פ

רייבורג היא עיר יפהפייה ונעימה השוכנת בשולי היער השחור שבדרום־מערב גרמניה. העיר מוקפת בנופים היפים באירופה, ואיכות החיים שבה היא מהגבוהות במרכז היבשת. אף שמדובר בעיר קטנה (כ־656 אלף תושבים, כולל הפרברים), יש לה קבוצת כדורגל שמתמודדת היטב עם דרישות הליגה הבכירה בגרמניה והתחרויות האירופאיות — אף שתקציבה קטן מאוד ביחס ליריבותיה. עם תקציב שכר של כ־54 מיליון יורו, זה כמעט לא ייאמן שפרייבורג מתמודדת "שווה בשווה" עם קבוצות כמו לייפציג (תקציב של 168 מיליון יורו) או דורטמונד (215 מיליון יורו), ובתחילת החודש אף ניצחה את האלופה באיירן מינכן (373 מיליון יורו) 2–1 במסגרת הגביע הגרמני.

זה קורה מפני שלפרייבורג יש יתרון יחסי משמעותי: המשכיות. חברי הדירקטוריון מובילים את הקבוצה כבר עשורים. המאמן כריסטיאן שטרייך עובד במועדון כמעט 30 שנה (12 שנה כמאמן הקבוצה הבוגרת ו־16 שנה במחלקת הנוער; קודם לכן היה מורה). שטרייך הוא אחד המאמנים האהובים בגרמניה, ומוכר כאדם גלוי לב שאינו מהסס להביע את דעותיו, ושיודע לטפח אינדיבידואלים צעירים ולגבש אותם לקבוצה שמשחקת כדורגל קולקטיבי ומהנה. לצדו פועל המנהל הספורטיבי, קלמנס הארטנבאך, שמנהל את הקבוצה כבר יותר מ־15 שנה. שני אלה, אגב, היו שותפים לדירה באייטיז; הם בישלו יחד והאזינו יחד לביטלס.

שחקן ממוצע של פרייבורג מבלה לפחות חמש שנים במועדון — וזאת אף שמדי שנה הקבוצה נאלצת למכור את אחד משחקניה המוכשרים ביותר. זה קורה מפני שהמועדון מטפח תחושה משפחתית. כמעט כל השחקנים באקדמיה של פרייבורג מגיעים מהאזור, וכולם מקבלים את אותו שכר בדיוק, מתוך תפיסה סוציאל־דמוקרטית. הקבוצה גם עובדת כחלק מהקהילה: בעיר פועלים חמישה מועדוני חובבנים בכל הגילים, ופרייבורג מסבסדת עבורם שעות עם המאמנים שלה, שעובדים עם ילדים בני 8–11 פעמיים בשבוע. המבטיחים שבילדים הללו מוזמנים לאימונים בקבוצה מדי כמה חודשים, אבל בקבוצה מאמינים ש"לא בריא שילד בן 9 ישחק עבור קבוצה מקצוענית, כי זה עלול לשנות את הסיבות שבשלן הוא משחק כדורגל". רק בגיל 12 האקדמיה של פרייבורג מקבלת את השחקנים הטובים באזור — וגם אז היא מקפידה שהם יישארו לחיות עם הוריהם ולפקוד את בית הספר. "הם חייבים ללכת לבית ספר, כי 80% מהם לא ישחקו במועדון מקצועי", הבהיר שטרייך. "מעבר לזה, למועדון יש מחויבות מוסרית לדעת מה קורה עם אלו שהשקיעו את כל חייהם במשחק, אבל לא הגיעו לקבוצה הבוגרת". בפרייבורג גם שמים דגש מיוחד על הבריאות הנפשית של השחקנים באקדמיה ובקבוצה הבוגרת.

מאמן פרייבורג, כריסטיאן שטרייך: "אצלנו יש המשכיות, קשרים וחום אנושי, אבל במועדונים אחרים, ובחברה כולה, פועל ניאו־ליברליזם הרסני. הוא מוביל לפיטורים של מאמנים טובים, ולשכיחות של בעיות בתחום בריאות הנפש"

הגישה הבריאה הזו לכדורגל היא סוד ההצלחה של פרייבורג, ומהווה יתרון יחסי שלה בבונדסליגה. כששטרייך נשאל לאחרונה לדעתו על כך שכמעט כל המועדונים בגרמניה מחליפים מאמנים כמו תחתונים, הוא ענה בדרך היחידה שהוא יודע: בביקורת נוקבת. "הלחץ על המאמנים עצום, אבל הלחץ בחברה כולה עצום", אמר. "בכדורגל, כמו בחברה כולה כיום, קורים דברים נוראיים. הכל אינדיבידואלי באופן קיצוני. זה מפחיד. פעם היו בתי עסק בבעלות אנשים שהכרת, היו קשרים אנושיים. היום אנחנו חיים בעולם של תאגידי ענק, והם החריבו את מעמד הביניים, שהיה אחראי לעושר ולפריחה של כולם. מספר עצום של אנשים סובלים כיום מבעיות של בריאות הנפש — מפני שהם עמוסים, מפני שאינם מקבלים חיבה וחום, מפני שאין להם די קשרים אנושיים. בכדורגל זה ניכר היטב: מאמנים שעובדים טוב מפוטרים אחרי 8–10 חודשים בגלל 3–4 תוצאות גרועות, שמעוררות לחץ עצום במדיה החברתית. אצלנו במועדון יש המשכיות, קשרים וחום אנושי. אנחנו מדברים. במועדונים אחרים, כמו בתאגידי ענק, זה לא קיים. אנחנו חיים בעולם של ניאו־ליברליזם הרסני".

שטרייך צודק. המספרים מוכיחים שהניאו־ליברליזם הרסני. ראו מה קרה לחיים בארצות הברית, בירת הקפיטליזם הדורסני. לפי נתוני ה־CDC (המרכז לבקרת מחלות ומניעתן) 1 מכל 25 בני חמש בארצות הברית לא יגיע לגיל 40. לפי נתוני האו"ם, ארצות הברית היא המדינה היחידה במערב שבה תוחלת החיים יורדת בשיעור דרמטי. תוחלת החיים הממוצעת בארצות הברית כולה היא ברמה של המחוזות העניים ביותר במדינות כמו אנגליה וגרמניה. היא נמוכה מזו שבקובה או בלבנון.

חלק משמעותי מהסטטיסטיקה הבלתי נתפסת הזו נובע מריבוי מקרי מוות של צעירים. חוקרים במדעי החברה מתארים את מקרי המוות הרבים של צעירים בארצות הברית — מהתמכרויות, התאבדויות, אלימות ועוד — כמקרי "מוות מייאוש" או "ממחלות ייאוש". ייאוש שהוא תוצאה של אי־שוויון כלכלי, ושל חברה שדוגלת באחריות אינדיבידואלית קיצונית: כל אדם לעצמו, רשתות הביטחון החברתיות חלשות מאוד, והבדידות קיצונית. זה מוביל לבעיות נפשיות ולמחלות כמו השמנה קיצונית, התמכרויות למשככי כאבים והתפרצויות כעס ואלימות בלתי נשלטות. הוסיפו לסערה המושלמת הזו מערכת רפואית ציבורית כושלת, גישה קלה מאוד לנשקים חמים ותקבלו ירידה תלולה בתוחלת החיים. וזה, אגב, אף שהאמריקאים עובדים הרבה יותר מאי פעם: ב־1975, זוג הורים אמריקאי עבד בממוצע 2,800 שעות בשנה; היום הזוג הזה יעבוד לפחות 25% יותר. הניאו־ליברליזם אינו יעיל יותר, בשום אופן. ובוודאי שאינו בריא יותר. גם אם פורום קהלת קהלת וחבורת מעריצים בתשלום דוחפים לשם את מדינת ישראל.