציוד ונרשמו קנסות. העירייה תמשיך במדיניות אפס סובלנות כנגד פורעי החוק ובימים אלו אף נבדקת אפשרות לשינויים נוספים בחוק העזר העירוני, שיאפשרו החרמה לצמיתות ללא אפשרות החזרה של הציוד במתחמים. הפעילות תימשך ככל שיידרש עד למיגור התופעה לצמיתות".

מעיריית אשדוד נמסר: "במסגרת חיפוש התושבים אחר שטח פתוח־בטוח במהלך הקורונה, אפשרה העירייה לגופים מסחריים הצבת מאהלים ("זולות") לזמן קצר בחלק ממתחם מצומצם בשטח של כ־250 מ"ר בחלק הדרומי ביותר של חופי אשדוד, הגובל עם תחום המועצה האזורית באר טוביה. התשלום מאותם גופים מסחריים נגבה כקניית שירות ולמטרות שמירת הסדר והניקיון בחופים. נכון להיום ולאור החזרה לשגרה, לא מאפשרת העירייה קיום אירועים מסחריים בשפת הים".

ברמ"י סירבו להגיב לכתבה.