ג'

ורג' גרהאם, מאמן קבוצת הכדורגל ארסנל בשנים 1986–1995, היה בחור קשוח שהאמין שכדי לנצח, על חניכיו להיות קשוחים ומגובשים. הכדורגל שהוביל היה מסודר והגנתי מאוד, והקבוצה שלו היתה מגובשת ומוצלחת מאוד. היא הורכבה בעיקר משחקנים בריטים, רובם לונדונים שגדלו במחלקת הנוער של ארסנל, או כאלה שהצטרפו לגרעין השחקנים הזה בגיל צעיר.

כדי לגבש את החבורה הזו, גרהאם עודד את השחקנים לבלות מחוץ למגרש האימונים. הוא קבע שיום רביעי יהיה היום החופשי של השחקנים, ועודד אותם להקים את "מועדון שלישי בערב", שאותו בילו שחקני ארסנל בשתייה מופרזת — מה שהוביל להתנהגויות פרועות במיוחד. כך, למשל, שחקני ארסנל הפעילו מטף לכיבוי אש על אוהדי טוטנהאם במסעדת פיצה האט; טוני אדמס, בחור מופנם שנפתח רק בחסות האלכוהול, צולם רוקד בעירום עם חשפנית במועדון; ג'ימי קארטר (השחקן, לא הנשיא) הורחק לכל החיים מאחד הפאבים, אחרי שהשתין על רגלו של חברו לקבוצה פרי גרובס באמצע הפאב, וכן הלאה. בקיצור, פושטקים.

אלא שברגע שתרבות כזו מתנחלת במועדון, קשה מאוד לעצור את הטירוף, ובמהרה ההתנהגות הפרועה חרגה מערבי שלישי. אחרי משחק בניוקאסל, השחקנים עשו תחרות אכילה באוטובוס; כמה מהם עצרו את האוטובוס כדי שיוכלו להקיא בשולי הדרך. "סטיב בולד ניצח בגדול, לאחר שאכל תשע ארוחות ערב", סיפר ריי פארלור, כוכבה הצעיר של הקבוצה בזמנו. במסע קדם־עונה לאסיה, פארלור ואדמס יצאו למסע שכרות ברחוב הזנות של הונג קונג וזרקו שרימפס על נהג מונית, שבתגובה רדף אחריהם עם מאצ'טה.

זו לא היתה הפעם היחידה שאדמס כמעט הרג את עצמו בגלל שתייה מופרזת. ב־1990, אחרי ששתה במשך כל יום רביעי במפגש עם חבריו, הוא ריסק את המכונית שלו לתוך קיר ב־120 קמ"ש, ונשלח ל־57 יום בכלא — שם המשיך לשתות בזכות מערכת יחסים עם זייפן כרטיסי אשראי שכונה "סקוטצ'י", ושסידר לו וודקה לא חוקית. הקשר הזה הציל את אדמס גם מכיוון שסקוטצ'י הלשין לראשי הכלא על שני אסירים מליברפול שתכננו לשבור את ברכיו של קפטן ארסנל.

את 1994 ארסנל סיימה במקום 12 בליגה. האוהדים זעמו. במהרה התברר גם שהמאמן גרהאם עצמו אינו סמל להתנהגות ראויה. הוא התגלה כמאמן מושחת, שהחתים שחקנים רק לאחר שהצליח להונות את המועדון, יחד עם סוכניהם. כך, למשל, הוא הרוויח מעסקה עם סוכן נורבגי כמעט חצי מיליון ליש"ט מכספי המועדון כשדחף להחתמת צמד ה"כוכבים" הסקנדינבים ג'ון ינסן ופאל ליידרסן — בפועל שני שחקנים בינוניים מאוד. למועדון לא נותרה ברירה: הוא פיטר את גרהאם, ושנה לאחר מכן גייס מאמן צרפתי צעיר ששמו ארסן ונגר.

גרהאם הטמיע במועדון תרבות של שתייה, שהובילה להתנהגות פרועה. במקרה אחד, שחקניו הפעילו מטף לכיבוי אש על אוהדי היריבה בפיצה האט. במקרה אחר, הם נרדפו בהונג קונג על ידי אדם עם מאצ'טה

ונגר נכנס לתפקיד ביום שלישי. כשהציג את עצמו מול השחקנים אמר: "מחר נערוך אימון בוקר, תגיעו בשמונה". זה הרגע שבו החל השינוי התרבותי בארסנל. למחרת, כשהשחקנים הגיעו לארוחת בוקר במועדון, הוגשו להם סלט פירות ואוכל בריא. הם דרשו את הבייקון והשעועית הרגילים, אבל ונגר סירב. כמה ימים אחר כך, כשהשחקנים דרשו את השוקולד הקבוע בדרך למשחק חוץ בבלקבורן, הוא שוב סירב. המלחמות הראשונות שלו בארסנל היו נגד תרבות השתייה של המועדון. הוא הסביר לשחקנים שכדי להמשיך להרוויח כסף מכדורגל עליהם לשנות את התנהגותם. הוא הציג להם תזונה בריאה יותר (שהתבססה על תזונה יפנית), ויטמינים ותוספי מזון, ושינה את האימונים. השחקנים הרגישו טוב יותר במשחקים, אדמס הלך לגמילה, שחקנים זרים שהגיעו עם התנהגויות ספורטיביות השפיעו גם הם לטובה. בשנתו השנייה במועדון, ונגר זכה בדאבל, עם שחקנים שהיו בכושר הטוב בחייהם.

תרבות מועדון אינה פורס מאז'ור, אלא מעוצבת על ידי מנהיגים. היא נוצרת כפועל יוצא של התנהגותם, הכללים שהם מנחילים לארגון, היושרה שלהם (או היעדרה), ונכונותם להתעקש על עקרונותיהם.

לפני כחודש קיליאן אמבפה, כוכב פריז סן ז'רמן, אמר שעל שחקני הקבוצה "לישון טוב ולאכול טוב" כדי לנצח את באיירן מינכן בגומלין ליגת האלופות. פחות מ־24 שעות אחר כך, עמיתו לקבוצה ניימאר צולם במקדונלד'ס באישון לילה, אחרי ערב פוקר סוער עם פמלייתו. בימים שאחרי כן ניימאר נפצע וסיים את העונה. פריז סן ז'רמן הודחה מליגת האלופות.

ניימאר אינו מקצוען אדיר כמו אמבפה, אבל הוא בעל מעמד כמעט זהה לשלו, בגלל החלטה ניהולית של יו"ר פריז סן ז'רמן נאסר אל־חאליפי, מקורב לבית המלוכה הקטארי. אל־חאליפי עצמו הוא אדם בעייתי מאוד עם היסטוריה של שקרים, שאף נחקר בחשד לעבירות שחיתות ואפילו "חטיפה ועינויים" של אזרח צרפתי־אלג'יראי, שטען שברשותו מסמכים שמוכיחים את השחיתות יו"ר פריז סן ז'רמן. האם לאל־חאליפי ולהתנהגותו יש השפעה על תרבות המועדון, שלמרות תקציב שכר חסר תקדים כושל מדי שנה? ברור שיש.

גם כשבוחנים את התרבות השלטת במדינות הכי פחות מושחתות בעולם, לפי מדד תפיסת השחיתות (Corruption Perceptions Index) שפותח על ידי מכון המחקר Transparency International, מגלים שרמת השחיתות נובעת מהתנהגות המנהיגים. מחקר שנערך בדנמרק העלה כי היא דורגה כמדינה הכי פחות מושחתת בעולם, בשנים האחרונות, בשל אמון ציבורי גבוה באנשים שמנהלים את מוסדות המדינה.

איך נבנה האמון הזה? ראשית בזכות מערכת משפט עצמאית, חופש תקשורתי ושקיפות גבוהה בנוגע להוצאות ציבוריות, דברים חשובים בכל דמוקרטיה. אבל בארצות הברית ובגרמניה, למשל, שבהן העקרונות הללו נשמרים, עדיין יש לא מעט שחיתויות. מה שכן מאפיין את דנמרק, לפי המחקר, הוא שירות ציבורי שבכיריו עומדים בסטנדרטים התנהגותיים גבוהים במיוחד. המוסדות מתפקדים ברמה גבוהה וללא שחיתות רק בשל העובדה שמי שמתפעלים אותם הם אנשים ישרים. ובדיוק ההפך: כשמדינה מושחתת, היא אינה מושחתת בגלל גזרת גורל, אלא בגלל האנשים שמנהלים אותה, ובגלל ההחלטות שהם מקבלים.