חשיפה ארוכה

דיאנה בחור ניר

צילום*: אדוארד קפרוב

חשיפה ארוכה

//

דיאנה בחור ניר

//

צילום*: אדוארד קפרוב

איל וולדמן

בן 61, מייסד מלאנוקס, שנמכרה ל־Nvidia ב־6.9 מיליארד דולר

"לא יכולתי להגיד 'לא' לאחי החולה. אז תהיה פחות ירושה"

משה אדרי מתגעגע ללאון, חושב שמירי רגב טועה ובטוח שהאוסקר יגיע

משה אדרי,
בן 71, מפיק ומפיץ סרטים, בעלי סינמה סיטי

מוסף כלכליסט | 21.07.22

"

כשאחי ושותפי לאון כבר היה חולה, הוא רצה להקים סינמה סיטי בחיפה ובבאר שבע. אמרתי לו: 'אתה אדם חולה, וזו הוצאה של מאות מיליוני שקלים עכשיו'. אז הוא אמר: 'אוקיי, על חיפה נוותר, אבל את באר שבע נקדם. זה החזון של בן־גוריון, להפריח את הנגב'. אמרתי לעצמי: הוא חולה, זה החלום, נסבול בשבילו ובשביל לשמור על שלמות המשפחה. וזה החזיק אותו, הפרויקט הזה. הוא נפטר כמה חודשים לפני ההשקה. שמחתי שעשינו את זה בשבילו, וככה זה, עסקים עושים עם הראש, אבל משפחה זה הלב. עשיתי את זה אף שידעתי שאני אצטרך להתמודד עם הבעיות שאחרי, כי יש בבאר שבע 12 קניונים על 250 אלף אנשים, כמה אפשר? מה, קניון לכל תושב? זה מטורף. ויש 50 בתי קולנוע. עיר קשה, העירייה היתה צריכה להגיד סטופ, לא לאשר יותר, לא לסבך את היזמים".

למה אתה לא יכולת לשים סטופ, להגיד ללאון "לא"?

"זה אחי, והוא גם היה גדול ממני. היו בינינו הסכמות הדדיות — הוא עושה את מה שהוא מאמין בו ואוהב לעשות בצד שלו, ואני בצד שלי. היתה תקופה שהפסדנו כסף בתחום המוזיקה, אני עשיתי בלגן כלכלי עם בלוקבסטר וטאוור רקורדס, והוא נתן לי גיבוי. ובעניין באר שבע, כשהוא חולה, לא היה אפשר להגיד לו לא. לא יכולתי. והיום הוא גם חסר לי כשאני רוצה להגיד 'לא' למישהו אחר. אני תמיד עושה מאמץ להגיד כן, לא יכול לפגוע באנשים, וזה יכול לפגוע בי כספית. אז בעבר כשלא יכולתי לומר 'לא', הייתי אומר: 'אתייעץ עם אחי, השותף שלי', ואז יכולתי להגיד 'אני מצטער, אח שלי לא בעד'. עכשיו אני מפיל דברים כאלה לפעמים על 'הזקנה' (הכינוי שלו לאשתו, פנינה), אבל לא כל דבר אפשר להפיל עליה, כי היא לא מפיקה סרטים. לכן אני אומר שאני לא איש עסקים טוב, אני אמן. בעסקי הקולנוע, מאז שהייתי מקרין בדימונה, הכל אינטואיציה, ו־90% מהאינטואיציה שלי נכונה".

בבאר שבע האינטואיציה שלך היתה נכונה — זה פרויקט בעייתי, שבנית בשביל לאון, ואז הגיעה המגפה.

"כן, ונסגרנו לכמעט שנתיים".

גם בשלב הזה לא התחרטת?

"לא, ואני לא מצטער על הכספים שהפסדתי. אז תהיה פחות ירושה. זה היה בשביל לאון".

מתי הוא חסר לך?

"כשיש בעיה בנושא שהיה באחריותו, שהוא היה צריך לטפל בה, אני רוצה להתקשר ולהגיד לו 'תעזור לי, תציל אותי'. הוא בנה את הסינמה סיטי בבאר שבע, אשדוד, חדרה, ראשון, ירושלים. בקורונה כשכל ההפקות נעצרו וראיתי את כל המקומות שלנו סגורים בשרשראות, חוץ מאיזה חתול או שניים שמסתובב, רציתי לשאול אותו: 'לאון, מה עושים?'. התגעגעתי אליו אז במיוחד, וגם רציתי שיוריד ממני את כאב הראש של בתי הקולנוע. זאת היתה שנה וחצי איומה. אבל ידעתי שמתישהו זה חייב להיגמר. וזה כבר קורה, הקיץ הזה התחיל חזק מאוד, אנחנו בדרך החוצה".

לא היו רגעים שחשבת שהייתם צריכים להיות רק בעסקי הנדל"ן?

"עם נדל"ן לא מגיעים לפסטיבל קאן, ולא לונציה, ברלין, טורונטו. אחי התעסק בנדל"ן, אבל אליי זה לא מדבר, אני חולם את התעשייה. כשאני רואה את 'סינמה פרדיסו' או 'הסנדק' אני בעננים. זה יותר מסרטים, בשבילי: יש לי הפרעות קשב ודיסלקציה, אני לא מסוגל לקרוא בלי להתאמץ מאוד, אז את מה שלמדתי על ההיסטוריה ועל העולם למדתי מסרטים".

אבל זה ענף שרק הולך ומתכווץ.

"לכן הבית בנוי על כמה עמודים, 'חבילת תרבות', וזה מה שמחזיק אותנו. שלא נגמור כמו מנחם גולן או פשנל, ענקים שגמרו בלי כלום. אנחנו מנסים להיות זהירים ולפזר סיכונים לעוד תחומים".

ובמקביל בנית קטלוג של סרטים ישראליים קודמים, עשרות שנים אחורה.

"כן, במשך שנים קנינו את כל ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי, מאות סרטים שעשינו להם רסטורציה, ולפני שמונה שנים התחלנו ב־yes ערוץ שהקרין אותם, ועכשיו עולה כזה גם ב־HOT. זאת חוויה גם לצעירים, שיידעו שגם פעם עשו קולנוע ישראלי טוב, יכירו את שייקה אופיר, את הגשש החיוור. זה בשבילי הסיפוק הגדול ביותר, המחשבה שבמקום לקנות עשרות דירות בנווה צדק ובשדרות רוטשילד שמנו את הכסף על הקולנוע הישראלי, כי זאת מורשת שתישאר. זאת הגאווה שלי".

גם פה הרציונל לא ממש כלכלי.

"נכון, אבל אני לא מצטער. לדורות הבאים יהיה איך לראות את הקולנוע הישראלי. כל פעם שמישהו מעלה ערוץ קולנוע ישראלי זה כאילו זכיתי באוסקר".

זה חלום שעוד לא התגשם.

"לא, זה הדבר היחיד שעוד חסר לי. אבל עד 2030 זה יקרה. חייבים. עם 'הערת שוליים' כבר היינו מילימטר מהפרס. אני אופטימי ונחוש, ומקווה שזה יקרה לפני שאפרוש, שאוכל ללכת עם זה לפנסיה".

עם כל הכבוד לאוסקר, את הקפיצה הגדולה שלכם עשיתם בסוף שנות השבעים, כמפיצים של "סופרמן", וגם עכשיו האולמות שלכם מלאים בבני נוער שבאים לעשות בלגן ב"המיניונים".

"כן, בהתחלה היינו מפיצים גדולים של סרטי אקשן, ו'סופרמן' העביר אותנו משקלים לדולרים. הימרנו נכון, וזה הצליח. ובני הנוער ב'המיניונים' — נתנו להם לחגוג. האירוע הוא סימן שהקולנוע חי, עם רעש תקשורתי ואולמות מלאים. יש היום נטפליקס ודיסני ואפל טיוי, אבל הנה, הקהל רוצה לצאת. גם אני כל שבת לוקח את הזקנה לסרט, האחרונים שראינו היו 'טופ גאן' ו'אלביס'. בית קולנוע נותן חוויה של ניתוק, בלי סלולר, על מסך גדול — לא כמו לראות בבית. זה מה שאני עושה. להביא אנשים לקולנוע זאת עבודה. לשבת ולהתפלל לא יעזור".

אשתך חיה בשלום עם הכינוי הזה, "זקנה"?

"כשעזבתי את הבית בשבילה אמרו לי: 'היא בכלל לא צעירה, מה זה הזקנה הזאת?' וזה מותג עד היום. אפילו היא אומרת: זה כינוי חוזה פני עתיד".

המקום שלך בתעשייה מורכב.

"יש כאלה שאומרים 'אדרי שולט בתעשייה', אבל העובדה היא שאין משקיעים שבאים ושמים כסף פרטי, אז הרבה נופל עליי. כל שנה אני משקיע ב־20-15 סרטים, כמפיק או מפיץ. כשאני בא לטקס פרסי אופיר הזקנה אומרת שאני נתקל בחוסר פרגון, אז כן, לפעמים יש קנאה, אבל אני יודע שחלק גדול מהתעשייה כן מפרגן".

זה גם עניין עדתי? שרת התרבות לשעבר מירי רגב טענה את זה במשך שנים.

"בעולם התרבות זה לא נכון. הקרנות תומכות בכל סוגי הסרטים, של מגוון יוצרים. אשכנזים שולטים בתעשייה? 'מכתוב', 'שבעה', 'גט', 'מפריח היונים' — כולם עבדו יפה מאוד. אני מרוקאי מדימונה, ולא חש התנשאות וגזענות. אני לא תקוע במחשבה כזאת, זו אג'נדה שלא מדברת אליי בכלל".

עד כמה אתה זקוק לסרטים עם סוף טוב?

"כמה שאנשים חושבים שאני חזק, אני רגיש מאוד. בזמן המחלה של לאון ואחרי מותו סבלתי מאוד. זה ממש השפיע עליי בריאותית. אז אני לא אוהב שבסוף מתים, גם בסרטים. לגמור רע זה קשה לי, יש לי חרדות ממוות. אני מעדיף סוף של חיבוקים, הצלחות וניצחונות".